התרגלנו לחפש אחרים שיוציאו אותנו מהבוץ, אבל סולידריות אמיתית נוצרת רק כאשר מספיק אנשים לוקחים אחריות ומוותרים על מעט לטובת הכלל
האידאל הסוציאליסטי מדבר על מדינה בה "כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו". בפועל, כל ניסיון ליישם אותו הדרדר במהירות הבזק לגרסה אנושית יותר בה "כל אחד לוקח כפי יכולתו ומקבל כפי צריחותיו". אפילו בקבוצה האנושית הכי בסיסית זה ככה. צירוף המילים השגור על פיותיהם של שוד ושבר הוא "זה לא הוגן". הם סופרים ומשווים ובודקים ומוודאים שחס וחלילה לא חרגנו מהגדרת השוויון המוחלט אפילו במילימטר, ולא מבינים ששוויון בין שונים הוא גם סוג של אפליה. מתסכלת במיוחד היא העובדה שהם יותר עסוקים בשני ובמה שהוא כן או לא מקבל, ושוכחים כמעט תמיד לראות את כל הטוב המורעף ישירות עליהם.
קשה לי לבוא אליהם בטענות. החברה שהם גדלים בה לא מצפה מאף אחד לקחת אחריות. "המדינה" ועוזרה הנאמן עץ הכסף אחראים לכל מחדל ובעיה ומסוגלים כמובן לפתור אותם אם רק ירצו. במערכת כזו, כמעט אין לנו ברירה אלא לקבל את הטוב כמובן מאליו ולחפש כל הזמן אשמים כדי ש"מישהו" אחר, שאיננו אנחנו, יתקן את מה שלא טוב לנו. שוד ושבר שכללו את זה לכדי אמנות. הם מסוגלים להסביר בפרטי פרטים שהם אמנם דחפו את האגרטל עד שנשבר, אבל האשם במחדל הוא מי שהניח אותו על השולחן מלכתחילה. אותי בכלל לא עניין מי שבר את האגרטל. אני רק רוצה שמישהו יאסוף את הפרחים לפני שהם נובלים. אני עובדת כדי לחדד להם שכל עוד אנחנו עסוקים בחיפוש אשמים, אין לנו סיכוי למצוא מישהו שייקח אחריות.
מיליון ישראלים יצאו לחל"ת. הם לא אשמים במצב שנוצר, ומציאת אשמים לא תעזור להם לשלם את חשבון החשמל. עשרות אלפי מורים מנסים לעשות תפקיד שהיה בלתי אפשרי כבר קודם בתנאים לא הגיוניים. הם לא אשמים במצב שנוצר, וההאשמות נגדם לא עוזרות להם לתפקד בשום צורה. אלפי עצמאים פושטים את הרגל. הם צופים חסרי אונים במפעלי חייהם יורדים לטמיון בשל משבר חסר תקדים. אבל המדינה לא באמת יכולה להשיב להם את שאבד, כשהם לא יכולים לשלם מיסים – היא לא יכולה לחלק אותם בחזרה.
כמו שוד ושבר – כולם מאד כועסים על שנקלעו למצב הנוראי הזה ומחפשים מישהו שיחלץ אותם מהבוץ. מישהו אחר אשם, מישהו אחר ישלם. אני כבר פצוע, מישהו אחר צריך לסחוב עכשיו את האלונקה. הבעיה עם הגישה הזו, במיוחד בעידן הנוכחי בחיינו, היא שזה לא עובד ככה. "מגיע לנו" זה לא מטה קסמים. "מישהו" יסכים לסחוב עבורנו אם הוא אוהב אותנו מאד או אם הוא מאמין שכשיצטרך הוא יקבל את אותה העזרה. כשזה מבוסס אהבה זו בדרך כלל משפחה. ברמת החברה קוראים לזה סולידריות, והקטע עם סולידריות הוא שהיא דו-כיוונית אחרת היא לא קיימת בכלל.
כשכל אחד רואה רק את הוויתורים שמישהו אחר צריך לעשות, זו אינה סולידריות. כשקבוצות לחץ מחד והאוצר מאידך עסוקים באותו מאבק ישן על הטבות ובדרך כלל על חשבון הציבור, זו לא סולידריות. גרוע מכך, זה גורם לנו לראות את כל האחרים כאוכלי חינם, מוצצי דם, פרזיטים החיים על חשבוננו. אנחנו הרי עובדים קשה ולא אשמים. משתמע מכך שמישהו אחר לא סוחב את חלקו. והנה חזרנו לכך שמישהו אחר אשם. זה מופרך לצפות שיסכים לוותר עבורנו, ודאי לא אחרי שקראנו לו בשמות וברור שאנחנו לא מעריכים את ההקרבה שלו.
השרים יכולים להרשות לעצמם לוותר על שכרם, אבל יהיה להם קל יותר לעשות את זה אם הם מאמינים שנגיד תודה במקום "עכשיו נזכרת?!". המורים יכולים להסכים להתאמות בשנת הלימודים ובפורמט. יהיה להם הרבה יותר קל אם יחשבו שמבינים כמה קשה הם עובדים ויעריכו את הוויתור. עובדי מדינה כנראה יכולים לוותר על דמי הביגוד שלהם השנה, אבל כשקוראים להם "אוכלי חינם" קשה להם להבין למה לוותר לציבור שמזלזל בעבודה הקשה שלהם. וכולם מפחדים מתקדים מסוכן כשנחזור לצרחות הרגילות. אנחנו רגילים לקחת בכוח: להוריד את השאלטר, לסגור את הכביש, לצרוח בקולי קולות כי התרבות שלנו היא של לקחת ככל יכולתנו. אנחנו לא סומכים על אף אחד שיעריך את מה שאנחנו עושים ולכן גם לא פנויים להעריך את מה שעושים אחרים. אפילו בעידן של מגיפה אנחנו מקצצים לרופאים בשכר כי עכשיו הם עובדים יותר שעות אבל ביטלנו להם את המשמרות.
אתמול התחלנו בבית תרגיל ערב חדש. בכל יום כל ילד צריך לומר משהו נחמד על מה שעשה השני. היום, לראשונה בהיסטוריה, הם ניהלו דיון על אילו תוכנות אפשר למחוק ממכשיר שהם חולקים כדי לפנות מקום לאחרות. דיון – כמו הצליחו להגיע להסכמות במקום בכי, קיטורים ויללות "הוא עושה את זה בכוונה נגדי". אם כן, האפקטיביות של להעריך את האחר היא די מיידית. היא מאפשרת לעבור ממצב "לקחת" למצב "לתת".
מעניין אם במערכת הישראלית עוד נותרו שרידי סולידריות שיאפשרו לקבוצה גדולה מספיק של אנשים לקחת אחריות. להיות הראשונה שמעריכה את העבודה הקשה של אחרים ומוכנה לקפוץ לפני המחנה, ולוותר מרצונה על משהו, קטן ככל שיהיה, בלי שיכופפו לה את היד מאחורי הגב בהסכם קיבוצי. אני רוצה להאמין שברגע שאנשים יפסיקו לדחוף אחרים אל מתחת לאלונקה, יהיו הרבה יותר אנשים מתחתיה. לכולם יהיה קל יותר לסחוב, לא רק כי המשקל יתחלק, אלא כי כשמעריכים את מה שאנחנו עושים זה נותן מוטיבציה להמשיך לעשות. אפילו כשהמשכורת קטנה יותר, התנאים טובים פחות ואולי יש מישהו שברגע זה יותר טוב לו מאיתנו.
מעניין אם אפשר יהיה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לייצר מספיק סולידריות שתספיק לנו גם ליום שאחרי המבול.
נגה ארבל היא אמא לשני ילדים בחופשת קורונה, הראשונה לשמה. לפני המגיפה היא ניתחה מודיעין פוליטי. בימים אלו היא מתמחה בגישור בין שוד (8.5) ושבר (6.5). זו אמנם משרה מלאה אבל יש לה אישור לעבודה פרטית שהיא מנצלת כדי לנסות להבין את היחסים הבינ”ל המתפתחים בין מדינת ארבל העצמאית לבין אלפי המדינות העצמאיות החדשות שהוירוס כונן בלי הצבעה באו”ם.
