טרגדיה לבנונית: הממשלה החדשה בביירות נקרעת בין שני אדונים

אזרחי לבנון המוכה זקוקים לשלום ויציבות כלכלית, אך איראן והחיזבאללה ממשיכים לנסות להפוך את המדינה למוצב קדמי במלחמה

חסן דיאב וחסן נסראללה | Nicolas Garon, צילום מסך

בעוד המחאות בלבנון נמשכות כל העת בעוצמה משתנה, גם ההשערות לגבי המקור שגרם להן ממשיכות לזרום בשפע. רשימת הצרות המכאיבות בארץ הארזים היא ארוכה: ישנו משבר בנקאי שהחל לפני כשלוש שנים בסוג של מזימה של הבנק המרכזי למשוך השקעות זרות; ההתרסקות האחרונה במחירי הנפט הובילה לירידה חדה בתשלומים אותם לבנונים העובדים במדינות הנפט מעבירים למשפחתם במולדת; המגזר ציבורי המנופח, שנוצר בידי פוליטיקאים שניסו לקנות קולות על ידי יצירת משרות לא נחוצות, הפך ליקר מדי עבור הכלכלה המקרטעת; וכמובן תופעת השחיתות הנפוצה במדינות מתפתחות והפכה בלבנון לדרך חיים. לכך יש להוסיף משבר פוליטי מתמשך הנוצר בשל שיטת החלוקה העדתית במדינה, וקיבלנו את הסערה המושלמת.

באופן כללי, די ברור שמרבית הלבנונים אינם מרוצים ממצבם הנוכחי ומודאגים מפני העתיד, שני מרכיבים מרכזיים בקוקטייל התלונות שבדרך כלל מצית מהפכות. אך מה אם הסיבה האמיתית למשבר הנוכחי היא שונה, משהו מעבר לניהול כלכלי כושל ושחיתות המאפיינת מדינת עולם שלישי?

יתכן כי לבנון עומדת בפני הגדרה מחדש של קיומה כמדינת לאום. כל מדינות הלאום בנויות בהתאם לפרדיגמה המשקפת את תוכן המהות שלהן, אופן הקיום וחזון לעתיד. לבנון היא מאותן מדינות שהיו אמורות לשקף מגוון פנימי ולמצוא לעצמן מקום בתוך הקהילה הבינלאומית כמקלט בטוח של שלום, יצירתיות, דיאלוג ופשרות.

זו אולי קלישאה לומר שלבנון הייתה אמורה להיות שווייץ של המזרח התיכון, בדומה למעמדן של אורוגוואי בדרום אמריקה, סינגפור באסיה ואוסטריה במרכז אירופה. בכל תקופה במהלך ההיסטוריה שלה כאשר לבנון באמת שיחקה את התפקיד הזה, היא שגשגה; בכל פעם שהיא סטתה ממנו או הוסטה ממנו על ידי כוחות זרים, היא סבלה. בשנת 1958, בקושי עשור לאחר עצמאותה, לבנון דורגה על ידי קרן המטבע הבינלאומית כמדינה העשירה ביותר במזרח התיכון ובצפון אפריקה במונחים של תל”ג ביחס לאוכלוסייה. בדו”ח שפרסמה הקרן על האזור, לוב דורגה כמדינה הענייה ביותר, בעוד טורקיה תפסה את המקום השני אחרי לבנון, מצרים הייתה חמישית ואיראן שישית. לא פחות חשוב מכך, לבנון מילאה תפקיד תרבותי חשוב בעולם הערבי החל משנות השישים.

למרות כמה מכשולים בדרך כמו התנגשויות עדתיות שלרוב תודלקו בידי השפעות זרות, לבנון הצליחה לפתח סוג רגש לאומי, Libanité בצרפתית, דבר שקשה מאוד להשיג. על פי ה- Libanité, לבנון היא אומה ים-תיכונית בעלת מסורת של יותר מ-5,000 שנים, יחד עם היותה אחד החלקים העתיקים ביותר של האימפריה הרומית ואחד האזורים הראשונים בהם נפוצה הנצרות. על כל אלה נוספה שכבה של תרבות ערבית תחת האימפריות של בית אומיה, הממלוכים והעותמאנים. גם תקופה קצרה תחת שלטון צרפתי הוסיפה לעושר התרבותי. אך מה שאנו חוזים בו כיום הוא ניסיון לשנות את הפרדיגמה ולהחליף את ה- Libanité הישן בזהות חדשה בה לבנון הופכת למוצב קדמי עבור המהפכה הפאן-שיעית בראשות האייתוללות מטהרן.

“לבנון היא הבסיס המתקדם ביותר של חזית ההתנגדות”, אמר האייתוללה מוחסן עראקי, ראש המשרד ללכידות אסאלמית באיראן. עלי יונסי, יועצו של הנשיא רוחאני, אמר כי ביירות היא כעת אחת מארבע ערי בירה ערביות “בהן אנו שולטים”. בראיון העיתונאי היחיד שנתן, הגנרל המנוח קאסם סולימאני ספר כיצד הוא ומלוויו החמושים הגיעו ללבנון כרצונם ללא שום ויזה, ומעולם לא חשו צורך ליצור קשר או ליידע גורם ממשלתי רשמי. עבור סולימאני, לבנון הייתה עוד חלק מן האימפריה אותה ניסה לבנות למען המנהיג העליון ח’אמנאי.

חאג’י סדאקי | Tasnim news agency

כיום, בטהרן מאמינים שהצליחו לכפות את שינוי הפרדיגמה הזה על לבנון. תחושה זו השתקפה גם בראיון לתקשורת באיראן שהעניק חאג’י סדאקי, נציגו המיוחד של ח’אמנאי במשמרות המהפכה. באותו ראיון סיפר סדאקי על ביקור בביירות בו בילה “לילה שלם” עם חסן נסראללה והשמע על תוכניתו המפורטת “למחוק את ישראל מעל המפה”. נסראללה הבטיח לו כי אם תקום בלבנון ממשלה בתמיכת חיזבאללה הרי שהמדינה תהיה “בכוננות מלאה” כדי למלא את חלקה בחזית המהפכה.

יתכן כמובן כי נסראללה , בהיותו פוליטיקאי חלקלק, ניסה לצייר תמונה ורודה ולא מציאותית כדי להבטיח את המשך זרימת הכספים מאיראן הישר לכיסו. יחד עם זאת, אין ספק כי בטהרן סבורים שמטרתם הושגה עם הקמת הממשלה בראשות חסן דיאב, בה חיזבאללה מחזיק במילה האחרונה בשלל נושאים חשובים.

אך למרות כל זאת, יתכן גם כי אמונתו של ח’אמנאי שהוא כעת השולט בגורל לבנון מוקדמת מדי. בניית אימפריה אינה דבר קל, במיוחד כאשר השליט חשוף בעורפו. חסן דיאב מצידו צריך כעת לפתור את בעיותיה הרבות של לבנון בזמן שהוא אמור לשרת את התכנית המוזרה של אימפריית האייתוללות, וממשלתו עשויה לחזור על גורלו של טְרוּמפַלְדִינוֹ מהמחזה ‘משרתם של שני אדונים’ – מנסה לרצות את שני אדוניו אך בסוף מכזיב את שניהם.

האינטרסים האמיתיים של לבנון כיום אינם מקבילים לאלו של איראן. לבנון זקוקה לשלום ויציבות כדי להחיות את הכלכלה ולמשוך השקעות זרות, לשקם את התיירות ולפתח את מגזרי השירות והטכנולוגיה. מנגד, איראן ממשיכה לנסות ולעצב מחדש את המזרח התיכון (והעולם כולו) תוך שהיא מפיצה מתיחות וסכסוכים. אדון אחד רוצה לבנון שלווה ומשגשגת, והשני רואה בה עוד מוצב במלחמה. בניגוד לבימת התיאטרון, בחיים האמיתיים המשרת יצטרך לבסוף לבחור באיזה כיוון הוא צועד.


אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.