ממשלות נוהגות לפזר הבטחות ולהתעלם מעקרונות כלכלה בסיסיים, אך שום חוק לא ישנה את מערכת ההיצע והביקוש ואת המציאות של משאבים מוגבלים
למרות כל ההתקדמות שנעשתה בתחום הניתוחים המורכבים של כלכלנים מקצועיים, מעט מאוד מן העקרונות הבסיסיים של כלכלה הצליחו להגיע לתודעת האזרח או המצביע הממוצע. רבים מרעיונות המדיניות (אם לא כולם) אותם מציעים פוליטיקאים מעולם לא היו עוברים את המבחן הציבורי, אם הבוחר הממוצע כיום היה מבין בכלכלה כמו כלכלנים שחיו לפני מאה ומאתיים שנים. אין רעיון בסיסי יותר בכלכלה מאשר מחירים, אך למרות זאת רוב הפוליטיקאים ואנשי התקשורת ממשיכים להתעלם ממנו או לעוות אותו.
אז מה המחירים עושים? מחירים יוצרים למעשה את השיטה הטובה ביותר לחלוקת משאבים – הקצבה עצמית. ומדוע הקצבה היא דבר נחוץ? מכיוון שהרצון הכללי של אנשים תמיד יעלה על המשאבים הקיימים. לא משנה אם מדברים על כלכלה קפיטליסטית, סוציאליסטית, פאודלית או כל סוג אחר של כלכלה. המשאבים הם תמיד מוגבלים, אך הרצונות בלתי-מוגבלים. זו הבעיה היסודית ביותר של כל מערכת כלכלית.
המחירים הם מה שמאלץ אותנו להגביל את הדרישות שלנו עבור דברים שאחרים ייצרו, עד לערך של מה שאנחנו ייצרנו עבור אחרים. המחיר הוא מה שמכריח אותך להגביל את כמות מוצר א' שאתה קונה, מכיוון שאתה צריך לשמור כסף כדי לקנות גם את מוצר ב'. המחירים מציבים את המגבלות האלה, אך הם אינם הגורמים להן. שום כלכלה משום סוג לא יכולה לצרוך יותר ממה שהיא מייצרת, ולכן יותר ממוצר א' משמעותו שימוש במשאבים הדרושים לייצור מוצר ב'.
למרות שכל זה נראה פשוט וברור מאליו, הפוליטיקאים שלנו מתעלמים בשמחה מן העקרון הבסיסי הזה כאשר הם מבטיחים למשל להפוך את מחירי הדיור או הבריאות ל"שווים לכל נפש". הדבר הכי קל עבור כל ממשלה הוא להטיל פיקוח על מחירים. ממשלות עושות זאת במשך אלפי שנים. מה שהן לא יכולות לעשות זה לשלוט או לפקח על המציאות המתבטאת דרך מערכת המחירים.
אז מה ההיסטוריה של אלפי שנות פיקוח מחירים מספרת לנו? הדבר הראשון שנפגע הוא עקרון ההקצבה העצמית. כאשר אתה משלם מחיר מלא על ביקור אצל רופא, אתה תיגש אליו אם שברת את הרגל, אבל לא תטרח לעשות זאת בגלל פריחה קלה בעור או נזלת. כאשר הממשלה הופכת את שירותי הבריאות ל"ברי-השגה", אתה תלך לרופא גם בגלל נזלת אך המציאות הבסיסית לא השתנתה. זמנו של הרופא עדיין מוגבל, והזמן שאתה גוזל ממנו בשל פריחה הוא הזמן שמישהו אחר עם רגל שבורה או חלילה גידול סרטני ייאלץ להמתין לתורו. במדינות בהן הממשלה שולטת במערכת הבריאות, זמני ההמתנה לבדיקת רופא עשויים להגיע לחודשים. במילים אחרות, ההקצבה עדיין נמשכת אך באופן אקראי יותר, והכל בגלל שהמחירים לא מאלצים אנשים להגביל את עצמם בהתאם לחומרת הבעיה הרפואית.
הסיפור דומה כאשר מחירי הבתים נשלטים בידי הממשלה. פיקוח על שכר דירה מאפשר לאנשים לגור בדירות גדולות יותר מאשר צרכם האמיתי, זה שהיו מגבילים את עצמם אליו אם היו צריכים לשלם מחיר מלא המשקף את הביקוש של אחרים לדיור. בשורה התחתונה, התוצאה של פיקוח בכל מקום בו הוטל הן דירות רבות בהן גר אדם אחד בלבד, ומנגד משפחות רבות שלא מסוגלות למצוא דירה פנויה. כמעט בכל עיר ברחבי העולם בה נערך הניסוי הזה נוצר מחסור קשה בדיור. משמעותו של מחסור בדיור היא שאנשים צריכים לגור רחוק יותר ממקום העבודה שלהם ולנסוע זמנים ארוכים יותר, ושאחרים פשוט נותרים חסרי בית. שיעור חסרי הבית נוטה לצמוח בערים עם פיקוח שכר דירה, כאשר ניו-יורק וסן פרנסיסקו הן הדוגמאות הקלאסיות לכך.
"אין ארוחות חינם" היא אמרה נכונה וידועה בקרב כלכלנים, אך פוליטיקאים נבחרים לתפקידם דווקא כאשר הם מבטיחים ארוחות חינם. פיקוח על מחירים הוא אחד המנגנונים המלאכותיים בהם משתמשת הממשלה כדי לדמות את האשליה של ארוחת חינם. המחירים לא מחלקים טוב יותר את המשאבים הקיימים, אלא גם קובעים כמה משאבים חדשים יהיו זמינים בטווח הקצר והארוך. כך למשל, כאשר מחיר פיתוח של תרופה חדשה מגיע ל-800 מיליון דולר, אין שום טעם לדבר על תרופות "ברות השגה". או שמישהו ישלם את מאות המיליונים האלה, או שאספקת התרופות תדעך מעצמה. פיקוח על מחירים אינו הדרך לשנות את המציאות הזאת.
פרופ’ תומאס סואל הוא עמית בכיר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד ומחברם של יותר מ-30 ספרים בנושאי כלכלה, חברה והיסטוריה. הטור פורסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.
מעניין – אני הולך לרופא שלי גם בגלל נזלת כי בישראל הרפואה ציבוריות. והפלא ופלא – בד"כ יש לו תור פנוי תוך יומיים, ולפעמים אפילו באותו היום! איך זה מתיישב עם התוצאה התיאורטית של האדון המכובד?
לעומת זאת קראתי שבארה"ב אנשים נמנעים מללכת לרופא גם כשמצבם ממש לא משהו כי זה יקר. בהרבה מקרים זה פוגע רק בהם, אבל אם למשל יש להם מחלה מדבקת (שמעתי שמסתובבת אחת כזו עכשיו), זה פוגע בכולם
איזה קטע שי, מעניין!
מי אתה חושב שמשלם לרופאים כשאתה הולך אליהם כל פעם עם הנזלת? אם זה לא אתה, בטח מישהו אחר משלם להם (או שהם מתנדבים לנגב לך את הנזלת?).
למישהו הזה, קוראים ״המדינה״ ולמדינה, יש כסף ממיסים. עכשיו, תראה איזה קטע, השווית את העלות של הרופא בין המדינה שלך לארצות הברית.
מה דעתך על הדלק?
מחירי דיור? כמה משכורות צריך לשעבד בארצות הברית בשביל דירה?
מחירי רכב? אתה יודע כמה מיסוי יש על רכב במדינה שלנו?
אז אצלנו יש ״רפואה ברת השגה״, אין ספק, אבל יכול להיות, שזה בא על חשבון מחירי הרכב, המגורים והדלק (ואלה רק כמה דוגמאות).
אז אם אתה רוצה להשוות, תשווה במדדים הכלליים, אל תמצא דוגמא אחת ותספר שהצלחת לפצח את השיטה הכלכלית.
שלא תבין לא נכון, אני בעד תמחור אמיתי והוגן של ה-כ-ל, ובאופן שווה ל-כ-ו-ל-ם.
זאת אומרת, שלא יהיה מישהו שמקבל חשמל חינם (עוד משאב עם מחיר לא פרופוציונלי בארץ שלנו).
הרבה מהרעות והחולות של הכלכלה הישראלית שהזכרתי למעלה הן ״מזכרות״ מימי מפא״י העליזים, בהם המדינה החליטה שרכב פרטי זה מותרות לעשירים (ולכן התרגלנו למיסוי גבוה, גם על הדלק וגם על הרכבים) או מונופול של חברה לאומית לחשמל, ועדים כוחניים, כיאה למדינה קומוניסטית וכו׳.
לצד זה, היתה הזנחה וחולשה של הצד הליברלי במפה הפוליטית ועיוורון לצפיה לרחוק של מוקדי כוח שנשמרו בידי ״אליטות״ מימי מפא״י.
בקיצור, צריך לפתוח, לרווח, לאפשר ולתת לאנשים לבחור.
לדעתי.
כולם (מימין ומשמאל) עושים את אותה הטעות: טוענים כי בארה"ב הרפואה מתנהלת בתנאים של שוק חופשי, וכי היא כושלת. ובכן, הרפואה בארה"ב סובלת מכשלים רגולטריים רבים ומעניינים, ובסופו של דבר אי אפשר להחשיבה לדוגמא של התנהלות בתנאים של שוק חופשי.
https://hashiloach.org.il/%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%AA/
כרגיל, הכל שאלה של איזונים. אקח כדוגמה את נושא התרופות שעלה בסוף המאמר. מצד אחד, אתה לא יכול להטיל על חולה סרטן את העלויות המטורפות של הטיפול ומצד שני לממן, בביטוח פרטי או ציבורי, כל דרישה של חברות התרופות ולהביא בכך להכפלת המחיר של תרופות מצילות חיים פי חמש ופי שמונה, כפי שקרה בשנים האחרונות.
דגמא אחרת היא החקלאות. אתה צריך לוודא קיום של חקלאות מקומית אבל אתה לא יכול, בפרט במדינה כמו שלנו, לסבסד בנדיבות מים לענפים בזבזניים ולא קיומיים (כותנה למשל) כפי שנהגו פה שנים רבות.
המדינה צריכה למנוע חריגות והיא יכולה גם במקרים מסוימים להשפיע על המחירים דווקא מכיוון הביקוש. למשל, ליצור מצב בו יהיה כדאי להתרחק מגוש דן (תשתיות, תחבורה ציבורית טובה, חינוך איכותי, אפשרויות תעסוקה ובילוי וכו').
יורם –
התחלת בכשל לוגי, והמשכת בעוד כמה. אסביר:
ראשית, האמירה לפיה "כרגיל, הכל שאלה של איזונים" מקבילה לאמירה בסגנון "האמת נמצאת באמצע". יש נטייה לחשוב שזה כך, אבל זה ממש לא חוק יקום. ישנם מקרים רבים מאוד בהם האמת נמצאת לגמרי בצד אחד ואני בטוח שאם תנסה תוכל לחשוב על כמה דוגמאות. במילים אחרות, זה אולי גורם לך להרגיש מתון ושקול להתחיל כך, אבל זו אשליה ובסיס רעוע ביותר להתחלת טיעון.
כעת, לגבי תוכן התגובה עצמה; באשר לחולה הסרטן אתה אומר כי "אתה לא יכול להטיל על חולה סרטן את העלויות המטורפות של הטיפול". מי זה בדיוק "אתה"? למי אתה מתכוון, אלי? אל עצמך? לשכן ממול? ולמה המקרה של חולה סרטן שמגיע לרכוש תרופה ו/או טיפול שונה מהסיפור של חולה סכרת? או לצורך העניין, ממי שנכנס למכולת לקנות קרטון ביצים ולחם? הרי גם בלי אוכל אנשים ימותו, אז למה שלא נממן אוכל בחינם לכולם? ולכן זה כשל לוגי, משום שאתה פשוט מניח שמישהו, לא יודע מי, אמור לממן לאותו חולה את הטיפול מבלי שאפילו ניסית להסביר למה ואיך. ואז אתה מבקש מהמדינה להתערב כדי למסד את זה. ואז הכל נחרב, כמו שקורה בד"כ כשהמדינה מתערבת. אז קודם כל לא העלית אף טיעון מדוע עלינו לממן חולה סרטן, או כל אדם אחר לצורך העניין. ושנית, פתרון המערב את המדינה נוטה להיות גרוע מלא-פתרון כלל.
אותו הדבר לגבי חקלאות; אתה פשוט מצהיר כי "אתה צריך לוודא קיום של חקלאות מקומית". אולי תסביר למה? איך אתה מצדיק את זה? למה אני, כאזרח, צריך לממן מגזר מסוים? ולמה דווקא את החקלאים? מה לגבי הסנדלרים? מה לגבי מוכרי הארטיקים? למה פלוני כן ואלמוני לא? אין הבדל אינהרנטי בין תחום החקלאות לאחרים, וגם זה נבחן לכיוונים רבים (אם תרצה, אני יכול להפנות אותך למקורות מעניינים בנושא המרחיבים מאוד את הדעת ורהוטים הרבה יותר ממני).
וגם בסוף אתה מוסיף "המדינה צריכה למנוע חריגות". מה הכוונה שלך? איזה חריגות? מי בדיוק ימנע? לפי איזה פרמטרים? באילו אמצעים? כיצד מודדים? כל כמה זמן מודדים? מי יממן את זה? וכן הלאה. אז שוב, לא סיפקת הצדקה ולא הראית דרך, אלא רק הצהרת שהמדינה תבוא, כמו בעל הבית, ו-"תעשה סדר". רק ששוב ראינו כי קודם כל אין למדינה הצדקה מוסרית למהלכים כאלה , ושנית, בכל פעם שהיא אכן מתערבת, היא מזיקה מאוד מאוד.
מציע לקרוא ספרים של כותב המאמר הזה, פרופסור תומס סואל. הוא מכסה זאת בצורה מרשימה ועונה לכל הטיעונים באופן מעמיק ואינטליגנטי, ואף מעניין ונגיש לקריאה.
האמת, גם בתחום הרפואה זה לא לגמרי מדויק. בשביל שתלך לרופא שלך על נזלת, צריך לקרות אחד משלושה דברים – או תורים ארוכים (תתפלא, אבל יש כאלה בארץ – אולי לא לרופא משפחה, אבל בכסף שהממשלה משלמת לו כדי לבדוק לך נזלת בחינם היא יכולה למשל לקנות מכונות mri, כדי שלא תצטרך לחכות חודשים לתור ב4:00 לפנות בוקר) , או המון רופאים – מה שכמובן יבוא על חשבון רמת ההכשרה שלהם, או שהרופאים יעבדו הרבה מעבר ליכולתם. שלושת הדברים האלו קורים במדינת ישראל היום (לגבי רמת ההכשרה, עיין ערך העדפה מתקנת). יסלחו לי הליברטריאנים אם אומר שלמרות שכל החברה סובלת ממערכות ממשלתיות (כולל אלו שנתמכים על ידיהן) יכול להיות שדברים מסוימים עדיף שיתקיימו בשביל ערך החמלה, אבל אי אפשר פשוט להתעלם מזה שהטיעונים של סואל נכונים..
אלי –
רק אציין לגבי ערך החמלה שהזכרת – אנא הדגם את הקשר בין המדינה לבין ערך החמלה, ובמילים אחרות כיצד ערך החמלה מתיישב לדעתך עם כפייה על ידי המדינה?
כדי להבהיר, פעולה של המדינה נעשית תמיד, אבל תמיד בכפייה; משום שאם המדינה מתקנת חוק או תקנה או רגולציה, האזרח מחויב לה, ואם לא ימלא אחריה, ישא בתוצאות ענישה וסנקציות (קנס, כליאה ואמצעי ענישה אחרים). על כן, אם המדינה מכריחה אותי לתמוך בפלוני, מאותו הרגע אני לא עושה זאת מתוך חמלה כלפיו, אלא מתוך כפייה של המדינה, והתוצאות גם יהיו בהתאם.
חמלה אמיתית מתקיימת (והיא אכן מתקיימת!) כאשר אלמוני עוזר לפלוני מבלי שאף אחד הכריח אותו. וגם בתחום זה ההיסטוריה מדגימה היטב שארגונים ואינדיבידואליים פילנטרופיים מתגייסים מעצמם לעזרה לחלש, לעני, לרעב, לגר, לאלמנה וליתום. דווקא כאשר המדינה מתחילה להעתרב, רואים כי התארגנויות ספונטניות כאלה נסוגות ודועכות (ע"ע תקופת המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב, על שלל ההתארגונויות הפרטיות שקמו במהלכו).
לטעמי, השקעה משמעותית יותר בחינוך לערכי חמלה וערבות הדדית (וגם הפעם, לא חינוך שבידי המדינה) תביא לתוצאות טובות הרבה יותר בטווח הארוך, מאשר כפייה של המדינה בטווח הקצר.
למיטב ידיעתי ליברטאניות לא נוסתה בתקופה המודרנית. ארה"ב רק התרחקה במאה האחרונה מעקרונות השוק החופשי. קודם שיהיה משק ליברטיאני ואז נדבר על חמלה. כרגע יש משק סוציאליסטי בו הממשלה לוקחת, כביכול, אחריות על החמלה. וכידוע לנו, יש מעט מאוד דברים, אם בכלל, שהממשלה יודעת לעשות טוב.
המאמר נכון. אך הממשלה בישראל יכולה ואף חייבת להתערב למשל: סלילת כבישים ומסילות כדי לאפשר פיזור אוכלוסייה. או במימון השכלה אקדמאית שתפתח את התעשייה, רק היום פורסם על פרןפ' סרוסי. יתכן שהמצאתו תחסל את הקורונה.
ירושלמי –
"הממשלה בישראל יכולה ואף חייבת להתערב" – לא, לא ושוב לא.
אי אפשר פשוט לטעון כך מבלי להסביר מנין ההצדקה לכך. אתה מבלבל בין הצורך: פיזור אוכלוסייה, לבין האמצעי: התערבות ממשלתית.
אז קודם כל תסביר ותצדיק את הצורך. מי אמר שפיזור אוכלוסיה זה טוב? למה זה טוב? כמה פיזור צריך? לאן צריך לפזר? כל הדברים האלה נוגעים בסופו של דבר לחיים של אנשים אמיתיים. אי אפשר לשבת סתם כך ולשלוף החלטות שמזיזות אלפי אנשים מבלי לתת על כך את הדין. זו בדיוק הדרך שבה מדינות אטומות ואנטי ליברליות פועלות, והנזקים עצומים.
ואחרי זה, תסביר למה זה צריך להיות בידי המדינה. מהיכן ההצדקה המוסרית, ומה הנסיון המעשי? 200 השנים האחרונות מראות היטב שבשני המרכיבים הללו המדינה נכשלת ויש לצמצמם את תפקידה למינימום ההכרחי.
הוא הדבר לגבי מימון השכלה אקדמית, ודווקא ישראל דוגמא טובה לכך; ככל שהמדינה מעורבת יותר בתחום, כך הרמה יורדת. בחלק מהמקרים זה רק מתאם (שאינו בהכרח מהווה סיבתיות), אבל בחלק משמעותי אחר יש בהחלט קשר בין הדברים. ולגבי פרופ' סרוסי, מאחל לו הצלחה ובריאות לכולנו. אין לכך שום קשר למקור המימון – את פיתוחיו יכול היה לעשות גם במסגרת אקדמיה פרטית פר-אקסלנס. ואין לערבב דין שמיטה עם הר סיני.