משחקי התעתוע של איראן וח'אמנאי

האם עימות צבאי בין ארה"ב לאיראן הוא בלתי נמנע? מאז חודש ינואר, אז האמריקנים חיסלו את הגנרל האיראני הבכיר קאסם סולימאני, מקבלי ההחלטות בוושינגטון וטהרן עסקו רבות בשאלה הזו אך לא הגיעו למסקנה חותכת. בעת כתיבות שורות אלה, שאלת העימות צפה ועולה שוב כאשר מיכליות נפט איראניות עושות דרכן לוונצואלה ומסתכנות במפגש עם הסגר האמריקני שנועד למנוע מהן להגיע ליעדן, בעוד האייתוללות איימו ב"השלכות קשות" במקרה בו ארה"ב תנסה לעצור את הספינות.

מכיוון שלאיראן אין את הכוח הימי המספיק כדי ללוות את המיכליות עד לנמלן בוונצואלה, נראה כי "ההשלכות הקשות" לא יגיעו בצורת קרב סוער בין אוניות מלחמה בים הקריבי. במקום זאת, היומון האיראני  ‘קאיהן’ המבטא לרוב את השקפת המנהיג ח'אמנאי טען במאמר מערכת בשבוע שעבר כי התגובה תגיע בדמות תפיסת מיכליות אמריקניות השטות במיצר הורומוז במפרץ הפרסי. אפשרות אחרת שעלתה במאמר היא תקיפת מיכליות נפט במיצר למשך תקופה מסוימת, כפי שאיראן עשתה ב-1988.

חשמת אללה פלאחת פישה, יושב הראש לשעבר של ועדת הביטחון הלאומי בבית הנבחרים האיראני, טוען כי העימות מול ארה"ב בלתי נמנע בשל "האופי הייחודי" של המאבק אשר אינו מאפשר לאף אחד מן הצדדים לסגת או לפנות לתיווך של גורם חיצוני. לכן, כאשר המתח יגיע לשיא, הדרך היחידה לשחרר אותו תהיה בפיצוץ. הסוציולוג האיראני סעיד מעידפר השמיע טיעון דומה אך מזווית שונה. לטענתו, המשטר הח'ומייניסטי מודע לכך שיומו האחרון קרב, ויעשה הכל כדי לדחות עוד קצת את הבלתי-נמנע. בין צעדים אלה עשוי להיכלל גם עימות קצר וחד עם ארה"ב שאולי יעורר את הרגשות הפטריוטים של העם האיראני אך גם יעניק למשטר חותמת חדשה של לגיטימיות.

מאמר שהתפרסם לאחרונה באתר החדשות FARS המופעל בידי משמרות המהפכה מעלה גם הוא את האפשרות של עימות, וטוען כי ארה"ב כיום חלשה מדי בשל השפעות נגיף הקורונה ולכן לא שואפת לפתוח במלחמה ארוכה עם איראן. המאמר מצטט את מנהיגת המפלגה הדמוקרטית ננסי פלוסי שאמרה כי "אנשים גוועים ברעב ברחבי אמריקה", ומכך נובע חוסר הרצון בבית הלבן להיגרר למלחמה בשדות זרים. האתר מצטט גם את ברברה סלאבין, המתוארת בתקשורת באיראן כ"אינטלקטואלית אמריקנית מובילה", כמי שאומרת שטהרן כבר הביסה את מדיניות הלחץ של טראמפ, ולכן אין לה צורך בוויתורים מתוך חשש מעימות צבאי. במשך שבועות ארוכים, כלי תקשורת אחרים באיראן פיזרו רמזים על "הפתעה באוקטובר" שאמורה לפגוע קשות בקמפיין הבחירות של טראמפ.

למרות כל זאת, ההערכה הרווחת היא שאלמלא מקרה של תאונה רצינית לא צפוי עימות צבאי, אם כי עדיין יש לזכור שהצבא האיראני הוכיח במקרים רבים בשנים האחרונות (כמו הפלת המטוס האוקראיני או תקרית הירי במפרץ עומאן) כי הוא נוטה לבצע שלל "תאונות" שונות ומשונות. ישנן שלוש סיבות עליהן מתבססת ההערכה. הסיבה הראשונה היא שדאגתו העליונה של משטר האייתוללות, בדומה למשטרים אידיאולוגיים קיצוניים אחרים, היא קודם כל דאגה לשימור עצמי.

שום ממשלה נורמלית לא הייתה חותמת למשל על חוזה ברסט-ליטובסק עליו הורה לנין לטרוצקי לחתום ב-1918, ובו ויתרה רוסיה כמעט על כל נכסיה באירופה; סין הקומוניסטית של מאו נאלצה לבלוע את הגלולה המרה של "נורמליזציה" עם ארה"ב לאחר תבוסה שספגה מידי רוסיה בקרב על נהר אוסורי באביב 1969. כמה חודשים לאחר מכן, בייג'ינג פתחה בשיחות חשאיות מול וושינגטון, בהן איראן ופקיסטן שימשו כמתווכות; ב-1991, הפחד מהפיכתו למטרה הבאה בשרשרת היה זה שהוביל את הנשיא הסורי חאפז אל-אסד להצטרף למדינות הקואליציה שפלשו לעיראק. עצתו של לנין לאנשיו באפריל 1918 על כך שיש "להחזיק מעמד עוד מאה ימים ולא משנה איך" נשמעה מאז מפי אידאולוגים רבים שכנראה לא מכירים כל כך את ההיסטוריה.

הסיבה השנייה בגינה האייתוללות ימנעו מעימות צבאי היא שמשטרם נמצא כעת בעמדה החלשה ביותר מזה ארבעה עשורים. יתכן כי בטהרן יצליחו בסופו של דבר להתמודד עם המשבר הכלכלי והסנקציות שהקפיאו כל פרויקט לפיתוח, יקפיצו את עלויות השירותים הציבוריים וימכרו את אוצרות המשפחה במחירי מבצע. הדבר מולו לא יצליחו להתמודד הוא אובדן משמעותי של לגיטימיות והשחיקה המתמדת בבסיס התמיכה.

לבסוף, הסיבה השלישית היא שמלבד האיומים האחרונים נראה כי בטהרן שוב מתכוונים לשלוף את הקלף המנצח המסורתי של האייתוללות בו איראן תמיד נכנעת בחמש דקות לחצות. המנהיג ח'אמנאי מחזיק כיום בשליטה חזקה יותר מאי-פעם ועבורו זהו אותו קלף בדיוק בו השתמש מייסד הרפובליקה האסלאמית ח'ומייני, בכל פעם שמצא עצמו עם הגב אל הקיר במהלך שנות השמונים. עלי ח'אמנאי מגדיר את הטקטיקה הזו "גמישות הרואית", וכתב רבות בניסיון להעניק לה שורשים תיאולוגיים המיוחסים לאימאם חסן בן עלי. כיום, ח'אמנאי כבר אינו חושש מכך שיריביו בתוך הממסד ישתמשו בצורך לנורמליזציה עם העולם (ועם ארה"ב) ככלי נשק ויתרון על פניו. לאחר שביצע טיהורים נרחבים בשורות הקצינים הבכירים, הוא ביצר את עמדתו גם כפנים המדיניות של הצבא. בחזית הדתית, כל איש דת שהיה עלול לאתגר את ח'אמנאי כבר אינו בין החיים, והאחרים צעירים מדי כדי לצאת מולו בפומבי. הוא בוחר בעצמו את המינויים לתפקידים בכירים ומאז הבחירות האחרונות שולט למעשה גם בפרלמנט, שכיום בניגוד לעבר מורכב ברובו מצייתנים.

בשבוע שעבר, המנהיג העליון קרא להקמת "ממשלת חזבאללהי צעירה", ובכך שיגר סוג של אזהרה לנשיא חסן רוחאני ו"נערי ניו-יורק" שלו – כעת כבר זקנים, אינם חדורים במספיק להט אידאולוגי ועשויים למצוא את עצמם בדרך החוצה. ח'אמנאי גם השווה את המאבק עם "השטן הגדול" האמריקני למשחקי החתול והעכבר בסרטים המצוירים של 'טום וג'רי', שם במקרים רבים נדמה כי העכבר כבר אבוד אך הוא בכל זאת מצליח למצוא דרך חדשה להערים על רודפו. ארבעה עשורים של משחקי חתול ועכבר בסגנון איראני התאפשרו בזכות התמימות המערבית וקוצר הרוח האמריקני שתמיד דורש תוצאות מהירות. במציאות, משאלות אלה אפשרו לעכבר השובב והערמומי לחמוק שוב ושוב מן המלכודת ולצאת להרפתקאות חדשות. האם ההיסטוריה שוב חוזרת?

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.