משנים את כללי המשחק: ריבונות עכשיו

במאמר זה אבקש לבחון את מושג הריבונות, את זכותה של מדינת ישראל להחיל ריבונות על שטחי יהודה, שומרון ובקעת הירדן ואעמוד על השאלה האם נכון להשתמש במונח "סיפוח" בהקשר לטיעונים השונים.
בטרם אגש למלאכה זו ואכנס לפרשנויות ומשמעויות, אנסה להבהיר תחילה את המושגים בקצרה.

ההגדרות הפשוטות הינן כדלקמן: "ריבונות" (Sovereignty) הינה הביטוי הרשמי לסמכותה של המדינה, בעוד "סיפוח" מדיני (Annexation) הוא צירוף חוקי-רשמי של שטח למדינה שהשתלטה עליו לשם יצירת ריבונות באופן חד-צדדי. בניגוד ל"אחזקה" (Occupation) ול"כיבוש" (Conquer), בסיפוח השטח משתייך למדינה הכובשת או המחזיקה בו הלכה למעשה.

הטיעון ההיסטורי

בפתח הקדמתם לקובץ מאמרים שפורסם בשנת 2009, טוענים החוקרים דוגלס הוולנד ולואיז ווייט, כי ריבונות אינה תכונה טבעית שהתפתחה במדינה, אלא מִצרף של מערכת פרקטיקות מותנות היסטוריה, המערבות עקרונות בינלאומיים ופנים-לאומיים, המשתנים בזמנים ומקומות שונים. לדעתי, אין משפט נכון מזה כדי לתאר את המצב בו ניצבת עתה ישראל בבואה להשיב את ריבונותה על חבלי מולדת שנגזלו ממנה בכוח או בעל כורחה, החל מלפני 2000 שנה.

אם אין די בזכותו ההיסטורית של העם היהודי כמתואר בספרי הקודש, אזי יש לפעול ברוח החלטות ועידת סן רמו מ-1920, בה הוחלט למסור לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל, מנדט שכלל גם חלק משטחי רמת הגולן אשר חזרו לשליטת ישראל רק עם תום מלחמת ששת הימים, למרות שהיו אמורים להיכלל בגבולות הבית הלאומי שעתיד היה לקום עם תום המנדט. כן ראוי לציין את 'עבר הירדן המזרחי' שנגרע ביוני 1922 משטחי הבית הלאומי היהודי לשם הקמת יחידה מנהלית נפרדת, שזכתה לעצמאות בשנת 1947 כממלכה ההאשמית כחלק ממהלכי "הפרד ומשול" של הבריטים במזרח התיכון. עוד ראוי לציין כי הוועידה החליטה לכלול במנדט את הצהרת בלפור מ-1917 ולהטיל על בריטניה את האחריות למימושה: "…לטובת יישוב מחדש של הבית הלאומי לעם היהודי בארץ-ישראל".

בית אמנם הוקם בסופו של דבר, גם אם תחילה על חלק קטן ממה שתוכנן, עד אשר הגיע העת לקיים בימינו את דבריו של שמעון בפני שליחו של אנטיוכוס אשר דרש להסגיר לממלכה הסלאוקית את שטחי יהודה ושומרון ששוחררו בידי החשמונאים: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא על נוכרים השתררנו, אלא על נחלת אבותינו, אשר נכבשה בידי אויבינו באחת העיתים בלי צדק. ואנחנו, כאשר הייתה לנו שעת כושר, השיבונו אלינו את נחלת אבותינו". אל לנו לשכוח גם את נטישת הישובים היהודים כדוגמת בני יהודה ברמת הגולן, שניטש במאורעות תר"פ כתוצאה מהתנכלויות והוקם שוב רק ב-1972, או את החרבת הישוב היהודי באזורים שנכבשו במהלך מלחמת הקוממיות כדוגמת יישובי גוש עציון, בית הערבה, הרובע היהודי בירושלים ועוד.

כפי שנלמד והוזכר בקצרה, התנועה הציונית תבעה לאורך שנותיה ריבונות בכל שטחי ארץ ישראל המנדטורית, לצד רצון כן להימנע משפיכות דמים ולהגיע להסדר עם הערבים שיכיר בקיומו של בית לאומי לעם היהודי, גם במחיר ויתור על חזון "שתי גדות לירדן". שירו הידוע של ז'בוטינסקי "שמאל הירדן", בו הופיעו מילים אלו, נכתב כשבע שנים לאחר החלטת הבריטים לפצל את שטח המנדט. עוד קודם לקבלת החלטה זו, העלה חיים ויצמן נימוקים היסטוריים ומעשיים רבים בזכות שמירת שלמות הארץ משני עברי הירדן.

מעשה החלוקה היה לעובדה מוגמרת ולתנועה הציונית לא נותר אלא לקבל את הגבולות החדשים שהתוו לארץ ישראל, לשם התמקדות בפיתוח ארץ ישראל שממערב לירדן. בהקשר זה אזכיר כי האצ"ל שנוסד בשנת 1931 על ידי מפקדים שפרשו מההגנה, שיבץ בסמלו תמונת רובה על רקע מפת ארץ ישראל בגבולות המנדט המקורי, כביטוי לחזון הרוויזיוניסטי לפיו עבר הירדן הוא חלק מארץ ישראל. כאמור, חזון זה נזנח בסופו של דבר על ידי התנועות הציוניות, אך למצער לא היה בוויתור הכפוי כדי לרסן את שאיפות הערבים להשתלטות מלאה גם על הגדה המערבית והשמדת ישראל, בין אם במלחמה מכרעת ובין אם בשלבים ובעורמה.

הצעות כמו הפיכת מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה או "שתי מדינות לשני עמים" יובילו למעשה להקמת מדינה פלסטינית נקייה מיהודים, ולצידה מדינת כל אזרחיה הערבים והיהודים אליה יושבו גם ה"פליטים הפלסטינים". ואם כבר ב"זכות השיבה" עסקינן, אזי מוטב שהערבים יחזרו לערב והיהודים ליהודה, הסדר שנשמע לא רע בהקשר ההיסטורי של הריבונות והבעלות על האדמה באזורנו ולנוכח שיבת העם היהודי לארץ המובטחת.

לאלו מהקוראים הדבקים באמירה כי "ישראל מספחת שטחים" לכאורה, ראוי להבהיר כי מדינת ישראל השתלטה ביוני 1967 על יהודה, שומרון ובקעת הירדן במהלך מלחמת מגן נגד ממלכת ירדן, שבעצמה סיפחה אותם שטחים באופן בלתי-חוקי זמן קצר לאחר שכבשה אותם במלחמת העצמאות, ובהמשך ויתרה עליהם למעשה בשנת 1988. היות והשטחים הללו יועדו מלכתחילה להיות חלק מהבית הלאומי לעם היהודי על פי כתב המנדט וההחלטות שקדמו לו, אזי אין מדובר בסיפוח כפשוטו, אלא לכל היותר מצב משפטי מיוחד העומד בעינו.

לסיכום טיעון זה, מדינת ישראל אינה מספחת שטחים אלא נוהגת בהם מנהג בעלים השב לרכושו. הריבונות הישראלית בשטח הינה מעשה טבעי ומתבקש של עם התובע ריבונות על אדמתו ועל ביתו הלאומי, למרות אלימות מתמשכת נגדו, ולמרות ניסיונות לטשטש את זהותו וזכויותיו הטבעיות. דווקא מול הרצון התמוה להעניק את השטח לעם שהומצא לפני כמה עשורים, עם שאינו מצליח לחיות בשלום בתוך עצמו ובוודאי שאינו משלים עם זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית בגבולות בטוחים, עלינו לפעול ולממש את הריבונות.

טיעון הסמכות

הגדרת הריבונות מכילה שלושה יסודות בסיסיים, הניתנים לחלוקה פנימית מרחיבה:

סמכות שלטונית –נתונה בידי גוף השולט באמצעות מוסדותיו וחוקיו על שטח המדינה ועל אוכלוסייתה. בסמכותו לחוקק, להורות, לאכוף ולשפוט באופן עצמאי.

עליונות ועצמאות – אי-כפיפות לגורם אחר ושליטה על ההיבטים של סמכות. משמע: יכולתה של המדינה להחליט כיצד לנהל את ענייני הפנים והחוץ ללא התערבות תוך השגה או שמירה על הכרה בינלאומית המאפשרת קשרים דיפלומטיים, כלכליים, ביטחוניים ואחרים בין המדינה למדינות אחרות.

שטח ואוכלוסייה – המרחב המוגדר והמוסכם הכולל את היבשה, הים והאוויר, בו מתבטאת הסמכות השלטונית ובו חיה האוכלוסייה, אזרחים ותושבים, עליהם היא מופעלת.

אזרחי ישראל, המתגוררים באזורי יהודה, שומרון והבקעה, בהם כאמור לא הוכרזה ריבונות, נתונים לכפל סמכות שלטונית. מחד, המתיישבים נחשבים לאזרחי ישראל וחלות עליהם חובות המדינה וגם לא מעט זכויות בצדן ;מאידך, הסמכות השלטונית באזור מגוריהם נתונה בידי המפקד הצבאי האחראי על השטח, ופועל בסמכותו לניהול החיים במרחב באמצעות מתן פקודות ולאו דווקא בעזרת חוקים ותקנות. משמע: המפקד הצבאי צריך לתרגם לפקודות את חוקי הכנסת, כדי שאזרח יהודי תושב קדומים יהיה בתכולתם בדיוק כמו אזרח ערבי תושב אום אל-פאחם. אילו הייתה ריבונות כפשוטה, לא היה צורך בפקודות צבאיות כדי לאכוף את החוק, אלא בחוק רגיל של הכנסת ובאכיפה של הרשויות האזרחיות שזהו תפקידן.

הטיעון המשפטי

פרופ' יובל שני, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, כותב במאמרו על החלת ריבונות באיו"ש כי הריבונות, כמונח מרכזי במשפט הבינלאומי, מתייחסת לזכותה של ישות פוליטית (מדינה) להפעיל סמכות שלטונית עצמאית ביחס לשטח מסוים ותושביו. כעניין מעשי, המונח מבטא לטענתו את זכאותה של מדינה לנהוג בשטח המדובר מנהג בעלים. על פי המשפט הבינלאומי קיימות חמש דרכים מקובלות להחיל ריבונות מדינה על שטח חדש:

1.רכישה מכורח ניהול לאורך זמן. מדינה המפעילה את סמכויותיה על שטח מסוים לאורך זמן בדרכי שלום (גביית מיסים, רישום מקרקעין ואוכלוסייה, אכיפת החוק, סימון במפה ופעילות משטרתית וצבאית), וללא התנגדות מצד מדינות אחרות בעלות עניין, רשאית להחיל את ריבונותה בשטח. אם נתעלם לרגע ממלכות יהודה וישראל ונתמקד בעת החדשה, אזי על פי עקרון זה אין ספק כי מדינת ישראל מפעילה את סמכויותיה על שטחים בבקעת הירדן, ובגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון בפרט, בהם ישנו רוב יהודי מוצק מזה למעלה מ-53 שנים ברציפות.

בהקשר זה חלה החובה להזכיר כי ממלכת ירדן, שכבשה והחזיקה בשטח בין 1948 ל-1967, ויתרה על תביעתה לריבונות ואף ביטלה את אזרחותם הירדנית של הערבים תושבי השטחים בהחלטה עליה הכריז המלך חוסיין ב-31 ביולי 1988 ונודעה כ"ניתוק הזיקה".

לא זו אף זו. אדמות גוש עציון לדוגמא נגאלו ויושבו בהדרגה על ידי יהודים עוד בטרם הקמת מדינת ישראל ללא התנגדות מדינות אחרות, החל מהקמת היישוב "מגדל עדר" ב-1927. כל הישובים היהודיים היו קשורים בטבורם אל הנהגת היישוב בארץ ומוסדותיו הרשמיים עד לנפילת הגוש ב-ד' באייר תש"ח.

2.העברת שטח מרצון ממדינה למדינה. הסכמי שלום, הסכמי הפסקת אש וצורות אחרות של הסכמים בין מדינות מאפשרים העברת שטח מריבונות מדינה אחת לריבונות של אחרת באופן חוקי על פי המשפט הבינלאומי. מבחינה בינלאומית, שטחי יו"ש והבקעה מוגדרים כנתונים במחלוקת. בהקשר זה חשוב לציין כי ב-26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם שלום עם ירדן, המדינה היחידה שכבשה את השטח בעצמה בשנת 1948, וכאמור ויתרה עליו בהמשך. לאחרונה ירדן קיבלה את שטחיה שהוחכרו לחקלאים ישראלים, על פי הנספח להסכם השלום, ובכלל זאת אדמה בבעלות פרטית יהודית, המוכרת כמובלעת נהריים בצפון בקעת הירדן.

שאלה נוספת שעולה היא מיהם הצדדים המסכימים על העברת השטח. הרשות הפלסטינית שהוקמה בשנת 1994 במסגרת הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף אינה מדינה, אלא ישות שיסודה בארגון טרור שגורש מירדן ללבנון ומשם לתוניס, ולמרבה הפלא נחת בארץ באדיבות ובהסכמת ממשלת ישראל. זו ישות שמייסדיה וראשיה הם מחבלים שלא התנערו מעברם וממשיכים בדרך הטרור נגד יהודים, ישות שלא שינתה את מסמכי היסוד שלה והותירה את מטרותיה כשהיו על פי הכתוב באמנה הפלסטינית ;ישות שדבקה ברעיון ההשתלטות על שטחים בשיטת השלבים, בין אם בהסכמים ובין אם במחטפים בשטחי C, עד להחלת ריבונות על כל שטחי "פלסטין" ומימוש זכות השיבה ל"פליטים" לכל שטחי הארץ.

ברצועת עזה, המתנהלת כמדינה עצמאית לכאורה, קם שלטון לעומתי לרשות הפלסטינית, המאתגר בדבקות וסוחט בשיטתיות את ישראל מאז יוני 2007. לאור הדברים הללו משמע כי אם ברצון ישראל להכריז ריבונות על שיטחה, גם אם הוא מוגדר במחלוקת בינלאומית, אזי עליה לעשות כן מתוקף זכותה ההיסטורית שאינה נתונה במחלוקת ולה הוכחות למכביר.

3.תפיסת שטח הפקר. בעבר היה מקובל כי מדינה המגיעה לשטח שאינו שייך למדינה אחרת יכולה להכיל בו ריבונות, אך כאמור בהקשר לשטחי יהודה שומרון ובקעת הירדן המצב מורכב יותר. רצועת עזה נכבשה על ידי צה"ל מידי המצרים במלחמת ששת הימים, נמסרה לרש"פ במסגרת הסכמי אוסלו והופקרה בהמשך להשתלטות החמאס. איזו מחלוקת ובין מי למי יש לפיכך על שטח זה?

סמי תורג'מן, אלוף פיקוד הדרום לשעבר התייחס בכנס של המכון למדיניות נגד טרור למצב החמאס בעזה, שנה אחרי מבצע 'צוק איתן': "יעד העל של חמאס הוא לשים קץ לפרויקט של ישראל, להשתלט על אש"ף ולהרחיב את ההשפעה ליהודה ושומרון. כיריב, חמאס הוא הכתובת בתוך הרצועה. הוא הריבון והוא אחראי לרצועה. אנחנו מכירים בזה, העולם מכיר בזה, כל מי שברצועה מכיר בזה". האם יש בר דעת הסבור כי נקבל מהחמאס או מהפת"ח הכרה בריבונות יהודית על גרגיר מאדמת הארץ?

עקרונות אחרים כמו התווספות שטח חדש או שינויים גאוגרפיים של גבולות טבעיים אינם רלוונטיים לעניינו. מן הראוי להזכיר עקרון שהיה נהוג בעבר: סיפוח שטח בתום מלחמה כמהלך חוקי להחלת ריבונות על שטחים חדשים. סיפוח כזה אינו מקובל עוד על פי המשפט הבינלאומי והחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, המגדירה מפורשות "שרכישת טריטוריה בדרך של מלחמה היא פסולה". לפי עקרון זה על מדינת ישראל, היא מדינת היהודים, להחיל ריבונות ללא שיהוי נוסף על שטחי ארץ ישראל שנגזלו מעם ישראל במהלך מלחמות ופרעות שכוונו נגדה מזה דורות, בהתאם לרוח מגילת העצמאות.

בניתוח ההיבט המשפטי ראוי לציין כי אין מניעה לכך שמדינה תוותר על שטח ריבוני או על תביעת ריבונות בשטח מסוים, אם הדבר משרת את מטרותיה ואינו מסכן את האינטרסים שלה, קיומה ושלום אזרחיה. למיטב הבנתי, רצונן של ממשלות ישראל לאורך שנים היה לשמור על אפשרות להשגת שלום בר-קיימא עם מדינות ערב וההנהגה הפלסטינית החדשה, באמצעות נוסחת "שלום תמורת שטחים", אשר משום מה נתבעים בלעדית מישראל. על כן נמנעה ישראל להחיל ריבונות על שטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, למעט מזרח ירושלים ורמת הגולן.

אמנם לשון החוקים: "חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל" משנת 1980 ו"חוק רמת הגולן" משנת 1981 אינה עושה שימוש בביטוי המפורש "ריבונות", אך ברור כי תפישת השטח מבחינה משפטית הינה כי הוא מצוי תחת ריבונות ישראלית, ומדינת ישראל רשאית לנהוג בו כמנהג ריבון ולהחיל עליו באופן מלא את חוקיה. פרופ' שני מעלה סברה לפיה הבחירה במינוח הניטראלי של ״החלת המשפט, השיפוט והמינהל״ נועדה לפיכך להפחית את הביקורת הבינלאומית על המהלך ולהציג אותו כמהלך בעל היגיון אדמיניסטרטיבי, שהחליף ממשל צבאי בשטח בממשל אזרחי, ולא דווקא כמהלך הצהרתי המשנה באופן בלתי הפיך את מעמדו של השטח ברמה הבינלאומית.

השטחים בבקעת הירדן, יהודה ושומרון בהם נשקלת האפשרות להחלת ריבונות, נמצאים תחת שליטה ישראלית מלאה מאז שוחררו גם מזרח ירושלים ורמת הגולן במלחמת ששת הימים, ואף בהם חודש הישוב היהודי בסמיכות זמנים קרובה. ההבדל עם זאת נעוץ בין היתר בעובדה שמבחינה רשמית אותם שטחים מנוהלים עדיין בידי הצבא. יאמרו המומחים למשפטים כי למרות זאת, הפערים הנורמטיביים בין החוקים החלים על אזרחים ישראלים בשטחים אלו לבין אלו שבמדינת ישראל הריבונית בגבולות "הקו הירוק" אינם גדולים במיוחד.

הרי חלק מחוקי המדינה חלים על אזרחים ישראלים תחולה אישית (״פרסונלית״) וחלק מחוקי המדינה הוחלו בעקיפין על השטחים באמצעות "חקיקה צבאית", שכביכול תרגמה לשפת הדין הצבאי הוראות שמקורן בדין הישראלי. אך למי שמצוי בשטח הפיזי ולא רק במישור המשפטי, ברור שמדובר בחלק ולא בכל החוקים, וכי חלות מגבלות על התושבים היהודים בתחומי החיים השונים כגון בפיתוח ושימוש בקרקע ותשתיות, תנועה בצירים ועוד. די להזכיר בהקשר זה את הקפאות הבנייה ב"מצוות" נשיאי ארה"ב בעבר, הגבלות התנועה ואף מעצרים מנהליים של יהודים על ידי המפקד הצבאי, זאת למרות שבית הדין הבינלאומי בהאג ראה בגושי ההתיישבות בעיקר כשטחים שסופחו דה-פקטו לישראל, לדעת פרופ' שני.

למה בכלל צריך ריבונות?

ריבונות כאמור הינה ביטוי לשליטה בשטח והזכות לקבוע בו חוקים, זכות שראוי כי תימצא בידיה של מדינה המכבדת את עצמה ומורשתה, המחילה את חוקיה על השטח והאזרחים שבגבולותיה, ומעל לכל – מאמינה בצדקת דרכה. ביהודה, שומרון ובקעת הירדן הריבון, גם בחלוף 53 שנים מאז שוחרר השטח מהכיבוש הירדני, הוא צה"ל באמצעות אלוף פיקוד המרכז, שפוקד פקודות ולא מחוקק חוקים, מתוקף סמכותו ואחריותו.

הצעת החוק להחלת ריבונות על אזור יהודה והשומרון שהגישה ח"כ מיכל שיר בכנסת ה-21 הגדירה את מטרת החוק כהחלת "המשפט, השיפוט, המנהל והריבונות באופן שווה על אזרחי ישראל". בדברי ההסבר נכתב במפורש כי ביו"ש ובקעת הירדן

חיים כיום קרוב לחצי מיליון אזרחי ישראל, שהדין אינו חל עליהם במלואו ובכלל זה על הישובים שבהם הם חיים…דבר זה יוצר קושי ומורכבות בתחומי חיים שונים, הן בצד הזכויות שנגרעות מהם והן בצד החובות שהם לא חייבים בהן. מדובר במציאות בלתי קבילה, הפוגעת בכבודם של תושבי "האזור" הישראלים, ומפלה אותם אל מול שאר אזרחי המדינה".

הצעת החוק מפרטת אף דוגמאות הממחישות את הפגיעה לאורך השנים: "אישה אחרי לידה, שהינה תושבת "האזור", אזרחית ישראל ועובדת בתוך "האזור", נאלצה לחכות לצו אלוף בכדי להיות מוגנת מפני פיטורין בחצי השנה שלאחר הלידה וזאת בשונה מאישה שהיא אזרחית ישראל, אך אינה תושבת "האזור". כך נוצרת אפליה ברורה לפיה האזרח הישראלי תושב ה"אזור" שונה בצרכיו האזרחיים מאזרח ישראלי שאינו תושב ה"אזור".

העדר ביטחון כלכלי זה ואי-השוויון החוקי באים לידי ביטוי בעוד מספר לא מבוטל של חוקים שאינם חלים בשטח משום שלא תורגמו לתקנות הצבאיות הנדרשות כגון: תשלומי ארנונה שונים, חוקי בנייה חלקיים, זכויות עובדים ואפילו חוקי תעבורה שונים. כך, בעוד שאזרח ישראלי הרוצה לדעת את זכויותיו וחובותיו, יכול לקבל את המידע הרלוונטי מן הכתוב ברשומות, אזרח ישראלי תושב יו"ש שייך למערכת המעורפלת של צווים ותקנות צבאיים, שברובם אינם נהירים לו ואינם נגישים עבורו.

את גודל האבסורד אפשר להמחיש בציטוט קטע מדבריו של השופט בדימוס אורי שטרוזמן מינואר 2013 הנוגע ל"הכרה של אלוף הפיקוד באוניברסיטת אריאל" להלן:

"בית המשפט העליון, בפסיקותיו הכיר, לצערי, באפשרות שאין הכרח באמת אחת. לדעתו, בעולם המשפטי יכולות להתקיים, זו בצד זו, שתי אמיתות, "אמת עובדתית" ו"אמת משפטית". לענייננו, "האמת העובדתית" היא שאוניברסיטת אריאל היא אוניברסיטה נוספת במדינת ישראל. אך "האמת המשפטית" היא שאוניברסיטת אריאל, הנמצאת בשומרון, איננה במדינת ישראל אלא מחוץ למדינה (ב"חוץ-לארץ"). "האמת העובדתית" היא שמקומה של אוניברסיטת אריאל הוא בתחום שליטתה של ממשלת ישראל וכל הנעשה בה ובמקום מושבה הוא חלק בלתי נפרד מהנעשה במדינת ישראל. אבל "האמת המשפטית" היא שהריבון בשומרון הוא "אלוף הפיקוד" ולא ממשלת ישראל. "האמת העובדתית", שאף "האמת המשפטית" איננה יכולה לגבור עליה, היא שהריבון בשומרון איננו ריבון, שהרי הוא כפוף לכפופים לממשלת ישראל, שאין לו תקציב עצמאי לנעשה בתחום שיפוטו ולא קופה משלו. כלומר, אנומליה משפטית בעוד העובדות הפשוטות הן שמלכתחילה נכון היה להכיר כדין בכל ההליכים של התפתחות ההשכלה הגבוהה בעיר אריאל (ולא רק בה) כחלק בלתי נפרד של ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל. אבל, המועצה להשכלה גבוהה, מסיבות פוליטיות שהשפיעו על הרכבה ועמדותיה, התנערה מנשיאה באחריות על ההתפתחות של ההשכלה הגבוהה באריאל (ובכל ההתנחלויות) ומשכה ידיה ממנה בטענה, שהייתה מקובלת על היועץ המשפטי, שסמכותה חלה רק בתחומי המדינה ולא מעבר לקו הירוק. לכן, החסר התמלא ע"י "הריבון המקומי" – הוא אלוף הפיקוד – שהקים את המועצה להשכלה גבוהה ביהודה והשומרון (מל"ג יו"ש). שבה חברים פרופסורים (לרבות חתן פרס נובל) שהינם או שהיו חברים במל"ג ישראל. משמצאה מל"ג יו"ש, אחרי מעקב של שנים, שראוי מוסד חינוכי זה להכרה כאוניברסיטה פרסמה את החלטתה והריבון המקומי, אלוף הפיקוד, אחרי שקבל את חוות הדעת המשפטיות וברכת ממשלת ישראל כבד את ההחלטה והודיע על הכרתו באוניברסיטה. אילו הסכימה מל"ג ישראל לפרוש את חסותה על ההשכלה הגבוהה בכל שטחי ההתיישבות הישראלית בארץ ישראל לא היה צורך בחתימת אלוף הפקוד (שדינה למעשה כדין חתימת ממשלת ישראל) על ההכרה באוניברסיטת אריאל"

כפי שצוין קודם לכן, בהחלת ריבונות ישנו לצד המסר הברור לקהילה הבינלאומית גם החלטה שלא להיכנע עוד לתכתיבים ומדיניות של אף אומה זרה, בקשר להקפאת הבנייה בישובים היהודים, בין אם מדובר במרפסת, פרגולה או עוד יחידת דיור, להבדיל מבניית הערבים שכמעט ואינה נאכפת. החלת הריבונות נושאת מסר ברור גם למנהיגים ולראשי ממשלה בעתיד, שיבחרו לפעול בדפוסי פעולה של חלק מקודמיהם ולנצל את הדמוקרטיה הישראלית לעשיית הסכמים, לקידום יוזמות נסיגה נוספות ומסירת שטחים לישות מדינית לכאורה, אשר בקרבה אין ולא היו מעולם לא שלום ולא ביטחון.

המסר אותו אמליץ לישראלים, לערבים ולעולם כולו להבין הוא כי חוקי המשחק במזרח התיכון ובארץ ישראל משתנים. הפעם אל לנו לקבל תכתיבים כי אם להכתיב בעצמנו את עתידנו, כדי שנמשיך לדאוג לביטחוננו לדורי דורות במדינת ישראל, היא מדינת היהודים והריבון על חבלי מולדת בארץ האבות.

לא עוד משוואות סחטניות של "שטחים תמורת שלום" ו"כסף תמורת שקט" (סוגיה נפרדת אך עם אותו עקרון פעולה, התנהלות והתנהגות); לא עוד סיסמאות "מדינת כל אזרחיה" או "שתי מדינות לשני עמים" אנחנו מחוץ למשחק הערבי, המדמם והסחטני – ריבונות עכשיו.

אל”מ במיל’ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי ובעל תואר שני בצבא ובטחון