רגע האמת של טראמפ

הבחירות לנשיאות בסתיו הקרוב יוכרעו על פי נטיית ההצבעה במספר מדינות מפתח, שם בטרם התפרצות מגפת הקורונה חלק מהמתלבטים נטו לבחור מחדש בנשיא טראמפ, בעיקר בשל כוח ההמשכיות של נשיא מכהן ובזכות הכלכלה הצומחת תחתיו. סדר היום השמאלני של המפלגה הדמוקרטית, החל מהצעות לרפורמות סביבה בזבזניות ועד לתשלום פיצויים עבר תקופת העבדות, מועמדים ליצנים כמו בטו אורורק או קורי בוקר והפגמים הקוגניטיביים הבולטים של ג'ו ביידן – כולם הפחידו והבריחו מצביעים.

מנגד, הכלכלה הפורחת, השיאים בהפקת אנרגיה, השפל באבטלה בקרב מיעוטים והעימות עם סין הצליחו להאפיל על התפרצויות הטוויטר של טראמפ, סיקורו השלילי בתקשורת, "הקנוניה" עם רוסיה שלא הייתה וניסיונות ההדחה. ואז הגיעו הנגיף, הסגרים, המיתון הכלכלי והתפרצות הטירוף הקולקטיבי של ביזה ואנרכיה יחד עם הפלת פסלים ומקארתיזם מסוג חדש.

כמובן, הנשיא הוא זה שיישא בסופו של דבר באשמה לכאוס שמתחולל במשמרת שלו, גם אם לא הוא יצר אותו. אם יעצור את המהומות יזכה לשבחים ולניצחון, או שלא יעמוד בסחף וירשם בדברי הימים כמפסיד, בדומה לג'ימי קרטר ומשבר בני הערובה באיראן ב-1979.

בתי קברות מברונזה

רגע האמת של טראמפ כבר כאן, אך הדילמה בפניה הוא ניצב היא חדשה ושונה במובנים מסוימים. בחלק מהמדינות הנשלטות בידי דמוקרטים, נראה כי להנהגה המקומית לא ממש אכפת מן הכאוס המתחולל בקרבה, או שלפחות היא מעריכה כי המשך ההשתוללות משרת את מטרת הבחירות יותר מאשר השבת החוק והסדר על כנם.

במערכת הפדרלית האמריקנית הנשיא אינו יכול לשלוט במתרחש ברחובות פילדלפיה או סיאטל למשל, אלא אם הוא מחליט לגייס את הצבא לשם כך. למרות זאת, כמה מבכירי הצבא לשעבר כבר רמזו כי שימוש בכוחות פדרליים יהיה צעד חסר תקדים שיגרור עוד התנגדות אזרחית. אפילו ביידן המבולבל פירש את האזהרות האלה כאור ירוק לתקוף את טראמפ ולטעון כי אם הנשיא ינסה לגנוב את הבחירות או יסרב להודות בהפסד, בני בריתו של ביידן בצבא ייפטרו מטראמפ בזריזות.

במצב בו המדינות עצמן אינן מעוניינות בעזרה והצבא עשוי להתנגד לכל צעד של התערבות, כעת עומדות בפני דונלד טראמפ שתי אפשרויות: להמשיך להישמע קשוח למרות שאין לו שום כוח לטפל במצב, או להתחיל להשתמש בסמכות התביעה הפדרלית כדי להעמיד לדין את הפורעים ואת הרשויות המקומיות שאפשרו פגיעה בזכויות האזרח של תושביהן על ידי חשיפתם במודע לאלימות. טראמפ יכול גם לקצץ בתקציבים של מדינות סוררות, ולהפעיל את הזכות הפדרלית על נכסים כמו פסלים ומונומנטים כדי להגן עליהם.

אם באמצעות צעדים אלה ממשל טראמפ יהיה יכול להראות לציבור שהוא מנסה להחזיר את הסדר, בשלב כלשהו המצביעים שיושבים על הגדר עשויים להסיק שהנשיא הוא הדבר היחיד שעומד בינם לבין כנופיות הבוזזים המשוטטות במרכז הקניות המקומי או הופכות את הפארק העירוני לבית קברות מברונזה ואבן. יש גבול לכמה אפשר להטיח באדם שהוא "גזען לבן" לפני שישיב חזרה: "אתם האובססיביים לגזע – לא אני".

עבור אחרים, השאלה תהיה כיצד רואים השווקים, המשקיעים, הסינים, הרוסים והאיראנים את הפיכתה של מדינה שהייתה מבצר היציבות והשפיות למדמנה של טירוף בה הכלכלה קורסת בעוד מועמד לנשיאות וגנרלים לשעבר משוחחים בפתיחות וברצינות על האפשרות להיפטר מהנשיא בהקדם.

נקודת השבירה

לכל אדם, ככל הנראה, יש נקודת שבירה. הדמוקרט הקתולי למשל עשוי להישבר מול ההרס וההשחתה של סמלים קדושים כמו זה של הנזיר חוניפרו סרה, אדם שללא ספק חי בתודעת המאה ה-18 אך הצליח להתעלות מעל גזענות ועוני באמצעות אומץ וחזון וכעת מוקע כגזען בידי גדודי הנאורים.

גם אדם מן השורה שאינו מזוהה פוליטית עשוי בסופו של דבר להגיע למסקנה לפיה המהפכנים החדשים מבקשים למחוק את הזיכרון הקולקטיבי שלו, את ההיסטוריה ואת הזהות האמריקנית. יתכן שחלקם ימשכו כתפיים מול הרס פסלים של המתנגדים לעבדות או של נשיאים שעד לא מזמן היו גאוות השמאל האמריקני, אך כאשר הם זוכים לקבל את כל זה מדי יום, אפילו העצמאים או הפרוגרסיבים ביותר עשויים להתחיל לחשוש מצליל תפוס כאשר ינסו לחייג שיחת חירום ל-911.

ואז מה? האם יוותרו עוד סמלים לאומיים לאחר שאנדרטת הזיכרון לוושינגטון בעיר הבירה או ביתו ההיסטורי של ג'פרסון יושחתו? גם מי שיושב עדיין על הגדר יודע שמה שמציל כרגע את פסלי הזיכרון הנשיאותיים בהר רשמור היא הפחדנות בשמאל שמבין כי אין טעם לנסוע עד דרום דקוטה רק כדי לריב עם המשמר הלאומי וכמה מתנדבים מקומיים במה שככל הנראה לא יזכה לסיקור ב-CNN.

מקרים רבים אחרים של ביזה והרס מופצים ברחבי הרשתות בהמוניהם, והמראות מחליאים: חנויות הרוסות, כלי רכב שרופים ועשרות גנבים שודדים בנונשלנטיות ומחריבים כל מה שבדרכם. לעתים קרובות קשה להבדיל האם אנו חוזים בסצנות מן המלחמה בעיראק או מן הקניון בסנטה מוניקה. הפורעים עצמם הם ברובם צעירים לבנים מן המעמד הבינוני המשתייכים לשלל ארגוני 'אנטיפה' למיניהם ומפגינים אותה התנהלות פסיבית-אגרסיבית מוכרת: ברגע אחד הם ניצבים מול השוטרים (רבים מהם שחורים) ומטיחים בהם קללות ונאצות, וברגע לאחר מכן נמלטים לאחור מפוחדים כאשר המשטרה מתחילה לצעוד קדימה.

כאשר הם ניצבים מול מצב מלחיץ באמת, מתברר כי כל אותם מהפכנים אנרכיסטים שנראים כאילו עומדים לפרוש להרים ולהמשיך משם את המאבק בתאגידים ובמדינה למעשה חוששים מאוד ממעצר שיכתים את קורות החיים. בסופו של דבר, הם לא יותר מזעיר-בורגנים ואנשי קריירה שנהנים להתחפש לכמה רגעים בולשביקים על הבריקדות. מלהקי הכישרונות בהוליווד לא היו יכולים לחלום על גלריה כזו דוחה של נבלים, שהמרחק ביניהם לבין מותו הלא-מוצדק של ג'ורג' פלויד נראה כמרחק שמיים וארץ.

אין מחילה

והיו בדרך עוד כמה רגעי שבירה משמעותיים עבור המצביע המתלבט, בעיקר במסיבות העיתונאים היומיות של בכירים מפוחדים ברשויות המקומיות. כך היה הרגע המטורף בו ראש עיריית ניו-יורק ביל דה בלאזיו ניגן את 'Imagine' של ג'ון לנון בעוד העיר נחרבת מסביבו ושוטריו מותקפים, או מושל המדינה אנדרו קומו מסביר למה דווקא ההוראה שהוא נתן לשלוח חולי קורונה לבתי אבות הייתה בכלל אשמת מישהו אחר.

היה אפשר גם להישבר כאשר מקשיבים לראש עיריית סיאטל מגדירה את פסטיבל האלימות ב"אזור האוטונומי" שכבשו המפגינים בלב העיר כ"קיץ של אהבה", או ראש עיריית מיניאפוליס מברבר על קיצוץ התקציב למשטרה בעוד גברים צעירים נרצחים מדי לילה ברחובות.

A white liberal screams at black cops to fight racism.

2020, folks.https://t.co/SEvfMgEeAx

— Rob Smith (@robsmithonline) June 24, 2020

מה אנחנו אמורים להסיק מדברים כמו אלו שכתבה ניקול האנה-ג'ונס, זוכת פרס פוליצר לשנת 2020 ומי שעמדה מאחורי פרויקט היסטורית העבדות של ה'ניו-יורק טיימס' שהיה אמור "להילחם בגזענות":

הגזע הלבן הוא הרוצח, האנס והגנב הגדול ביותר בעולם המודרני…הצאצאים של אותם פראים דוחפים סמים ורובים לתוך הקהילה השחורה, אורזים שחורים בתוך גטאות מופרדים בערים וממשיכים להיות מוצצי הדם של הקהילה שלנו"

גם אם נניח שאתה תומך בתיקון חלקים מן ההיסטוריה האמריקנית, מה אתה אמור לחשוב באקלים הנוכחי בו נאמר לנו שחוק ההתיישנות לא קיים יותר, אין שום מחילה על חולשה אנושית ואין שום תירוץ לאף הערה גזענית מן העבר? האם מחשבה נאורה שכזו היא הדבר אותו הם מבקשים להציב במקום מורשת האבות המייסדים של האומה?

כיצד ניתן לקחת ברצינות את תקשורת השמאל כאשר אותם מגישים חלולים מקריאים דפי מסרים אורווליאנים ומספרים לנו על "חבל התלייה" שנמצא בסככת הרכב של נהג המרוצים השחור בובה וואלס, אך התברר לבסוף כידית הסגירה של הדלת? וכאשר מתברר כי מדובר בפארסה מזויפת, כמו במקרה של הלינץ' שלא היה בשחקן ג'סי סמולט, הם פשוט עוברים הלאה ומספרים לנו לא על מה שקרה אלא מה שהיה עשוי לקרות.

הסקרים מבטיחים לנו שלא כך, התקשורת מהללת את נאומי המרתף המגומגמים של ביידן וכותבי הטורים מבשרים בשמחה על סופו הקרב של טראמפ שאינו מסוגל להתמודד עם הנגיף, עם המיתון ועם האלימות. אך בפועל, עם כל יום שעובר, עוד ועוד אמריקנים מצטרפים בשקט למחנה ה"אני לא יכול לסבול יותר את הטירוף הזה".

הבחירה של טראמפ

ואם אכן אותו מחנה יחוש שיש מנהיג שיכול להבטיח שקט וביטחון, הוא לא יהסס לנטוש את הצד הפרוגרסיבי. חלקם עדיין לא יודעים לאן או מתי הם נוטשים, אך נמאס להם מהביזה ומההצתות, מרטוריקת "אתה גזען!" הבנאלית והריקנית, מהשנאה והאלימות ומן הניגוד שבין הקריאות לשוויון לבין המראות של בני טובים זורעים אנרכיה ברחוב ובוזזים טלוויזיות חדשות.

רבים כבר נסוגו לתוך מנזרי מחשבות משלהם. אם השחקנים והמאמנים בליגת ה-NFL יחליטו שוב לכרוע ברך בזמן נגינת ההמנון, הם פשוט יכבו את הטלוויזיה; הם לא משיבים יותר לבקשות לתרום לאוניברסיטה בה למדו; חלקם כבר מחפשים בית חדש בכפר או בהרים. הם עייפים מלעבוד קשה ולשם מיסים גבוהים רק כדי לזכות בתמורה בתיוג כגזענים ניאנדרטליים, והם בוודאי לא רוצים יותר חלק מהנזיד הפרוגרסיבי שנרקח בידי מהפכני השדרה החמישית כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז.

במידה מסוימת, חלק מאותם מתפכחים החשים שהגיעו מים עד נפש פשוט יישארו בבית ולא יצאו להצביע, מה שיבטיח את נצחונו של ביידן. אך אם הזעם הזה יתורגם להצבעה עבור מי שנתפס כזה שמסוגל לספק בשקט ובנחישות תשובות למצב, להגן עליהם ולהעניש את פורעי החוק – אז טראמפ יבחר מחדש בקלות רבה יותר ממה שמעריכים המומחים.

אל מול השיטפון של מגפה חסרת תקדים, סגר המוני ומהומות ברחבי המדינה, הבחירה היא עדיין של דונלד טראמפ: הישאר רגוע, פעל כדי להבטיח עתיד טוב יותר לכל הגזעים והמעמדות והפוך את אמריקה לגדולה שוב, או שתמשיך לבכות בקול על היחס הלא-הוגן לו זכית בעבר. הבחירה הראשונה תסמן ניצחון רפובליקני בנובמבר, השנייה תוביל לסוציאליזם.

פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר ‘American Greatness'.