ביקורת ספר: כל שקרי האקדמיה

מחקרם של תמר ועוז אלמוג אינו חף מפגמים אך מהווה קריאה מומלצת ביותר לכל סטודנט או אקדמאי המבקש להבין את העולם אליו נכנס

אילוסטרציה | Charles DeLoye

לאקדמיה יש בעיה. קשה להתווכח עם ההצהרה הזו, ולא רבים רוצים. היום כבר די קל למצוא דוברים המבקשים לשים אצבע על קלקולי המודל האוניברסיטאי ולהציע דרכים לתיקונו, אבל עדיין קשה למצוא מישהו שעושה זאת באופן כה מעמיק, בהיר, מפורט ומבוסס כמו ד”ר תמר אלמוג ובעלה פרופ’ עוז אלמוג, בספרם החדש ‘כל שקרי האקדמיה’.

הספר שראה אור בהוצאת ‘ידיעות ספרים’ מצטיין בניתוח מפורט ומעמיק משלל זוויות שונות, ועל פי רוב המחברים מגבים את טענותיהם במספרים, דוגמאות ומקורות כנהוג בשיטה האקדמית. אף על פי כן, הספר כתוב בשפה פשוטה, ברורה ושווה לכל נפש, ללא הז’רגון האקדמי הידוע לשמצה שגם אליו מפנים המחברים ביקורת. מבטו של הספר איננו מופנה רק לישראל או לעולם המערבי (אם כי מטבע הדברים מתמקד בו במידה לא מועטה), אלא מתייחס לעתים קרובות גם למצב במזרח אסיה, בהודו, באמריקה הלטינית ובאזורים אחרים בעולם, וכך מייצר מבט גלובלי של ממש.

הספר עב הכרס – 520 עמודי תוכן מלבד ביבליוגרפיה והערות – מחולק לשמונה פרקים המציגים זוויות שונות של המשבר הפוקד את העולם האקדמי, ופרק מסכם הכולל המלצות לעתיד. בין הבעיות העיקריות (אך בהחלט לא היחידות) אותן מתארים המחברים ניתן למנות את חוסר הרלוונטיות של השכלה אקדמית לשוק העבודה המודרני, המשבר הכלכלי בו מצויים מרבית המוסדות, את השיטות הלא-רציונליות ולא-יעילות בהן נמדדת תפוקה אקדמית ועל פיהן מוערכים החוקרים, ואת ההטיה הפוליטית החריפה הקיימת בעיקר במדעי החברה והרוח. אין ספק אם כן כי כתיבת ספר כזה על ידי שני אנשי אקדמיה מעידה על חוש ביקורת עצמית בריא ומפותח.

אך אליה וקוץ בה: לפעמים הכתיבה יוצאת מגדר ביקורת והופכת להשתלחות של ממש, המנוסחת בטון סנסציוני, בוטה וחסר אמפתיה. בכל אחת מכותרות הפרקים מופיעה המילה “משבר”, ורבים מתתי-הפרקים מכריזים על “אשליה” “שקר” או “רמאות”. כבר ממעבר על תוכן העניינים מקבל הקורא את התחושה שהאקדמיה היא סוג של יצור זדוני, והתנסחות זו חוזרת על עצמה גם בתוכן עצמו. כך למשל, הניסיון של גופים להגן על זכויות היוצרים בהן הם מחזיקים מוגדרת כלא פחות מאשר “מסע ציד של עורכי דין תאבי דם וממון”.

חשוב לא פחות, לעתים נדמה כי המחברים לא ניגשו למחקר בראש פתוח אלא פשוט יצאו מנקודת הנחה שכל נוהג, שיטה ומסורת אקדמית גרועים ומקולקלים בהגדרתם, ורק לאחר מכן ניגשו לחפש ראיות. כתוצאה מכך הכתיבה היא לעתים קרובות פולמוסנית וחד-צדדית. לא ניכר מאמץ להעלות טיעוני נגד או להציג תמונה מאוזנת, וכאשר המחברים נאלצים להתייחס לטיעונים הסותרים את עמדתם – משום שהם נשמעים ברמה על ידי אחרים – הם לעתים עונים להם באופן מפורט ומנומק, ולעתים פשוט מבטלים אותם בבוז וללא התייחסות רצינית. בכלל, במקום להעניק כבוד לדעות מנוגדות ולהסביר אותן באופן רציונלי, תולים אותן המחברים לעתים קרובות בפגמי אופי של המחזיקים בהן – חמדנות, פחדנות, אנוכיות וכיוצא בזה, וזאת אפילו כאשר המחברים מודים שרוב אנשי האקדמיה מחזיקים בדעות כאלו. זו התחמקות לא-אלגנטית מדיון רציני ומעמיק.

עובדה מעניינת היא שהמילה “שמרנות” מופיעה עשרות פעמים לכל אורך הספר, אולם למעט הפרק שעוסק בהטיה הפוליטית של האקדמיה היא תמיד משמשת כמילת גנאי נוספת המוטחת במוסדות, במנהגים ובאישים בהם תולים המחברים את שורש כל קלקולי האקדמיה. כשלעצמה מדובר בבעיה זניחה, אולם היא מהווה סימפטום לבעיה מהותית יותר – חוסר ההכרה של המחברים בערכה החיובי של דבקות במסורות בדוקות ומנוסות, ודרישתם החוזרת למהפכה חובקת-כל בעולם האקדמי. נדמה כי בעיני בני הזוג אלמוג, כל מה שוותיק ומושרש הוא בהכרח מושחת ונידון לכיליון, ואילו כל תופעה טכנולוגית או חברתית חדשה צופנת בחובה רק טוב לאין סוף. בין דפי הספר ניתן למצוא יוצאי דופן מועטים לכלל זה, וכאשר המחברים מציגים מגמות שעתידות לרשת את הקיים באקדמיה נראה כי הם לא מעלים ברצינות על דעתם שהן עשויות לטמון בחובן גם סכנות בלתי-נודעות.

אולי בשל כך תמר ועוז אלמוג מרשים לעצמם להנפיק נבואות מפורטות בנוגע לאופן בו תתנהל האקדמיה בעתיד, להציגן בביטחון עצמי גבוה ועם הסתייגויות מינימליות אם בכלל – דבר שכל חוקר ראוי לשמו אמור להתרחק ממנו. את מידת תקפות הרעיון לפיו היכרות עם ההווה והעבר (בצירוף היגיון פשוט) מאפשרת לנו לחזות את עתיד העולם הכאוטי והמורכב בו אנו חיים יכולות להדגים נבואות כמו אלו שחזו מהפכה מרקסיסטית עולמית או את קץ ההיסטוריה. גם הן נשענו על היכרות עם העולם בזמנן ועל מה שהנביאים ראו כהיגיון ללא-פגם, ואף על פי כן התגשמו באופן חלקי ביותר במקרה הטוב או התרסקו על קרקע המציאות במקרה הרע. הספר היה יוצא נשכר אם המחברים היו מפנימים את הלקח ומצמצמים את קביעותיהם על עתיד האקדמיה.

למרות הפגמים, ‘כל שקרי האקדמיה’ הוא ספר מומלץ ואף קריאת חובה לכל מי שמתכוון לבוא בשערי מכללה או אוניברסיטה. זהו מבוא עדכני ומפורט, מנומק ומנוסח היטב לעולם האקדמי, אשר עשוי לסייע לסטודנטים ואקדמאים לעתיד לשקול היטב את צעדיהם ולהבין לעומק את חסרונות העולם אליו הם נכנסים. את יתרונותיו, לעומת זאת, נראה שייאלצו ללמוד בעצמם.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר

  1. קראתי את הביקורת שלך וקראתי את הספר.
    הספר מנתח בצורה אמיתית וכואבת את כל מה שנדרש לתקן ואת כל החוליים של המוסד האקדמי.
    על אילו דעות מנוגדות אתה מדבר…..
    מדובר פה בחולה סופנית (האוניברסיטה) שצריכה להמציא את עצמה מחדש ולהפוך רלוונטית למאה ה21.

    במקום לעודד את המחברים ולהראות כמה הם צודקים אתה מנגח אותם על כך זה שהם מתיימרים לדעת את הפתרון לכל הבעיות וזה בכלל לא מה שהם מתכוונים.

    הם דואגים לזה שכל הסטודנטים המסכנים והפראיירים לא ילכו לשרוף את זמנם וכספם במקום חסר תוחלת ומשמעות שהפך להיות האוניברסיטה (בעיקר במדעי הרוח והחברה)
    ולזה שהכסף שמשלמי המיסים לא ילך לכיבודים ומקומות לא ראויים אחרים (שהמל”ג דואג לשמר).

    הגיע הזמן למהפכה אמיתית והספר הזה הוא סנונית ראשונה וכל הכבוד למחברים שהפכו למוכיח בשער ומסכנים את מעמדם הכספי והחברתי אבל לפחות יש להם יושרה אמיתית ואומץ -ואת זה כנראה מחבר הכתבה הזו פיספס לתאר….