"הייתי מטרה לבריונות והשתקה": האמת המטרידה על הניו-יורק טיימס

בארי וייס התפטרה אמש מתפקידה כעורכת ב'ניו-יורק טיימס', כחודש לאחר שהעיתון אילץ למעשה את עורך מדור הדעות ג'יימס בנט להתפטר, מכיוון שפרסם טור דעה מאת הסנאטור טום קוטון. בנט היה זה שקיבל לעבודה את וייס, ועזיבתו משום שאפשר לסנאטור לבטא תמיכה בשימוש הנשיא בכוחו החוקי סימנה רעות עבור מעמדה בעיתון: הכוח הגובר של השמאל הקיצוני, ההיעלמות של כל סובלנות לרעיונות ליברליים ולמגוון דעות, ובמיוחד אובדן התמיכה המערכתית בווייס.

וזו הייתה מציאות מכוערת במיוחד, כפי שווייס מפרטת במכתב ההתפטרות המדהים שפרסמה, בו היא כותבת כיצד עברה התעללות מילולית (בפרטי ובפומבי) מצד עמיתיה לעבודה, וכיצד העיתון קיבל זאת בהבנה. הנה דוגמה לביקורת שלה:

"קונצנזוס חדש עלה בעיתונות, וכנראה במיוחד בעיתון הזה: האמת אינה תהליך של גילוי קולקטיבי, אלא סוג של אמונה דתית הידועה לכמה נאורים נבחרים אשר תפקידם הוא לחנך את השאר. רשת הטוויטר אולי אינה ראש התורן של ה'ניו-יורק טיימס', אך היא הפכה לעורכת האולטימטיבית שלו. הערכים והמנהגים של הרשת הפכו לאלה של העיתון, והעיתון עצמו הפך לסוג של חלל להופעות. הסיפורים נבחרים ומסופרים בדרך שתספק את הקהל הצר ביותר, במקום לאפשר לציבור הסקרן לקרוא על המתרחש בעולם ולהסיק את מסקנותיו בעצמו.

תמיד לימדו אותי שעיתונאים אחראים לכתוב את הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. אבל כיום, ההיסטוריה עצמה היא לא יותר ממושג זמני אותו ניתן לעצב כדי שיתאים לנרטיב שנקבע מראש. צעדיי שלי בעולם פשעי המחשבה הפכו אותי למטרה מתמדת של בריונות מצד עמיתים שלא הסכימו עם דעותיי. הם קראו לי נאצית וגזענית; למדתי להתעלם מהערות על כך שאני "שוב כותבת על יהודים". חלק מהעובדים שנראו כאילו הם ידידותיים כלפיי זכו לנזיפות מעובדים אחרים. ברשתות המסרים של החברה, בהן העורכים מגיבים באופן מתמיד, התפרסמו בגלוי ניתוחים מזלזלים על עבודתי ועל האופי שלי.

באותה מסגרת, חלק מחבריי לעבודה התעקשו כי אם העיתון רוצה להיות באמת "מכליל" יש לעקור אותי ממנו. אחרים הוסיפו אמוג'י של גרזן ליד שמי או ביזו אותי בפומבי כשקרנית וקיצונית, ללא שום חשש שההטרדות נגדי יתקלו בצעד מתאים מצד ההנהלה. זה מעולם לא קרה. אני עדיין לא מבינה כיצד אתה יכול לאפשר התנהגות כזו בתוך החברה שלך, לעיני כל העובדים והציבור. בתור אשת מרכז פוליטי, הגעה לעבודה בעיתון אמריקני לא אמורה לדרוש אומץ.

הלוואי והייתי יכולה להגיד שהחוויה שעברתי הייתה ייחודית, אך האמת היא שסקרנות אינטלקטואלית (שלא לדבר על לקיחת סיכונים) נחשבת כיום לחסרון אם אתה עובד ב'ניו-יורק טיימס'. מדוע לערוך טקסט מאתגר או לכתוב משהו אמיץ ןלעבור שוב את התהליך המתיש שיהפוך אותו ל"כשר" מבחינה אידיאולוגית, כאשר אתה יכול להבטיח לעצמך תעסוקה (וקליקים) עם מאמר מספר 4000 הטוען שדונלד טראמפ מהווה איום על שלום המדינה והעולם? וכך, צנזורה עצמית הפכה לנורמה. טורי דעה שהיו מתפרסמים בקלות רק לפני שנתיים היום עשויים להכניס את העורך לצרה צרורה, ואף להוביל לפיטוריו".

משחק מלוכלך

בארי וייס אינה בדיוק הימנית האמריקנית הטיפוסית. היא לסבית יהודייה המגדירה את עצמה כאשת מרכז, ואולי דווקא זה מה שהטריד במיוחד את המבקרים של דעותיה הייחודיות ככותבת. היא אמנם רומזת שהיא עשויה לתבוע את העיתון בשל החוויות שעברה במהלך העבודה, אך נראה שעצם חשיפת הדברים עשv נזק מספיק גדול ל'טיימס'. ניתן רק לתהות כמה זמן עוד יחזיקו כותבים אחרים כמו ברט סטיבנס שהצטרפו לעיתון מכלי תקשורת ימניים יחסית, והאם ב'טיימס' יראו עוד ערך לפרסם אותם במקרה שטראמפ יפסיד בבחירות הקרובות.

עיתון ה'ניו-יורק טיימס' הוא תאגיד פרטי, וככזה זכותו לטהר את המערכת מכל אדם בו הוא רואה כסוטה מאורתודוקסיית השמאל הקיצוני. אך יחד עם זאת, ככל שהטיהורים מתגברים יהיה קשה יותר לעיתון לטעון אפילו למראית עין של מגוון דעות והשקפות. נכון להיום, ניתן לקבל מגוון הרבה יותר רחב של קולות מצפייה בערוצים ימניים כמו 'פוקס ניוז'.

מה שמדהים עוד יותר הוא האופן המבזה בו עמיתיה של וייס התייחסו אליה, באופן תדיר ובפומבי. זה נכון שכאשר אתה נכנס לעולם העיתונות הפוליטית תככים הם חלק מהמשחק, אך מתקפה ציבורית ומאורגנת מצד חבריך לעבודה לא אמורה להיות חלק ממנו. זו לא הדרך בה מקום עבודה נורמלי מתנהל, ובכל עסק אחר היא הייתה מובילה לצעדים משפטיים ופגיעה תמידית קשה. ההתנהלות ב'טיימס' חושפת שוב עד כמה השמאל הקיצוני נהנה ודורש להתייחס לכל דעה אחרת באופן מרושע ונכלולי. כאשר אתה הופך כל דבר לפוליטי, מן ההכרח שכל אי-הסכמה תדרדר במהרה לדה-הומניזציה. אם עצם קיומה של דעה אחרת נראית בעיניך כאיום על הביטחון האישי, אתה מפנים את הלוגיקה של שדה הקרב בחיי היום-יום – האויב חייב למות או שאני אמות.

אם האידיאולוגיה שלך דורשת נטישת כל הגינות בסיסית כלפי האנשים שסביבך, הגיע הזמן למצוא רעיונות חדשים. יש לציין כי תמריצים אישיים הרסניים כאלה אינם ייחודיים לשמאל בלבד. עידן טראמפ הראה לנו שישנם לא מעט אנשים נוראים בימין, או לפחות הרבה יותר ממה שחשבתי לפני 2015. אך למרות זאת, במרבית המקרים בימין האידאולוגיה אינה דוחפת אותנו באופן שיטתי להתנהג בנבזות כלפי הקרובים אלינו, וכלפי אנשים עימם אנו עובדים מדי יום.

אני לא יכול לדמיין מקרה בו ה'נשיונל רוויו' סובל או אפילו שוקל לסבול את סוג ההתנהגות כלפי עובדים אותה חוותה בארי וייס. לכן בכל פעם שפורץ עוד קרב בתוך הימין עלינו לזכור כיצד נראים באמת החיים בתוך מוסד שמאלני מובהק, ולעשות כל מה שבכוחנו כדי לא להיות כאלה לעולם.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.