"הייתי מטרה לבריונות והשתקה": האמת המטרידה על הניו-יורק טיימס

העורכת בארי וייס עזבה את עבודתה בעיתון ומאשימה במכתב התפטרות נוקב: "העובדים הטרידו וגידפו ללא שום התערבות של ההנהלה"

"צנזורה עצמית הפכה לנורמה". בארי וייס | צילום מסך, cottonbro

בארי וייס התפטרה אמש מתפקידה כעורכת ב'ניו-יורק טיימס', כחודש לאחר שהעיתון אילץ למעשה את עורך מדור הדעות ג'יימס בנט להתפטר, מכיוון שפרסם טור דעה מאת הסנאטור טום קוטון. בנט היה זה שקיבל לעבודה את וייס, ועזיבתו משום שאפשר לסנאטור לבטא תמיכה בשימוש הנשיא בכוחו החוקי סימנה רעות עבור מעמדה בעיתון: הכוח הגובר של השמאל הקיצוני, ההיעלמות של כל סובלנות לרעיונות ליברליים ולמגוון דעות, ובמיוחד אובדן התמיכה המערכתית בווייס.

וזו הייתה מציאות מכוערת במיוחד, כפי שווייס מפרטת במכתב ההתפטרות המדהים שפרסמה, בו היא כותבת כיצד עברה התעללות מילולית (בפרטי ובפומבי) מצד עמיתיה לעבודה, וכיצד העיתון קיבל זאת בהבנה. הנה דוגמה לביקורת שלה:

"קונצנזוס חדש עלה בעיתונות, וכנראה במיוחד בעיתון הזה: האמת אינה תהליך של גילוי קולקטיבי, אלא סוג של אמונה דתית הידועה לכמה נאורים נבחרים אשר תפקידם הוא לחנך את השאר. רשת הטוויטר אולי אינה ראש התורן של ה'ניו-יורק טיימס', אך היא הפכה לעורכת האולטימטיבית שלו. הערכים והמנהגים של הרשת הפכו לאלה של העיתון, והעיתון עצמו הפך לסוג של חלל להופעות. הסיפורים נבחרים ומסופרים בדרך שתספק את הקהל הצר ביותר, במקום לאפשר לציבור הסקרן לקרוא על המתרחש בעולם ולהסיק את מסקנותיו בעצמו.

תמיד לימדו אותי שעיתונאים אחראים לכתוב את הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. אבל כיום, ההיסטוריה עצמה היא לא יותר ממושג זמני אותו ניתן לעצב כדי שיתאים לנרטיב שנקבע מראש. צעדיי שלי בעולם פשעי המחשבה הפכו אותי למטרה מתמדת של בריונות מצד עמיתים שלא הסכימו עם דעותיי. הם קראו לי נאצית וגזענית; למדתי להתעלם מהערות על כך שאני "שוב כותבת על יהודים". חלק מהעובדים שנראו כאילו הם ידידותיים כלפיי זכו לנזיפות מעובדים אחרים. ברשתות המסרים של החברה, בהן העורכים מגיבים באופן מתמיד, התפרסמו בגלוי ניתוחים מזלזלים על עבודתי ועל האופי שלי.

באותה מסגרת, חלק מחבריי לעבודה התעקשו כי אם העיתון רוצה להיות באמת "מכליל" יש לעקור אותי ממנו. אחרים הוסיפו אמוג'י של גרזן ליד שמי או ביזו אותי בפומבי כשקרנית וקיצונית, ללא שום חשש שההטרדות נגדי יתקלו בצעד מתאים מצד ההנהלה. זה מעולם לא קרה. אני עדיין לא מבינה כיצד אתה יכול לאפשר התנהגות כזו בתוך החברה שלך, לעיני כל העובדים והציבור. בתור אשת מרכז פוליטי, הגעה לעבודה בעיתון אמריקני לא אמורה לדרוש אומץ.

הלוואי והייתי יכולה להגיד שהחוויה שעברתי הייתה ייחודית, אך האמת היא שסקרנות אינטלקטואלית (שלא לדבר על לקיחת סיכונים) נחשבת כיום לחסרון אם אתה עובד ב'ניו-יורק טיימס'. מדוע לערוך טקסט מאתגר או לכתוב משהו אמיץ ןלעבור שוב את התהליך המתיש שיהפוך אותו ל"כשר" מבחינה אידיאולוגית, כאשר אתה יכול להבטיח לעצמך תעסוקה (וקליקים) עם מאמר מספר 4000 הטוען שדונלד טראמפ מהווה איום על שלום המדינה והעולם? וכך, צנזורה עצמית הפכה לנורמה. טורי דעה שהיו מתפרסמים בקלות רק לפני שנתיים היום עשויים להכניס את העורך לצרה צרורה, ואף להוביל לפיטוריו".

משחק מלוכלך

בארי וייס אינה בדיוק הימנית האמריקנית הטיפוסית. היא לסבית יהודייה המגדירה את עצמה כאשת מרכז, ואולי דווקא זה מה שהטריד במיוחד את המבקרים של דעותיה הייחודיות ככותבת. היא אמנם רומזת שהיא עשויה לתבוע את העיתון בשל החוויות שעברה במהלך העבודה, אך נראה שעצם חשיפת הדברים עשv נזק מספיק גדול ל'טיימס'. ניתן רק לתהות כמה זמן עוד יחזיקו כותבים אחרים כמו ברט סטיבנס שהצטרפו לעיתון מכלי תקשורת ימניים יחסית, והאם ב'טיימס' יראו עוד ערך לפרסם אותם במקרה שטראמפ יפסיד בבחירות הקרובות.

עיתון ה'ניו-יורק טיימס' הוא תאגיד פרטי, וככזה זכותו לטהר את המערכת מכל אדם בו הוא רואה כסוטה מאורתודוקסיית השמאל הקיצוני. אך יחד עם זאת, ככל שהטיהורים מתגברים יהיה קשה יותר לעיתון לטעון אפילו למראית עין של מגוון דעות והשקפות. נכון להיום, ניתן לקבל מגוון הרבה יותר רחב של קולות מצפייה בערוצים ימניים כמו 'פוקס ניוז'.

מה שמדהים עוד יותר הוא האופן המבזה בו עמיתיה של וייס התייחסו אליה, באופן תדיר ובפומבי. זה נכון שכאשר אתה נכנס לעולם העיתונות הפוליטית תככים הם חלק מהמשחק, אך מתקפה ציבורית ומאורגנת מצד חבריך לעבודה לא אמורה להיות חלק ממנו. זו לא הדרך בה מקום עבודה נורמלי מתנהל, ובכל עסק אחר היא הייתה מובילה לצעדים משפטיים ופגיעה תמידית קשה. ההתנהלות ב'טיימס' חושפת שוב עד כמה השמאל הקיצוני נהנה ודורש להתייחס לכל דעה אחרת באופן מרושע ונכלולי. כאשר אתה הופך כל דבר לפוליטי, מן ההכרח שכל אי-הסכמה תדרדר במהרה לדה-הומניזציה. אם עצם קיומה של דעה אחרת נראית בעיניך כאיום על הביטחון האישי, אתה מפנים את הלוגיקה של שדה הקרב בחיי היום-יום – האויב חייב למות או שאני אמות.

אם האידיאולוגיה שלך דורשת נטישת כל הגינות בסיסית כלפי האנשים שסביבך, הגיע הזמן למצוא רעיונות חדשים. יש לציין כי תמריצים אישיים הרסניים כאלה אינם ייחודיים לשמאל בלבד. עידן טראמפ הראה לנו שישנם לא מעט אנשים נוראים בימין, או לפחות הרבה יותר ממה שחשבתי לפני 2015. אך למרות זאת, במרבית המקרים בימין האידאולוגיה אינה דוחפת אותנו באופן שיטתי להתנהג בנבזות כלפי הקרובים אלינו, וכלפי אנשים עימם אנו עובדים מדי יום.

אני לא יכול לדמיין מקרה בו ה'נשיונל רוויו' סובל או אפילו שוקל לסבול את סוג ההתנהגות כלפי עובדים אותה חוותה בארי וייס. לכן בכל פעם שפורץ עוד קרב בתוך הימין עלינו לזכור כיצד נראים באמת החיים בתוך מוסד שמאלני מובהק, ולעשות כל מה שבכוחנו כדי לא להיות כאלה לעולם.


הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 תגובות למאמר

  1. חשוב להזכיר, ש-NYT גייסו את בארי וייס, לאחר כישלון עצום של העיתון בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016.

    קרי, השקרנים לא רק שלא צפו את בחירתו של הנשיא ה-45 של ארה"ב, אלא שהיעדר כל דיעה אפשרית, טרם הבחירות, שמשמעותה היא בחירתו של דונלד טראמפ ע"י אזרחי ארה"ב – סימנה אפילו לשקרני NYT, שמיקום על סקאלת הפלורליזם וערכי הדמוקרטיה, קרובה יותר לקצה של גבלס, מאשר לקצה הליברלי.

    אבל אין כל צורך להתרגש. גם האבולוציה מובילה לכך שגוף האדם, אינו מרפא תאים סרטניים. היה צריך לנסות להציל את NYT ע"מ שישאר עיתון. כרגע, יש מספיק אמצעי תקשורת אחרים, בהם בארי וייס תוכל לעבוד, ע"מ לגדר את הסרטן הסמולני ולמנוע ממנו להתפשט לשאר חלקי הגוף של ארה"ב.

    אין כל צורך, לרפא את הבולשביקים. ההסיטוריה מוכיחה מצוין, שבגולאגים הם ירצחו זה את זה בעצמם. למען שיוויון, כמובן 🙂

    1. הדבר העיקרי שמטריד אותי בד"כ, הוא כמות הנזק שייגרם תוך כדי התהליך. שהרי ידוע לצערנו כי הסמולן הממוצע ינסה תמיד לגרור כמה שיותר אנשים אחריו בדרכו אל להבות הגיהנום, ובד"כ הוא גם מצליח.

    2. מחשבתך נכונה.

      אציע לך את ההסבר שקיים בכללי המלחמה (רק נוכלי הסמול, יכולים לקרוא להסכמים בינלאומיים – "חוק" בינלאומי) למידתיות (גם כאן, אין קשר למה שאהרון ברדק גנב מהסכמים אלה) – מותר לפגוע בלא משתתפים בלחימה, אם מספר החיים שתציל ע"י הפעולה, גבוהה יותר.

  2. לא ראיתי באתר מידה כתבות של שמאל, ואם כן היו ופיספסתי אז זה בוודאי עלה תאנה כמו ששמים את יוסי ביילין בישראל היום או איזה איש מראשי יש"ע בעיתון הארץ. ככה העולם עובד, מלחמת דעות. היום המלחמה רק בדעות בקרוב יגמרו הדיבורים יתהיה מלחמה אמיתית עם קליעים ופצצות דם ורעב, כי רעיונות טבעם להתממש ומימוש של רעיון בעל אופוזיציה חזקה לא עובר חלק בלי מלחמה פיזית.

    1. לא ראית אבל אתה כבר מתרץ שלדעתך זה לא מספיק?

      תודה על ההוכחה, ב"תהיתך", מדוע יש אופוזיציה חזקה לשקר ורצח, אותו הביאו לעולם בולשביקים (במדינות שונות, השם היה שונה אך המושג הרוסי, מוכר לכולם) במאות השנים האחרונות. כולל בניסוי הנוכחי של דולרי סורוס, בארה"ב.

      דיון/ויכוח, הוא כלי לגיטימי לבירור האמת ו/או הדרך הסבירה ביותר ללכת בה. רק עבורך זו מלחמה, פצצות, דם ורעב.

      תודה על עזרתך להוכיח, מדוע כולם מתנגדים ל"רעיונותיך" 🙂

    2. ההבדל הוא ש'מידה' אינו טוען שהוא אובייקטיבי ומכיל את כל מגוון הדעות
      https://mida.org.il/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-2/
      אתה לא יכול לטעון שאתה עיתון אובייקטיבי ומכיל ואף לשכור אנשים מכל גווני הקשת אבל בפועל לצנזר ולאפשר פעולות של השתקה ובריונות כלפי מי שלא מתאים לך.

      זה ההבדל בין תקשורת ימנית לשמאלנית. 'ישראל היום' לא מעמיד פנים שהעמדות שלו לא תואמות את הליכוד, 'ידיעות' לעומת זאת, מעמיד פנים ומסתיר את התאמתו ליש-עתיד.

    3. זעקת הקוזאק הנגזל:
      – אין דעות של הצד שלו? – השתקה.
      – יש גם דעות של הצד שלו? – עלה תאנה.
      – יש רק דעות של הצד שלו? – אובייקטיביות, דמוקרטיה וחופש ביטוי, אוטופיה מושלמת וכל השאר זבל.
      אז מה עוד חדש?

  3. 1) אף אחד לא פיטר אותה.
    2) היא בעצמה דרשה לפטר מרצים ערבים ומוסלמים פרו-פלסטיניים.
    כנראה שאצל ציונים חופש ביטוי הוא חד-צדדי.

    1. כבר בשורה הראשונה כתוב :"העורכת בארי וייס עזבה את עבודתה בעיתון …"

      לשקר ש"אף אחד לא פיטר אותה", אתה יכול למממני מדמוקרטיית קטאר. לא למי שקורא את הכתוב כאן בכתבה. כנראה אצל תומכי החמאס, יכולת קריאה והבנה לא קשורות לקיא הסיסמאות.

  4. NYT חושבים רק דעה אחת ואחידה שמאל.
    חצי מהעם האמריקאי לא בדעתם מדוע שלא יהיו כתבות של הימין בהתאם.
    שופר עם דעה אחידה זה לא עיתון זה חרטה