הדיל בין התקשורת למערכת המשפט משחית את שתיהן

בשבועות האחרונים נפל דבר בישראל, דבר שבנופלו חשף אמת חמורה: שלוש חשיפות מטרידות הוכיחו שהגורמים המשפטיים הרשמיים פועלים כאוליגרכיה שמגוננת על אנשיה מפני החוק אותו הם מחילים על נבחרי הציבור. ולא פחות חמור מכך, הן הוכיחו את העסקה הפוליטית האפלה והבלתי-כתובה שנרקמה בין גורמי האכיפה לבין השמאל ותקשורתו – הם פועלים בהתאם לרוח הפוליטית המוכתבת בשמאל ותקשורתו, ובתמורה לכך הם יזכו להגנה מלאה.

המייחד את שלוש החשיפות הוא דבר אחד מרכזי: בשלושתן עלו עובדות בלתי-ניתנות להגנה, עובדות שעל בסיסן ועל פי אמות המידה שמפעילים אותם גורמים ממש, הם היו מחויבים לפרוש לאלתר מתפקידיהם, להיחקר ולתת את הדין, ממש כפי שהם נוהגים עם נבחרי ציבור. אותם גורמי שמאל ותקשורת שפצחו בפסטיבלים על חמגשיות ממעון ראש הממשלה, לפתע נאלמים כאשר חשדות כבדים באמת נחשפים ביחס לגיבוריהם באוליגרכיה המשפטית. הסתבר שגם ליכולת של מעטפת ההגנה התקשורתית לספק חסינות מוחלטת יש גבול, ומי שעוקב אחרי התגובות ההיסטריות של בכירי מערכת המשפט כבר מבין: העסקה האפלה הולכת ונחשפת לעיני כל ולא יהיה ניתן יותר להכחיש ולהתכחש אליה.

השערורייה האחרונה קשורה למשנה לפרקליט המדינה ליאת בן ארי, אשר על פי החשד ביצעה לכאורה עברות בניה חמורות שהכניסו לה רווח חומרי בניגוד לחוק, תוך שהיא עצמה וכל המערכת סביבה מנסים לטייח את הפרשה ולא מספרים לציבור את כל האמת. האם שמעתם על כך, מעבר לכמה ציוצים בטוויטר וכמה דקות שיחה ברדיו? האם החשיפה המטלטלת הזו שהביאה עו"ד כנרת בראשי ודווחה על ידי אראל סג"ל ועקיבא ביגמן ב'ישראל היום' פתחה את מהדורות החדשות השבוע? התשובה ידועה, כמובן, לכל מי שמכיר מעט את התקשורת הישראלית, אך השאלה האמיתית היא מדוע מרבית הכתבים והעורכים אינם סבורים שצופיהם וקוראיהם אמורים לדעת על סיפור גדול כזה, בזמן שדיווחים על גרביו של יאיר נתניהו או עוגת הביסקוויטים של שרה פותחים מהדורות וזוכים לאינספור המשכים והדהודים של חברי הברנז'ה.

גם כאן התשובה מוכרת ומטרידה לא פחות: כל פירור רכילות שעשוי לשרת את השמאל ולפגוע מעט בשלטון הימין הופך מיד לסיפור חדשותי לוהט, בזמן שפרשות חמורות ומשמעותיות שעשויות לפגוע בשמאל ובמטרתו להפלת השלטון מטואטאות מיד מתחת לשטיח. קחו למשל את גיא פלג, כתב המשפט של חדשות 12 שמביא כמעט מדי ערב הדלפות מחקירות רגישות, אך כאשר מאזין בתכנית הרדיו שלו ביקש לדבר על יחידת הדיור האסורה של ליאת בן ארי הוא הורד מיד מן הקו. הבנתם? רק פלג יחליט על מה ועל מי ידברו כאן.

פרשת בן-ארי היא כמובן רק הדוגמה האחרונה לתופעת הדיווח הבררני, והיא מצטרפת לשלל סיפורים נוספים. הבולט בהם נחשף בסדרת התחקירים של קלמן ליבסקינד ב'מעריב' על ניגודי העניינים החמורים של שופטי העליון – סיפור שכל כלי תקשורת המכבד את עצמו היה אמור לזנק עליו ולהסביר לאזרחי ישראל כיצד השופטים הפרו ברגל גסה את כללי האתיקה ואת החוק. במקום זאת, פעם נוספת עלילות העליון נקברו אי שם בדפים האחוריים ונשלחו במהרה לארכיון. אזרח ישראלי שפחות מעורה בעולם התקשורת ומקבל את החדשות ממהדורת הערב, רוב הסיכויים שלא שמע על כך בכלל. לטיפול דומה זכתה גם סדרת החשיפות של אילה חסון על פרשות שי ניצן ואביחי מנדלבליט המעלות חשדות, לכאורה, לשחיתות חמורה שהיו אמורים לזעזע את המדינה. גם כאן, הסיפור נשכח במהרה, בעזרת אותם כתבים ופרשנים שאמורים היו לדווח עליו.

מעבר לציפוף השורות התקשורתי בשמאל, לכל האירועים האחרונים האלו יש כאמור מכנה משותף נוסף: כולם עוסקים בחשיפות מטלטלות על בכירים במערכת המשפט שנתפסו לכאורה בקלקלתם. ברור שאם היה מדובר על חשדות פחותים בהרבה נגד פוליטיקאי ימני למשל, האדמה באולפנים הייתה רועדת והציוצים ההיסטריים היו מגיעים לרמות שיא. אבל כאשר מדובר ב"שומרי הסף" הקדושים העסקה ברורה גם היא: אתם תספקו לנו הדלפות וציטוטים של "גורמים בכירים" ואנחנו נדאג לפמפם אותם לציבור ללא הרף. הצד של השני של הדיל האפל הזה היא ההגנה האוטומטית לה זוכים שופטים ופרקליטים בתקשורת, שדואגת לטייח ולהעלים כל חשד נגדם בנוסף להטלת אימה והכפשות נגד כל מי שמנסה לערער על שלטון הצללים.

מערכת המשפט ותעשיית התקשורת הישראלית הפכו לשותפות בקמפיין פוליטי מתמשך, קמפיין שמשחית את שתיהן עד היסוד: אנשי התקשורת מועלים בתפקידם כאשר אינם מביאים לצרכן את התמונה המלאה, ואנשי המשפט שמנהלים מערכת אכיפה היפר-בררנית זוכים לחסינות כל עוד הם בצד הנכון. הדרך היחידה להתמודד מול מערכת רקובה כזו היא להמשיך ולחשוף לציבור גם את הסיפורים שמנסים להסתיר ממנו, עד שהאמת תצא לאור.