פעיל זכויות האדם עזב את מולדתו לאחר עונש מאסר ומקווה לימים טובים יותר בצ'צ'ניה: "בדמוקרטיה אמיתית אנשים לא נחטפים ברחוב ומושלכים לכלא"
צ'צ'ניה היא המקום הגרוע ביותר ברוסיה, "מובלעת כמעט טוטליטרית", כפי שמתארת אותה טניה לוקשינה העובדת עבור ארגון 'Human Rights Watch' במוסקבה. אויוב טיטייב אומר שצ'צ'ניה היא "שטח ניסויים לדיכוי וטרור", ושיטות אשר נוסו ושוכללו שם יכולות בהמשך להיות בשימוש במקומות אחרים במדינה. טיטייב עובד עבור ארגון 'Memorial' עליו ארחיב בהמשך.
הרפובליקה הצ'צ'נית ממוקמת בצפון אזור הקווקז וגובלת בדרומה בגיאורגיה. צ'צ'ניה נודעה לשמצה בשל המלחמה שפרצה בה בשנות התשעים ונמשכה אל תוך שנות האלפיים. מאז 2007, הרפובליקה נשלטת בידי רמזן קדירוב, בריון קלאסי ומי שנחשב למשנה למלך של ולדימיר פוטין בצ'צ'ניה. קדירוב הוא סטלין קטן, עם קצת נגיעות של קליגולה.
בסוף שנת 2017, ארה"ב הכניסה אותו ל'רשימת מגניצקי' של מפרי זכויות אדם והטילה עליו סנקציות אישיות. בתגובה הוא אמר: "אני גאה בכך שהפסקתי למצוא חן בעיני ארה"ב, שאינה יכולה לסלוח לי על כך שהקדשתי את כל חיי למאבק בטרוריסטים זרים, ביניהם גם הממזרים האמריקנים".
קדירוב אוהב לקרוא למבקריו בצ'צ'ניה וברוסיה "אויבי המדינה", "סוכנים זרים" ו"טרוריסטים". מבחינתו, הוא וחבריו לדרך הם "פטריוטים" ואילו כל יריביהם "בוגדים". אויוב טיטייב לא הסכים לכך. "הם פטריוטים רק כלפי פוטין", הוא אומר, "לא כלפי העם הצ'צ'ני או הרוסי. איזה מין פטריוט שודד את ארצו ועושה מיליונים לביתו בעודו נלחם נגד בני עמו?".
טיטייב מגיע ממשפחה צ'צ'נית עתיקה, והיה בעבר המנהל של ארגון 'ממוריאל' בגרוז'ני הבירה. מטרת הארגון שנוסד בידי הפיזיקאי הדגול ומתנגד המשטר הסובייטי אנדריי סחרוב היא כפולה: להפיץ את האמת לגבי העבר ולקדם דמוקרטיה בהווה.
במשך שנים, ממשלת רוסיה הטרידה ואיימה על פעילי הארגון. בשנת 2016 הוא הוגדר כ"סוכן זר". אחד התירוצים להכללת הארגון ברשימה הזו הייתה הביקורת שהשמיע על החייאת המושג "סוכן זר" מימי הסובייטים. ב-2017 כתבתי על פעיל אחר ב'ממוריאל', יורי דמיטרייב מרפובליקת קרליה בצפון-מערב רוסיה. כיום הוא עדיין אסיר פוליטי.
גם אויוב טיטייב היה אסיר פוליטי מינואר 2018 עד ליוני 2019. מכיוון שאינו יכול לעבוד במולדתו, כיום הוא חי ועובד במוסקבה. אספר לכם מעט אודותיו. הוא נולד ב-1957 וגדל בכפר קורצ'לוי בו חיה משפחתו. אך הוא לא נולד שם. טיטייב נולד באזור קירגיזסטן, כ-3,000 קילומטרים מזרחה מצ'צ'ניה, לשם הוגלו צ'צ'נים רבים ב-1944. משפחתו של טיטייב הורשתה לחזור לביתה רק כאשר היה תינוק.
בתקופת ילדותו, אביו של טיטייב עבד במשרד הדרכונים בתחנת המשטרה המקומית, שעסק בדרכונים הפנימיים שנדרשו כדי לנוע בתוך ברה"מ. אויוב עצמו חלם להיות ספורטאי, בדומה לנערים רבים בברה"מ של התקופה ובמיוחד בצ'צ'ניה, כך הוא מספר לי. הוא היה מתאבק ומרים משקולות. בבגרותו, טיטייב עבד כמורה לחינוך גופני וייסד מועדון ספורט לנערים. הוא עבד גם בעבודות אחרות, כמו בחנות רהיטים למשל.
***
ב-2001, חמישה מעובדי 'ממוריאל' הגיעו לקורצ'לוי כדי לחקור את הזוועות הרגילות (חטיפה, עינויים, רצח). טיטייב פגש אותם במקרה. הוא סייע להם, הסיע אותם לבתים ולבתי חולים וכדומה. בהמשך, הם הציעו לו עבודה.
"מה הניע אותך לפעול למען זכויות אדם?" – זו שאלה ששאלתי אנשים רבים, והתשובות שלהם נוטות להיות דומות: אני לא יודע. איך אפשר שלא, בהתחשב בנסיבות? בראיון שלנו יחד, טיטייב אומר פחות או יותר את אותו הדבר.
ניסיון לחקור את הפרות זכויות האדם בצ'צ'ניה ולהגן על החפים מפשע ברפובליקה היה מאז ומתמיד מקצוע מסוכן. העיתונאית אנה פוליטקובסקיה ניסתה לעשות את זה למשל. היא נרצחה ב-2006. עורך הדין סטניסלב מרקלוב ניסה גם הוא, ונרצח ב-2009. זארמה סדולייבה נרצחה מאוחר יותר באותה השנה. היא ייסדה ארגון לזכויות ילדים, ונרצחה יחד עם בעלה אלק ג'ברילוב. נטליה אסתמירובה הייתה עיתונאית שעבדה עבור ארגון 'ממוריאל'. ב-2007 היא זכתה בפרס על שם פוליטקובסקיה. שנתיים לאחר מכן היא נרצחה בעצמה – נחטפה מביתה, נורתה והושלכה ביער.
בנקודה זו, מנהל הסניף של 'ממוריאל' בגרוז'ני עזב את המדינה עם משפחתו. זה היה צעד מובן, לא רק לאור הרצח של עמיתתו אסתמירובה אלא גם לאור האיומים שוהא עצמו קיבל. עבודת הארגון בצ'צ'ניה הופסקה לשישה חודשים, ואז אויוב טיטייב שכנע את החברים לחדש אותה. הוא עצמו הפך למנהל.
תחת שלטונו של רמזן קדירוב, צ'צ'ניה היא פסטיבל של הוצאות להורג ללא משפט, עונשים קולקטיביים, בתי כלא סודיים ואנשים שנעלמים לאור היום – כאמור, הזוועות הרגילות. טיטייב וחבריו עשו ככל שביכולתם לחשוף את המצב, לסייע לקורבנות ולמנוע קורבנות חדשים.
טיטייב הבין מההתחלה שמישהו ינסה לעצור אותו, במקודם או במאוחר ובדרך כלשהי. יתכן שהיו למשל שותלים בחפציו סמים ואז אוסרים אותו. הרשויות בצ'צ'ניה נהגו להשתמש בשיטה הזו כדי להשתיק מבקרים אחרים של הממשלה כמו ז'לאודי גרייב או רוסלן קוטייב. שניהם נעצרו ועברו עינויים.
ב-9 בינואר 2018, הרשויות שתלו סמים ברכבו של טיטייב. באותו בוקר, הם עצרו אותו בכביש והכריחו אותו לצאת מהרכב. בזמן שהם "בדקו" את הרכב, הם "מצאו" 180 גרם של מריחואנה מתחת למושב הנוסע. למה דווקא אז? מדוע לעצור את טיטייב דווקא ברגע הזה? הוא עצמו סבור כי התזמון קשור לכך שעבד באותה העת על תיק רגיש במיוחד, זה המכונה "תיק ה-27" העוסק בפרשת ההוצאה להורג של 27 בני אדם בגרוז'ני בחודש ינואר 2017.
הרעיון לפיו אויוב טיטייב השתמש או סחר בסמים היה כמובן בדיחה עבור כל מי שהכיר אותו. טיטייב הוא מוסלמי אדוק שלא מעשן או שותה משקאות חריפים. יתרה מכך, בתור ספורטאי לשעבר הוא נהג להקדיש שעות רבות לאימונים פיזיים, אם בריצה ואם בשימוש יומי בחדר הכושר.
בעשרה הימים הראשונים למעצרו (שנערך בשיא החורף) טיטייב הוחזק בתא זעיר ללא חלונות וללא חימום. אמרו לו שמשפחתו תפגע אם לא יודה באשמה. איומים כאלה זעזעו אותו, ומן הסתם הוא תמיד ניסה להגן על המשפחה, אך טיטייב לא הודה מעולם. הוא לא היה יכול. למעשה, הוא חיבר מכתב שנשלח לוולדימיר פוטין במוסקבה ולעוד כמה גורמים בכירים. המסר: אם אי פעם תשמעו ממני וידוי, זה יקרה בגלל שהוציאו אותו בעינויים. המשטרה הגיעה לביתו של טיטייב וחיפשה אחר בנו ואחיו. הם לא היו שם, אך השוטרים פינו מהבית את הנשים. משפחת טיטייב עזבה את המדינה למען ביטחונה.
בעיצומה של הפרשה, הנשיא קדירוב התראיין בטלוויזיה הממשלתית וקרא לטיטייב "נרקומן". הוא גם תקף את פעילי זכויות האדם באשר הם: "אין להם שום מולדת, שום מוצא או תרבות…יש להם אינטרסים…הם ממשיכים להשמיץ את צ'צ'ניה שלנו, מנסים ליצור פרובוקציות…אנחנו מתכוונים לשבור את עמוד השדרה של האויב". תגידו מה שתגידו על קדירוב, הוא מעולם לא נאשם בעדינות יתר.
במהלך אותו חודש ינואר 2018, נערכה פשיטה על משרדי 'ממוריאל' בגרוז'ני והצוות במקום ספג איומים; סניף הארגון ברפובליקת אינגושטיה השכנה הוצתו; ברפובליקת דאגסטן הועלה באש רכבו של עורך הדין של הארגון וכן הלאה. באשר לאויוב טיטייב, משפטו נמשך שמונה חודשים. הוא זכה לתמיכה גדולה – בינלאומית ומקומית גם יחד. ארגוני זכויות אדם פרסמו את המקרה, ונשיא צרפת עמנואל מקרון שוחח על כך באופן אישי עם פוטין. האספה הפרלמנטרית של המועצה האירופית הכריזה על טיטייב כחתן פרס זכויות האדם על שם ואצלב האבל. ארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל' הכריז עליו כאסיר מצפון ודרש לספק לו הגנה מפני עינויים.
באופן די מדהים, כעשרים משכניו וחבריו של טיטייב הגיעו לבית המשפט כדי להעיד לטובתו ולערוב לאמינות הנאשם. טיטייב מספר כי זה היה דבר מדהים מכיוון שצ'צ'נים מעטים מאוד נוהגים בשנים האחרונות לעשות דברים כאלה. זה היה מסוכן מדי ועלול לעורר את זעם הממשלה. אפילו בני משפחה לא העידו לטובת אחיהם או הוריהם ("אני לא שופט אותם", הוא אומר לי). אבל במקרה של טיטייב, אנשים התייצבו.
***
המשפט היה כמובן הצגה אחת גדולה, והיו בה גם כמה מרכיבים קומיים. בין אלו שדיווחו על המשפט היה סיימון קוסגרוב, החבר בארגון הבריטי'Rights in Russia'. הנה אחד הפרטים עליו הוא ואחרים דיווחו.
ביום בו טיטייב נעצר, מצלמות האבטחה הפסיקו לפעול למרבה הפלא. היו 17 מצלמות לאורך הכביש, בתחנת המשטרה, ובעוד מקומות רבים אחרים באזור. אך כל אחת מן המצלמות הייתה בדיוק בתיקון באותו היום, על פי התביעה.
הנה עוד פרט קומי או טרגי-קומי: התביעה הציגה עד אשר טען כי ראה את טיטייב מעשן מריחואנה. העד, אמאדי בשחנוב, היה בעצמו מכור לסמים ואדם די אומלל. הוא שימש כמודיע משטרתי על מנת למלט את עצמו ממשפט וכלא. הוא היה כה מטושטש עד שלא הצליח לזהות את טיטייב בבית המשפט למרות ההדרכה המוקדמת שקיבל. עוד קצת קומדיה-טרגדיה: במהלך המעצר של טיטייב, הרשויות הרסו את ביתו ביחד עם בתים אחרים ברחוב כדי לפנות מקום למרכז קניות. כאשר עורך הדין של טיטייב ביקש להעביר את האסיר למעצר בית, הבקשה נדחתה בטענה שאין לו שום בית לחזור אליו.
גם הבוס הגדול רמזן קדירוב תרם את דעתו על המשפט. הוא היה בטוח מאוד בתוצאה, ומסיבה טובה. "ברגע שהמשפט יגמר", אמר, "צ'צניה סוף תהפוך להיות אזור אסור" – הכוונה לאזור אסור לכניסה לפעילי זכויות אדם כמו טיטייב או ארגון 'ממוריאל'.
לקראת סוף המשפט, במרץ 2019, הנאשם עצמו מסר הצהרה לשופטים. זה היה נאום ארוך ומטריד, ואביא חלקים קטנים ממנו. "אני אדם בעייתי", אמר טיטייב. "הבעיה שיצרתי היא שניסיתי להביא לתשומת לב הרשויות את הפרות זכויות האדם של עמי". ועוד:
המדינה שלנו אמורה להיות דמוקרטית, אך זהו סוג מוזר של דמוקרטיה. במדינה דמוקרטית, לא שולחים אותך לכלא בגלל שסימנת 'לייק' אחד באינטרנט. אנשים לא נחטפים ברחוב. אנשים לא מושלכים לכלא. מדי שנה יש לנו יותר חובות ופחות ופחות זכויות. בית הנבחרים עובד קשה מאוד: מדי יום נחקקים חוקים חדשים שמגבילים את החירות ושולחים אנשים למעצר על העברות הפעוטות ביותר"
לבסוף, טיטייב דיבר על עצמו ועל עמיתיו: "אם במהלך השנים הצלחנו להציל אפילו אדם אחד – ואני יודע שהצלנו הרבה יותר מכך – הרי שעמלנו לא היה לשווא".
כאשר גזר הדין הרך יחסית הגיע, נרשמה הקלה: ארבע שנים של "עבודה קבוצתית" בבית כלא בעל שמירה מינימלית, ואפשרות לשחרור מוקדם. אחת השאלות שהפנתי לטיטייב הייתה "כיצד האסירים האחרים התייחסו אליך?". בקצרה, הוא עונה שבאופן "מלכותי". הם הכירו את המקרה שלו וחלקו לו כבוד רב, ויותר מכך – הם שנאו את מי שניסה להפליל אותו. האסירים לא אפשרו לטיטייב לנקות את תאו בעצמו או לבצע מטלות אחרות, והתנדבו לעשות אותן במקומו. טיטייב שוחרר ב-21 ביוני 2019, לאחר שהיה במאסר במשך שנה וחמישה חודשים. הסוף היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, ואין ספק שתשומת הלב העולמית למשפט הייתה קריטית. ועשתה את ההבדל.
האסיר לשעבר עדיין עובד עבור 'ממוריאל', אבל כאמור בסניף במוסקבה. הסניף בצ'צ'ניה לא קיים יותר, מן הסתם. במובן מסוים, קדירוב ובריוניו ניצחו והצליחו לדחוק את פעילי זכויות האדם מחוץ לצ'צ'ניה. אך הפרק האחרון עדיין לא נכתב. הוא אף פעם לא נכתב. טיטייב מקווה לראות עוד בחייו ימים טובים יותר בצ'צ'ניה. לדבריו, ולדימיר פוטין מתעב צ'צ'נים, ושואב הנאה רבה מהאופן בו קדירוב בוזז את הארץ. הדת היא עדיין הדבר החשוב ביותר בחייו של טיטייב. הוא אומר כי אם לשליטים הייתה הבנה עמוקה יותר של האמונה, "אני בטוח שלא היו להם כל כך הרבה שנאה וכעס כלפי האנשים".
חבריו ועמיתיו של טיטייב מדברים עליו בטון של סגידה כמעט. הם מעריצים את האומץ השקט שלו, את הצניעות והחוסן הנפשי ואת הדוגמה האישית שהציב. ישנם שמות רבים שראוי לזכור בעולם הצפוף והסוער שלנו. כדאי להוסיף את אויוב טיטייב לרשימה הזאת.
גרסה מלאה של המאמר התפרסה לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
מה האינטרס להציג ארגון טרור מוסלמי כארגון נרדף?
הממשלה הצ’צ’נית נלחמת בטרוריסטים ואולי כדאי שאנחנו נעודד אותם להילחם בטרור?
לא נראה שקראת את המאמר
קדירוב מהחלט רודן מרושע ורוצח נתעב אבל בשנות התשעים העם הצ׳צ׳ני ואנשים מאמינים ואדוקים כמו הבחור בסיפור כאן נלחמו נגד רוסיה ורצחו אלפים רבים. העם הצ׳צ׳ ני הוא עם מוסלמי אכזר שחי על החרב מאות שנים. אין אפשרות לקיים שם דמוקרטיה כמו שלא ניתן לקיים דמוקרטיה בעזה או בסוריה. מה שפוטין עשה כדי שיהיה לו שקט תעשייתי בצ׳צ׳ ניה זה לשים שם בובה אכזרית שתדכא את העם, הוא שופך עליו מיליארדי דולרים וכך משיג שקט באזור. זה גם סוג של פתרון.