המחנה המתון מתחזק, הפלסטינים שוב פספסו את הרכבת

בעוד ישראל ממשיכה באסטרטגיית ההשתלבות במרחב ובניית חזית משותפת מול איראן, הסרבנות והקיצוניות הציבו את הרש”פ בעמדה חלשה מאי-פעם

הפסגה באבו דאבי ומחמוד עבאס | טוויטר, Kremlin.ru

החלטת ישראל ומדינת האמירויות לכונן ביניהן יחסים נורמליים בשושבינות ארה”ב היא נקודת מפנה אסטרטגית והיסטורית ביחסי ישראל עם העולם הערבי ועם הפלסטינים. מרכיבי השינוי העיקריים הם:

לראשונה ייכון בין ישראל למדינה ערבית “שלום חם”, בו שני הצדדים רואים יתרון עבורם וצועדים לקראתו בגיבוי עממי ומתוך צפייה הדדית להפיק יתרונות מדעיים, כלכליים, תרבותיים ואסטרטגיים. מצרים, ירדן והפלסטינים כוננו עם ישראל יחסים קרים, שנועדו לחלץ ממנה יתרונות מעשיים ונרתעו מנורמליזציה עמה.

ישראל צועדת בזכות מהלך זה צעד עצום לקראת אחד מיעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח – השתלבות באזור. קשריה עם המחנה הפרגמטי אמנם ידועים מזה זמן, אך לראשונה היא מכוננת יחסים נורמליים עם מדינה בולטת, באופן המשקף את החיוניות שמרכיבי מחנה זה מייחסים לקשרים עמה.

התגובות החיוביות להסכם מצד רוב מרכיבי המחנה הפרגמטי מעידות כי אין מדובר במהלך שנוי במחלוקת מבחינתם. מהפך זה מתאפשר נוכח האיום שהפרגמטים חשים מצד הזרמים השונים של המחנה הרדיקלי – הן איראן וגרורותיה והן הקיצוניים הסונים, ובפרט גורמי ‘האחים המוסלמים’ ובראשם טורקיה של ארדואן. תחושתם שהרדיקלים סובלים כעת מחולשה רבה שמאפשרת פריצת דרך מול ישראל וההכרה שאי אפשר לבטוח בתמיכה האמריקנית עקב החשש לניצחון הדמוקרטים בבחירות, מחדדת את הצורך להישען על ישראל הנתפסת כמדינה בעלת עוצמה שמעיזה לפעול מול הקיצונים ולא תשנה את עמדתה בכל מקרה.

התמיכה של ממשל טראמפ, הן בדחיית החלת הריבונות הישראלית על חלקים מיו”ש בהתאם לתכנית השלום האמריקנית והן בהקשר של מכירת אמצעי לחימה מתקדמים לאמירויות, עודדה גם היא את פריצת הדרך, וזאת כדי לנצל את ההזדמנות כל עוד טראמפ הוא הנשיא וכדי להגביר את סיכוייו להיבחר מחדש.

נופצה “תקרת הזכוכית” המדומה שמנעה לכאורה נורמליזציה ביחסי ישראל עם מדינות ערב כל עוד לא תיכנע לדרישות הפלסטיניות, כפי שנוסחו בתכתיב הערבי לישראל המוכר יותר כ”תכנית השלום הערבית”. הסתבר שהטענה בדבר קיומה של תקרה זו הייתה איום חסר בסיס ששירת את הפלסטינים ואת מצדדי הוויתורים הישראליים.

על רקע זה קיימת אפשרות שהצלחת המהלך תשכנע מדינות נוספות במחנה הפרגמטי לכונן יחסים נורמליים מלאים או חלקיים עם ישראל עוד במהלך הכהונה הנוכחית של הנשיא טראמפ. הסכמה סעודית לטיסות ישירות בין ישראל לאמירויות מעל שטחה יכולה להיות דוגמה לנרמול חלקי של היחסים.

נקודת חולשה

גם בהקשר הפלסטיני חולל המהלך מהפך משמעותי ורב-ממדים, ולכן אין פלא שהפלסטינים זועמים נוכח ההתפתחות האחרונה, על אף שהיא הסירה לפחות לזמן רב את האיום המשמעותי יותר של החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וחלקים נוספים מאיו”ש. השינויים העיקריים בהקשר הפלסטיני הם:

נפגעה אנושות היכולת להפעיל על ישראל לחץ לחזור לקווי 67′ עם תיקונים כאלה ואחרים, ולהשלים עם הקמת מדינה פלסטינית שלא תכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי במסגרת הסכם שלום.

בעוד שלפני הצגת תכנית השלום האמריקנית שתי האפשרויות המרכזיות שעמדו על הפרק בהקשר הפלסטיני היו אימוץ פרדיגמת שתי המדינות בגרסתה הפלסטינית הזוכה לגיבוי מצד הדמוקרטים בארה”ב, אירופה והשמאל הישראלי, או המשך הסטטוס-קוו, הרי שההסכם עם האמירויות בהמשך לתוכנית השלום האמריקנית מותיר שתי אפשרויות אחרות – או המשך הסטטוס-קוו או מימוש תכנית השלום של טראמפ, כולל החלת הריבונות.

בשלב זה, העשוי להימשך זמן רב בעיקר אם הדמוקרטים יזכו בבחירות, יימשך הסטטוס קוו אך אפשרות החלת הריבונות נותרה כחלופה עתידית, ומעמדה עשוי להתחזק אם האמירויות ישנו את עמדתן וטראמפ יזכה בכהונה נוספת. הפלסטינים איבדו למעשה אחד ממנופי ההשפעה המרכזיים שלהם – היכולת למנוע נורמליזציה מוצהרת בין ישראל לבין מדינות ערב, שתוקפה הלך ונחלש בשנים האחרונות.

גם יכולת הווטו הפלסטינית האחרת – היכולת למנוע שינויים בשטח ללא הסכמתם נשחקה, אך לא פגה. כתוצאה מכך ניצבים הפלסטינים כיום מול ישראל בעמדת חולשה. עדיין נותרו בידיהם מספר כלים, דוגמת התמיכה של חוגים הולכים וגדלים במפלגה הדמוקרטית בארה”ב, התמיכה האירופית העיוורת, תמיכת המחנה הרדיקלי (איראן וגרורותיה, טורקיה וקטאר), היכולת להפעיל כוח ועצם נוכחותם בשטח, המחייבת את ישראל שאינה רוצה לשלוט עליהם ואת המערכת הבינלאומית לעסוק בעניינם. אך כאמור העיסוק בעניינם יתבצע מעתה מנקודת חולשה, לאחר שהובהר כי המחנה המוסלמי הפרגמטי שוב איננו רואה עצמו תלוי בפלסטינים כאשר הוא דואג לאינטרסים החיוניים שלו עצמו, מציב את העניין הפלסטיני בעדיפות נמוכה ונקעה נפשו מההנהגה הפלסטינית.

חשבון נפש

חומרת התפתחות זו מתחדדת נוכח המאמץ האדיר שהשקיע אבו מאזן בשנים האחרונות במניעתה, מתוך הכרה כי סיכויי התממשותה הולכים וגוברים. זהו הרקע לתסכול ולזעם העצום של הפלסטינים. אם מדינות נוספות תלכנה בדרכה של איחוד האמירויות יושלם אובדן הווטו הפלסטיני על הנורמליזציה לחלוטין. במצב עניינים זה עלול לגבור הלחץ על הפלסטינים לעשות חשבון נפש באשר לדרך בה בחרו עד כה ובאשר לדבקותם בנרטיב הבעייתי והשקרי אותו הם ממשיכים לאמץ, ולפיו אין עם יהודי ואין ליהודים היסטוריה של ריבונות בארץ ישראל.

הצורך לבצע חשבון נפש כזה יגבר אם ינצח טראמפ בבחירות הקרובות. הדבקות בנרטיב זה כבר עלתה לפלסטינים באובדן הסיוע האמריקאי ובסנקציות ישראליות ובינלאומיות. עד כה הגיבו הפלסטינים בהגברת הדבקות בנרטיב, למשל על ידי חיזוק המחויבות לשלם משכורות למחבלים, אימוץ מדיניות אנטי-נורמליזציה עם ישראל והפסקת הקשרים עם ישראל בתחום הביטחוני והאזרחי, כולל הימנעות מקבלת כספי המיסים שישראל אוספת עבורם.

סביר יותר שהם ימשיכו לפעול בדרך זו גם בעתיד, אך יש בכל זאת סיכוי שיישמעו בקרבם גם קולות אחרים. חשבון נפש עשוי להתפתח גם באשר לטיב ההנהגה המובילה את הפלסטינים בנתיב זה והישגיה. חשבון נפש זה יכול להוביל לכיוונים מנוגדים – הנהגה קיצונית יותר המצדדת במאבק אלים ללא התחכום המאפיין את אבו מאזן בהקשר זה, או הנהגה מתונה יותר.

ההיגיון החלופי לתפיסה הפלסטינית הנוכחית עשוי לנבוט דווקא מתוך ההסכם, באמצעות הצבת היעד של רווחה כלכלית ומשטר דמוקרטי כדחוף וחשוב יותר מאשר היעד של שחרור פלסטין כולה בשלבים. ארה”ב ואיחוד האמירויות עשויות להציג בפני הפלסטינים אפשרויות חדשות ולהצביע עליהן כאלטרנטיבה מפתה מול הכישלון הנוכחי. ספק רב אם בשלו התנאים לשינוי כזה, אבל יתכן שהם בשלים לעצם העלאת הרעיון ולפתיחה של דיון בנושא.

חיזוק המתונים

אחת המשמעויות המרכזיות של המהלך היא חיזוק המחנה הפרגמטי האזורי, נוכח ההצטרפות הגלויה של ישראל לשורותיו. אין ספק שזהו שינוי רצוי מאד מבחינת ישראל המעוניינת בשיפור יכולתו של מחנה זה לבלום את המחנות הרדיקליים העוינים אותו, והוא מצטרף למגמה הכללית של העצמת המחנה הפרגמטי בתקופת טראמפ, באמצעות הסנקציות על איראן ובעלות בריתה, האיום הגובר על המשטרים הנשענים על איראן באזור, הפעילות הישראלית נגד ההתבססות האיראנית בסוריה ועוד.

השאלה היא כיצד ימונף שינוי זה על ידי הפרגמטים ומהן המחויבויות שיידרשו מישראל. כבר כעת ברור שהפרגמטים ינסו למנף את הנורמליזציה כדי לקבל מארה”ב נשק מתקדם, ויצפו מישראל לא לגלות נחישות יתר למניעת העסקאות, על אף התנגדותה הבסיסית והמוכרת למכירת אמצעי לחימה העלולים לסכן את היתרון האיכותי הצבאי שלה.

סביר להניח שחלקם יצפו גם לסיוע ישראלי “רך”, למשל בנושאי מודיעין, ייעוץ וטכנולוגיה צבאית כדי לשפר את ביצועיהם בזירות העימות שלהם מול יריביהם הרדיקלים. אם יינתן סיוע כזה והוא יתגלה כמועיל ומשנה מגמה, תוכח ביתר שאת התועלת בחיבור עם ישראל. כל זאת מעבר ליתרונות שהפרגמטים יוכלו להפיק משיתוף פעולה אזרחי – מדעי, כלכלי, רפואי, תיירותי וכדומה.

אולם הזירה המרכזית בה יש לפרגמטים צפיות מישראל היא ההתמודדות עם איראן ובלימת החתירה האיראנית להגמוניה אזורית ולהצטיידות בנשק גרעיני. הפרגמטיות מצפות שישראל תשכנע את ארה”ב לדבוק בנכונות לפעול לריסונה של איראן ובמקביל תוסיף לפעול בכוחות עצמה כדי להבטיח השגת יעדים אלה. ישראל מוכנה לעשות זאת בלאו הכי, וכבר הוכיחה את חשיבותה בהקשר זה, אך הערך היחסי של פעילותה בעיני הפרגמטיות יגבר עוד יותר אם ביידן יזכה בבחירות.

להמשיך להתקדם

סוגיה מעניינת היא האם יתרונותיו האסטרטגיים של ההסכם, כפי שפורטו עד כה, מצדיקים את המחיר ששילמה ישראל לכאורה כדי להשיגו, קרי ההסכמה להשעות לפרק זמן ארוך את הכוונה להחיל ריבונות על חלקים מיו”ש ועל בקעת הירדן במסגרת הסכמת ראש הממשלה לתוכנית השלום האמריקנית.

ובכן, נראה שבעצם לא הייתה לישראל אפשרות לנקוט מדיניות כזו, משום שכבר מהמחצית השנייה של מאי, בעקבות ביקור מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בארץ, במהלכו למד בשיחותיו עם שר הביטחון גנץ ושר החוץ אשכנזי על הסתייגותם מצעד זה, ועל רקע התגובות השליליות לרעיון החלת הריבונות מצד גורמים ערביים ובינלאומיים, החליט הממשל האמריקני שלא לתמוך במימוש הרעיון מחשש שיפגע בישראל ובאינטרסים אמריקניים, כמו גם בסיכויי בחירתו מחדש של טראמפ.

כמובן שלא היה שום הגיון ושום אפשרות מבחינת ישראל לממש את החלת הריבונות ללא תמיכה אמריקנית ומשום כך המהלך נדחה ובפועל ירד מהפרק. כפי שכתבתי כבר אז, אחת הדרכים לשכנע את ישראל להניח לרעיון החלת הריבונות היה לקדם את הנורמליזציה, וכך הפך הוויתור על האופציה הלא-מעשית לתירוץ שאפשר לכל הצדדים לבצע מהלך חשוב ואף להציגו כהישג עבור הפלסטינים. במלים אחרות, ישראל זכתה בהישג אסטרטגי רב-חשיבות תמורת מחיר מדומה.

מימוש רעיון הריבונות היה יכול להיות הישג אסטרטגי גדול אף יותר, אך הוא היה כרוך במחירים לא פשוטים ובכל מקרה, כאמור, הוא לא היה ניתן למימוש. מדובר במצב של WIN WIN WIN משום שגם השותפות האחרות להסכם – האמירויות וארה”ב – זכו בהישגים חשובים ולא שילמו מחיר של ממש. בכל מקרה, האינטרס המשותף לכולן הוא שיפור סיכוייו של טראמפ להיבחר שוב לנשיא וחיזוק המחנה הפרגמטי באזור מול יריביו הרדיקליים, והוא שהביא להחלטה על ההסכם בעיתוי הנוכחי.

לסיכום, ההסכם הוא הישג רב חשיבות עבור ישראל, האמירויות, ארה”ב והמחנה הפרגמטי, והוא יוצר פוטנציאל להישגים נוספים במישור האזורי ובהקשר הפלסטיני. כדי לממש פוטנציאל זה צריך להמשיך את ההתקדמות בתהליך הנורמליזציה, תוך מחויבות והשקעה משמעותיים בהצלחת המהלך.


תת-אלוף (מיל‘) יוסי קופרווסר כיהן כמנכ”ל המשרד לעניינים אסטרטגיים ועמד בראש חטיבת המחקר של אמ”ן. כיום הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. המאמר התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. פקידי האוצר שלטו טוטאלית על כלכלת מדינת ישראל הכללים השתנו וטוב שכך טוב לאזרחי מדינת ישראל למען רווחתה של הכלכלה השר ישראל כץ האדם הנכון במקום הנכון