עוצמה מדינית היא הדרך לשלום אמיתי

הנה תופעה שרוב התקשורת הישראלית תנסה להסתיר עד כמה שאפשר: החל מהסכמי אוסלו ועד היום, רוב ההנחות של רבים מתומכי גוש המרכז-שמאל, ובהם הקולות המרכזיים, התבררו כמופרכות בצורה מביכה. דוגמאות יש למכביר ואציין את מיעוטן.

"יש פרטנר" – בפועל גרם יאסר ערפאת לאלפי נרצחים ישראלים;

"אנו עומדים תחת צונאמי מדיני" – בפועל מצבה המדיני של ישראל טוב יותר מאי-פעם;

"נתניהו גמר את הקריירה" – ראש הממשלה עודנו כאן וממשיך;

"טראמפ יובס בבחירות לנשיאות" – אנחנו מכירים את ההמשך;

"עוד תתגעגעו לאובמה" –ממש לא מתגעגעים;

בנוסף לכל אלו, בשבועות האחרונים קרסו ברעש גדול שתי קביעות טיפוסיות אחרות, המסמלות את קריסת הקונספציה של השמאל. ראשית, הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות הפריך את ההנחה לפיה "בשביל שלום עם העולם הערבי חייבים להקים מדינה פלסטינית". ממש אתמול התבשרנו גם על שתי שגרירויות חדשות שנמצאות בדרך לירושלים ושתיהן בעלות חשיבות רבה – המדינה האירופית הראשונה שתעשה זאת (סרביה) והמדינה המוסלמית הראשונה (קוסובו). בכך קרסה לה גם הנחת "אף מדינה חשובה לא תעביר את השגרירות", כאשר ראש הממשלה נתניהו שוב הופך למציאות קיימת את מה שאחרים רק יכולים לחלום. חשוב להדגיש: עוד מהטוב הזה עוד לפנינו.

במשך שנים מנסה התקשורת המסורתית הנשלטת בידי השמאל להציג את ראש הממשלה נתניהו ואת תומכי גוש הימין כקצרי רואי וסרבני שלום. והנה, כאשר מתברר עובדתית שההיפך הוא הנכון, הכלי היחידי שנותר בידי אותם מומחים ופרשנים כושלים הוא להגחיך ולהמעיט בהישגי נתניהו והימין. הדוגמא הבולטת היא כמובן ההסכם עם איחוד האמירויות. מבחינת חלקים גדולים ב"מחנה השלום" של השמאל הישראלי, אין בכלל סיבות לחגוג את השלום: מדובר ביחסים שהיה כבר קיימים ממילא, ההסכם בסך הכל נועד לחזק את טראמפ בבחירות ואנשי האמירויות בסך הכל רצו מטוסי קרב חדישים מאמריקה. מבט אסטרטגי כולל או אמירה כמו זו של ראש המוסד לשעבר שבתי שביט לפי ההסכם עם האמירויות "חשוב יותר מהשלום עם מצרים" נבלעו בים הביקורת הלא-עניינית.

דוגמא נוספת מתרחשת כעת בסוגיית היחסים עם קוסובו: שוב קולות בשמאל מזדרזים לצנן כל התלהבות אפשרית מההישג בטיעון לפיו מדובר במדינה שולית. יש המוסיפים כי ישראל שברה את הכלל שלא לנרמל את היחסים עם קוסובו משום שזה יפגע בניסיונות למנוע הקמת מדינה פלסטינית, כאילו ההנהגה הפלסטינית לא מסרבת במשך יותר ממאה שנים לכל הסדר שאינו חותר להקמת מדינה אחת מהים עד הנהר וממשיכה להתנגד לשלום גם כיום. ובכלל, כאשר קראתי על הבשורות מהבלקן חזרתי אל ספרו של נתניהו 'מקום תחת השמש', שכבר ב-1995 חזה את התהליכים האלה למרות ביקורת קשה שספג אז:

אם בדור הבא יגיעו הערבים לכלל הכרה שישראל שוכנת לבטח במזרח התיכון ושהיא עתידה להישאר בו לעד, ייתכן שיתחולל מהפך פסיכולוגי בעמדתם לגבי זכות קיומה של ישראל. אני מאמין שלא לנצח יטיחו הערבים את ראשם בקיר….

…מדינת ישראל שבה יחיו 8 או 10 מיליון יהודים בעוד כמה עשרות שנים, תוכל ליהנות משגשוג, תנופה ועצמאות. דווקא משום שהמדינה היהודית תתחזק כל כך, ייאלץ בסופו של דבר רובו של העולם הערבי לעשות עמה שלום-אמת"

יש כאן עוד נקודה שראוי להדגיש: מתברר שלעוצמה של ישראל, כפי שמשתמש בה נתניהו בתבונה מפוכחת, יש השלכות לא רק על יחסינו עם מדינות במזרח התיכון אלא גם על יחסינו עם העולם כולו. סרביה וקוסובו הן דוגמא מעולה – לאחר שנות מלחמה איומות על רקע שנאה היסטורית יוקדת הן מתפייסות, וגם כאן נכנסת לתמונה ישראל בסיוע אמריקני.

ואם דיברנו על השמאל הישראלי, צריך להזכיר גם עיוורון דומה בשמאל העולמי. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לגביו טוענים כל העת כי הוא "מסוכן לשלום העולם" ו"מחרחר מלחמה" תיווך בשבועות האחרונים בשני הסכמי שלום היסטוריים, בנוסף למאמצים גדולים שעשה מול צפון קוריאה ובמקומות אחרים.

לאור הישגים אלה היה ראוי שוועדת פרס נובל תשקול להעניק את פרס השלום למנהיגים שהצליחו להביא לסיום סכסוכים ארוכים ומרים, אך כלל הנראה שהיא לא תעשה זאת מכיוון שהם לא מסתדרים עם הנרטיב. זו אותה ועדה שהעניקה פרס לשלום לנשיא אובמה, מי שהמדיניות שהוביל השיגה את ההפך משלום. בדיוק כמו מועצת "זכויות האדם" של האו"ם וגופים אחרים שאיבדו את תכליתם – ובדיוק כמו השמאל והתחזיות של פרשני התקשורת בישראל.

אלי ורד חזן הוא מנהל אגף קשרי חוץ של תנועת הליכוד