דו"ח חדש: איראן חטפה ועינתה אלפי מפגינים נגד המשטר

לאחר שנבחר כנשיא הרפובליקה האסלאמית של איראן בשנת 2013, חסן רוחאני זכה לשבחים מפי מנהיגים מערביים ומפי התקשורת כמבשרו של עידן חדש. דובר הבית הלבן ג'יי קרני אמר אז כי הבחירה מסמלת "קריאה לשינוי מצד העם האיראני"; ב'וושינגטון פוסט' הגדירו את רוחאני כ"איש דת מתון" שעלייתו לשלטון סיפקה "מכה קשה" למנהיג העליון עלי ח'אמנאי; ב'ניו-יורק טיימס' תיארו את הנשיא החדש כ"עדין נימוסים" והיללו את "תמיכתו בחופש אישי רב יותר".

אחרים ראו בחזות הלא-מאיימת לכאורה של רוחאני בדיוק מה שהייתה: מסך עשן. למרות שהיה הרבה פחות מוחצן ונוטה להצהרות בומבסטיות מאשר קודמו בתפקיד מחמוד אחמדיניז'ד, ההיסטוריה של רוחאני הייתה צריכה להבכיר לכולנו כי הוא אינו עומד להפוך את איראן למדינה שוחרת שלום או מבצר של זכויות אדם.

זהו אותו אדם שעמד בראש מועצת הביטחון הלאומית, הגוף הקובע את מדיניות הגרעין האיראנית ואחראי ככל הנראה גם לתכנון התקפות הטרור בארגנטינה וסעודיה. עבור חסן רוחאני, ישראל היא "השטן הציוני הגדול" אשר "לעולם לא ירגיש בטוח", וקריאות כמו "מוות לאמריקה" גורמות לו לחוש "איחוד יפהפה של העם". בנאום שנשא ב-2004, רוחאני התפאר בכך ששיחות הגרעין אותן ניהל אז עם בריטניה, צרפת וגרמניה קנו זמן יקר עבור המהנדסים להתקין חלקים חשובים במתקן הגרעין באיספהאן. "בזכות העובדה שיצרנו אווירה רגועה בשיחות, הצלחנו להשלים את העבודה בכור", הסביר.

בין אלו שראו מעבר למתקפת החיוכים של רוחאני כבר ב-2013 היה הסנאטור מרקו רוביו, שכתב אז כי למרות התווית המתונה כביכול שביקש הנשיא להציג יש להטיל על איראן סנקציות כבדות יותר. על פי רוביו, רוחאני הוא נשיאה של "ממשלה הידועה לשמצה כמי שמתעללת בבני עמה ומובילה עולמית של תמיכה ומימון טרור". והמציאות אכן הוכיחה שרוביו צדק. איראן בראשות רוחאני הפרה שוב ושוב את הסכם הגרעין שנחתם עם המעצמות ב-2015, וממשיכה כל העת לערער את היציבות באזור על ידי תמיכתה בארגוני טרור כמו חיזבאללה בלבנון והחות'ים בתימן.

הנעלמים

לא הייתה זו הפתעה אם כן כאשר למדנו במהרה שחסן רוחאני אינו עומד בציפיות של חלקים במערב שתלו בו את תקוותיהם לרפורמה באיראן. במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ב-2013, רוחאני הבטיח לשחרר אסירים פוליטיים ולהגביל את כוחם של מוסדות הדת הקיצוניים. אך בדו"ח חדש ומטלטל של ארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל' המנתח את תגובת הממשלה האיראנית למחאות ההמוניות במדינה שפרצו בנובמבר 2019, מתברר שוב כי היה מדובר בהבטחות ריקות.

הדו"ח שנושא את הכותרת "דריסת האנושיות" מורכב מראיונות שערכו חוקרי הארגון עם 76 בני אדם, אשר מתוכים מתוכם סיפרו שישים כי היו נתונים ל"מעצרים שרירותיים, חטיפות, עינויים ויחס משפיל אחר". במהלך ולאחר גל המחאה, אלפי איראנים נעצרו בידי כוחות הביטחון, במקרים רבים רק בשל השתתפותם בהפגנה. כך למשל, בעיר בחבחאן שכל אוכלוסייתה מונה 125 אלף איש, יותר מאלף מפגינים נעצרו כולל ילדים בני עשר. בנוסף, הדו"ח מסביר כיצד "האווירה הצבאית המוגברת" שימשה כתירוץ ל"מעצרים שרירותיים וכליאה של חברים בקבוצות מיעוט אתניות" שכלל לא השתתפו הפגנות כמו ערבים אחוואזים, טורקים ואזרבייג'נים וכורדים.

הרשויות האיראניות לא סיפקו את המספר המדויק של העצורים או מענה לשאלה מה עלה בגורלם. במקום זאת, הטענה האיראנית הרשמית גורסת כי "חלקם הופנו לבית המשפט" בעוד "מספר רב מאוד של עצורים שוחרר". העונשים שהוטלו על אלו שהורשעו כללו שטיפת גופות בחדרי מתים, חיבור עבודות בנושאים אסלאמיים וגיוס בכפיה לבסיג', הארגון הצבאי-למחצה הכפוף למשמרות המהפכה.

רבים מן העצורים נעלמו במשך שבועות ואפילו חודשים. בני משפחה שניסו לברר את מצבם סבלו גם הם לעתים קרובות מ"הצקה ואיומים". חלק מן הנעלמים נלקחו לבתי סוהר, ואחרים למתקני מעצר סודיים בהם לא קיימים הכללים הרגילים המגנים על האסירים מפני התעללות. העינויים שמשו לא רק להשגת הודאות כפויות בפשעים ועבירות שונות, אלא גם ב"חברות או קשרים עם גורמי אופוזיציה מחוץ לאיראן".

בין השיטות בהן נעשה שימוש כדי לסחוט את ההודאות היו הכאה, בידוד לתקופה ארוכה בצינוק, תלייה ומכות חשמל, הוצאות להורג מבוימות ואלימות מינית כולל "הפשטה בכוח, חיפוש גופני פולשני, השפלה מילולית, ריסוס גז פלפל על אברי המין ומכות חשמל לאשכים". הדו"ח מעלה גם האשמות כי חלק מן החוקרים והסוהרים אנסו את העצורים, אך מרבית המרואיינים בו סרבו לדבר על כך בהרחבה בשל "מחסומים פסיכולוגיים וחברתיים".

האמת המרה

המשפטים שכן נערכו היו מלאים בעיוותי דין כאשר ממרבית הנאשמים נמנע ייצוג משפטי או שימוע פומבי והוגן ולא ניתנה להם הזכות לערער. המשפטים נערכו הן בבתי דין פליליים והן בבתי הדין המהפכניים, שם הואשמו חלק מהעצורים בסעיפים מעורפלים כמו "הפצת תעמולה נגד המערכת" ו"התאספות במטרה לבצע פשעים נגד הביטחון הלאומי".

כך למשל היה סיפורו של אמירחוסיין מוראדי, סיפור המצייר את התמונה המלאה והמכוערת של תגובת המשטר האיראני תחת חסן רוחאני להפגנות העממיותץ מוראדי נעצר בחודש נובמבר והוחזק מאז בבידוד מוחלט שהופרע רק על ידי חקירות ועינויים. לבסוף הוא "הודה" בכך שהיה "מעורב בהפגנה" לאחר שהחוקרים הבטיחו לו טיפול רפואי לפציעות שספג בכלא, הבטחה שמעולם לא קוימה. בהמשך, מוראדי ושני צעירים נוספים נידונו לעונש מוות באישום על הצתה, ובית המשפט העליון אישר את גזר הדין האכזרי. מוראדי הגיש ערעור נוסף שצפוי להתברר בקרוב.

ג'יי קרני בכל זאת צדק כאשר טען ב-2013 כי בחירתו של רוחאני לנשיאות מייצגת את רצון העם האיראני לחירות וזכויות, אלא שהוא וכל שאר אנשי אובמה וחבריהם בתקשורת טעו בגדול כאשר סברו כי רוחאני הוא האדם המתאים להשיג את המטרות האלו.

בסופו של דבר, המחליט הסופי לגבי זהות הנשיא הוא המנהיג העליון יחד מועצה של אנשי דת קיצוניים. אם בחירת רוחאני באמת הייתה "מכה קשה" לח'אמנאי ומקורביו, הרי שהוא מעולם לא נבחר מלכתחילה. ואם רוחאני אכן היה נחוש לפעול למען האינטרס של בני עמו, כנראה שקריאת דו"ח אמנסטי האחרון לא הייתה כה שוברת-לב.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.