הדרך לשלום: מאחורי הקלעים של ההסכמים ההיסטוריים

בשלושת העשורים האחרונים היו לקהילת אנשי מדיניות החוץ בוושינגטון כמה וכמה הנחות יסוד שהפכו לתורה של ממש. ככל הנראה, ההנחה המוצקה מכולם הייתה שלממשל טראמפ, ובייחוד לחתנו ויועצו הבכיר ג'ארד קושנר, אין שום סיכוי להשיג התקדמות כלשהיא במזרח התיכון.

במובן מסוים, אפשר לראות את ההיגיון בכך. למרות הישגיו בתחומים שונים יחסית לגילו הצעיר, לקושנר מעולם לא היה ניסיון דיפלומטי ממשי. המחשבה שדווקא הוא יהיה יכול להצליח היכן שנכשלו רבים וטובים אחרים שהקדישו חיים שלמים לעיסוק בבעיה הייתה נשמעת קלושה, במקרה הטוב.

אך הנה אנחנו מוצאים עצמנו ביום החגיגי בו ישראל ואיחוד האמירויות חותמות על הסכם נורמליזציה היסטורי בבית הלבן, יחד עם הסכמה נוספת של בחריין למסד את הקשרים, החלטה שבוודאי לא הייתה מתבצעת ללא הסכמה סעודית.

וכל זה קרה מול גל עצום של ביקורת. בכיר בממשל אמר התפעל באוזניי כיצד קושנר נותר ממוקד במטרה גם כאשר "התקשורת תקפה אותו בטירוף, כל המומחים סברו שהוא טועה ורקס טילרסון (מזכיר המדינה לשעבר) ביקר אותו בחריפות". קושנר עצמו ניסח זאת ואמר: "בשלוש וחצי השנים האחרונות הייתי האדם האופטימי היחיד באזור".

צעדים נועזים

הסיפור מאחורי פריצת הדרך הדיפלומטית קשור בבסיסו לנכונות של מספר אנשים לנקוט בצעדים נועזים שיוצרים תנאים לחשיבה חדשה, אפילו כאשר דעת רוב המומחים עומדת בניגוד מוחלט לאורך כל הדרך.

כך למשל, החלטת הנשיא טראמפ להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים למרות כל האזהרות על "חיסול הסיכוי לשלום במזרח התיכון", דווקא חיזקה את האמון במערכת היחסים עם ישראל והוכיחה שהכל אפשרי אם רק רוצים.

גם ההחלטה על היציאה מהסכם הגרעין דווקא קירבה יחדיו את בנות הברית של ארה"ב באזור, בניגוד למומחים שהזהירו מפני התרחקותן. לאחר חיסולו של קאסם סולימאני בראשית השנה, רבים חששו מפני מלחמה כוללת מול איראן, אך בפועל החיסול דווקא שלח מסר של נחישות בלתי-מתפשרת. "אני חושב שהחיסול היה בסופו של דבר ברכה גדולה", אומר לי אותו בכיר. "הוא הראה שהנשיא לא מהסס לנקוט צעדים אמיצים ורציניים, ולדעתי שינה מן היסוד את המזרח התיכון".

גישה חדשה

כמובן, כל הצעדים שהוזכרו לעיל היו ההפך המוחלט מהאסטרטגיה בה נקט הנשיא לשעבר אובמה במזרח התיכון. כפי שאומר גורם במחלקת המדינה, "כאשר נכנסו לתפקיד מצאנו שהממשל הקודם הרחיק את שותפינו במפרץ, את ישראל ואפילו את הפלסטינים, זה דבר קשה מאוד לעשות. הם ניסו להסביר פנים לאיראן ולחזק אותה כחלק מהימור גדול שבכך היא תהפוך למתונה יותר".

באביב 2017, באחד מנאומי החוץ הראשונים שנשא, טראמפ הביע שינוי בגישה. לפיה ארה"ב מתכוננת לעמוד מול איראן, וביחד עם ישראל והשותפים האחרים שלה. אותו גורם מספר כי לאחר הנאום, "שוחחנו בלובי המלון עם מספר שרים ערביים שהכרתי והם אמרו: סוף סוף יש מישהו שמבין את האזור. אובמה הסתכל כל הזמן מהצד הלא-נכון של הטלסקופ".

מלבד ג'ארד קושנר, הצוות שגיבש את האסטרטגיה האמריקנית החדשה כלל את הנציג המיוחד למשא ומתן בינלאומי אבי ברקוביץ, השליח לענייני איראן בריאן הוק והיועץ לביטחון לאומי רוברט אובריאן. קושנר הציב כבר מלכתחילה כיוון צנוע. "בשנה הראשונה לא תכננתי להגיד לאנשים איך לפעול", הוא אומר. "יצאנו לשטח, שאלנו שאלות והקשבנו למה שהם אומרים. אני חושב שזה עשה הבדל גדול".

מה שכן היה ברור מההתחלה הוא שהגישה המוסכמת הקודמת פשוט לא עובדת. קושנר נזכר כיצד הופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם:

הראתי להם שבכל פעם שתהליך השלום נכשל, שני דברים קרו: ראשית, הפלסטינים קיבלו עוד ועוד כסף ושנית, הישראלים הרחיבו את ההתיישבות. ואז אמרתי: מדוע שכל אחד מהצדדים אי פעם יגיע להסכם אם שניהם קיבלו את מה שהם רוצים גם בלעדיו?"

אחד הצעדים הראשונים במימוש הגישה החדשה היה לבנות מחדש את האמון עם ישראל, בין השאר באמצעות צעדים כמו העברת השגרירות, הכרה בירושלים כבירת ישראל וההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן. צעדים אלו גם עשו רושם רב על מנהיגים במדינות ערב. הגורם ממחלקת המדינה אומר כי "טראמפ זכה בכבוד הערבים מכיוון שהוכיח כי הוא אדם שעומד במילתו. הם ראו הרבה נשיאים שנכנסו ויצאו מהבית הלבן, אבל אף אחד מהם לא העביר את השגרירות". גם קושנר מציין כי העברת השגרירות וצעדים אחרים "הראו לאנשים כי הנשיא טראמפ אינו נרתע מפני איומים באלימות".

כישלון הפלסטינים

בהמשך, ממשל טראמפ הציע לפלסטינים מספר מחוות של רצון טוב בתחומי החוץ והכלכלה, אך הפלסטינים סרבו בעיקשות לכל צעד שהיה יכול לסמל התקדמות.

בשנה שעברה האמריקנים ארגנו ועידה אזורית היסטורית בבחריין, במרכזה עמדה תוכנית סיוע בת 50 מיליארד דולר לרשות הפלסטינית, אך נציגיה כלל לא טרחו להופיע. "זה הראה לכולם שאנחנו מעוניינים לעזור, אבל הם בטיפשותם בחרו לא להשתתף", אומר קושנר. "בצעד הזה הם חשפו למעשה שההנהגה שלהם לא מעוניינת באמת בשלום, אלא רק בהמשך הסכסוך".

גם התוכנית שהציגו האמריקנים לפתרון של שתי מדינות, כולל מפה מפורטת, נדחה באופן גורף בידי הפלסטינים או כמו שמחמוד עבאס ניסח זאת: "אלף פעמים לא". בעבר, דרך הפעולה של וושינגטון במקרה הזה הייתה דווקא ללחוץ על ישראל לבצע עוד ויתורים, אך לא הפעם. "לא התקפלנו בכל פעם שהפלסטינים התלוננו ואיימו שיהיו צרות", אומר הבכיר בממשל.

גם בעבר, ההתנגדות הפלסטינית הייתה מספיקה כדי לשמור את שאר מדינות ערב במחנה המתנגדים. אבל היום גם המצב הזה השתנה. "במשך עשורים המציאות הייתה שלפלסטינים הייתה זכות וטו על מדיניות החוץ של ארצות ערב. עכשיו הווטו הזה נעלם", אומר הבכיר ומסביר:

המסר החדש לפלסטינים היה: אם אתם לא מרוצים מהמפה, בואו לשולחן הדיונים ונדבר על זה. אבל הם החליטו להתרחק ולוותר, ושאר המדינות באזור החליטו מצדן שלא ירשו להם יותר לעצור את כל האזור. אם הפלסטינים לא רוצים להגיע לשולחן המשא ומתן, אנשי האמירויות יעשו את זה בשמחה"

וכך, האזור כולו פשוט החליט להתקדם. "כאשר נכנסו לתפקיד ביקרתי במזרח התיכון הרבה פעמים", מספר איש מחלקת המדינה על שיחותיו עם מנהיגים ערביים. "אחד הדברים שלא עלו בשיחות האלה הייתה הסוגיה הפלסטינית. הם רצו לדבר על איראן, על סכנת 'האחים המוסלמים' ועל מקומות עבודה. הנושא הפלסטיני לא היה קרוב בכלל לראש הרשימה".

הדיפלומט הבכיר מתאר את שיחותיו שלו עם מדינות ערב בטרם פרסום תכנית טראמפ. "ראית שהפלסטינים לא מוכנים אפילו לדבר, ומצד שני מנהיגים אחרים באזור חששו בעיקר מאיראן יותר מכל דבר אחר, וראו את ישראל כשותף פוטנציאלי נגדה".

הזווית האיראנית

קמפיין הלחץ שהוביל ממשל טראמפ נגד טהרן היה גורם חשוב בתהליך. "לדעתי לא היה שום דרך להגיע להסכם שלום בין מדינות המפרץ לישראל אם היינו ממשיכים באסטרטגיה הישנה מול איראן", אומר הבכיר במחלקת המדינה ומספר כי מנהיגי ערב אמרו לו שוב ושוב כיצד ראו בהסכם הגרעין "בגידה".

לגבי טענותיו של ג'ו ביידן כאילו הקרדיט מגיע לו בשל הפגישות הרבות שערך עם אנשי האמירויות, הבכיר אומר: "אין סיכוי. הוא היה יכול לערוך עוד 30 שנים של פגישות ולא היה מגיע להסכם כי הם לא בטחו בו. הם לא בוטחים בארה"ב כאשר היא חוברת ליריבים שלהם ומרחיקה אותם כשותפים כמו שאובמה עשה".

הדאגה המשותפת מפני האיום האיראני קירבה את ישראל ומדינות ערב. בשנה שעברה, ממשל טראמפ ערך ועידה גדולה בוורשה תחת הכותרת של מאבק באיראן. "שם הושבנו את שרי החוץ הערביים יחד עם ראש הממשלה נתניהו באותו החדר. זה דבר שלא קרה קודם לכן והם אהבו את זה. היית יכול לראות את ההתלהבות שלהם כשהם אמרו שהתהליך הזה חייב להימשך".

נקודת המפנה

אירוע קשור נוסף להסכם השלום הייתה ההבטחה של נתניהו להחלת ריבונות על הישובים היהודיים ביהודה ושומרון ובקעת הירדן. שגריר האמירויות בארה"ב פרסם מאמר ב'ידיעות אחרונות' ובו הזהיר כי סיפוח ישראלי יפגע בנורמליזציה, ובכך נתן הן לנתניהו סולם לרדת מעץ הריבונות והן לאמירויות הישג דיפלומטי להתפאר בו לצד הנורמליזציה. "כאשר המאמר הזה התפרסם זו הייתה נקודת מפנה חשובה", אומר איש מחלקת המדינה. "הוא גרם לכולם לקחת צעד אחורה ולמעשה עזר לנו להגיע להסכם הסופי בין ישראל לאמירויות אחרי מגעים ארוכים".

ואיחוד האמירויות הייתה מועמדת טובה להיות הדומינו הראשון שנופל. כפי שקושנר מספר:

זו תמיד הייתה המדינה שהנהיגה את האזור. זו המדינה המפותחת ביותר מבחינה טכנולוגית, ויש בה חברה מודרנית מאוד…הם פיתחו את מערכת היחסים שלהם עם ישראל במשך שנים, ואנחנו עזרנו להאיץ אותה מנקודת מבט ביטחונית. גם מבחינה כלכלית האמירויות הן המרכז של המזרח התיכון, כך שזה היה עבורם צעד טבעי מאוד. כמובן שיש להם גם מנהיג אמיץ מאוד בדמותו של מוחמד בן זאיד ששאף להיות הראשון שעושה שלום"

בכיר הממשל מספר על שיחה בין ישראלים ששמע בטיסה הראשונה מתל-אביב לדובאי שנשאה את המשלחות האמריקנית והישראלית. למרות שהיו נרגשים, הם ניסו להפחית מעט מהציפיות לגבי מה שיוכלו להשיג. אבל אחרי שנכנסו לפגישה הראשונה עם אנשי האמירויות, "הם התחילו כבר לדבר על מערכת שיתופי פעולה בין בנקים ומיד ביצעו את זה. זה היה כמו לראות שני חברים ותיקים נפגשים".

וכפי שהדיפלומט הבכיר מספר, מערכת היחסים הזו צפויה עוד להעמיק:

זו מדינה ללא גבול משותף עם ישראל, כך שאין להן סכסוך אמיתי ומעולם לא הייתה ביניהן מלחמה. אפשר לראות כבר מההתחלה שמדובר במשהו שונה. הישראלים שכבר ביקרו באמירויות מספרים על קבלת הפנים החמה שזכו לה"

הדרך קדימה

במבט קדימה, ניתן לראות שהמנופים המדיניים בהם החזיקו הפלסטינים בעבר נחלשו במידה רבה מאוד. אם בעבר הנורמליזציה עם מדינות ערב הייתה אמורה להיות הפרס של הסכם בין ישראל לפלסטינים, היום מדינות האזור כבר מתקדמות הלאה בלעדיהם. יתכן כי מצב העניינים החדש יפתח גם אפשרות לשינוי פוליטי בקרב הפלסטינים. כפי שהדיפלומט הבכיר אומר:

אני חושב שהעם הפלסטיני מסתכל מסביבו ואומר לעצמו: חכו רגע, מדוע יש מדינות שמגיעות לשולחן הדיונים אבל המנהיגים שלנו בחרו בדרך הסירוב המוחלט?

בכיר אחר שהיה מעורב מאוד בדיפלומטיה הכלכלית הוא אדם בולר, ראש חברת המימון הבינלאומי של ארה"ב שאומר: "מי המפסידים כאן? איראן ומנהיגי הרשות הפלסטינית, שהאסטרטגיה שלהם פשוט נכשלה. ממשל טראמפ הבהיר היטב כי הוא מעוניין להשקיע בביטחון הכלכלי של העם הפלסטיני, ואני מקווה שההתפתחויות האזוריות יעודדו אותם לדרוש שינוי מהמנהיגים שלהם".

בכל מקרה, דבר אחד ברור: התפיסות הישנות לגבי המגמות הגיאופוליטיות המזרח התיכון נדרשות לעדכון דחוף.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה באתר 'נשיונל רוויו'.