בדידותו של הנשיא ארדואן

השפה הטורקית על גלגוליה השונים, החל מימי האימפריה העות'מאנית ועד ימינו אנו, תמיד סיפקה שלל ביטויים משפילים וגזעניים נגד הערבים ותרבותם. כאשר רג'פ טאיפ ארדואן עלה לשלטון באנקרה בשנת 2002, הוא ביקש לשים לכך קץ. הנשיא החל לפנות באופן פומבי לערבים, כולל מי שהיה אז יריבו האזורי בשאר אסד, כ"אחיי הערביים".

מטרתו הייתה לבנות ברית טורקית-מוסלמית, 'אומה' מודרנית אחת תחת הנהגה טורקית בדומה לימי העות'מאנים, ובמטרה להציב אתגר אזורי מול ישראל ואתגר עולמי מול תרבות המערב כולה. בשנת 2010, תחנת הטלוויזיה TRT אשר בשליטת המדינה אפילו השיקה ערוץ בשפה הערבית, אך לצערו של ארדואן הניסיון להתיך יחדיו את האסלאם ואת האנטי-ציונות נראה כהולך ומתפורר.

ממש לאחרונה, ובעקבות הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות, דיפלומטים טורקים בכירים אמרו כי אבו דאבי בגדה ב"מטרה הפלסטינית". תגובה זו מצד אנקרה נראתה מגוחכת בהתחשב בעובדה שטורקיה עצמה מקיימת יחסים רשמיים עם ישראל מאז 1949, אך נראה כי לאסלאמיסטים השולטים כיום במדינה לא אכפת בכלל להיתפס כמגוחכים.

בחודש שעבר העיתון 'ייני אקיט', המזוהה עם קו מיליטנטי ותומך ארדואן מושבע, טען כי "הסעודים מתחרים עם האמירויות בבגידה (בפלסטינים)". המאמר התייחס להחלטה של סעודיה ובחריין לשנות מדיניות ולאפשר לכל הטיסות אל ומישראל לעבור בשטח האווירי שלהן. הבעיה בסוג כזה של ביקורת היא שישראל היא אחת מ-138 המדינות שחתומות על הסכם אווירי דומה עם טורקיה. על פי ההיגיון הזה, יחסים דיפלומטיים עם ישראל ומעבר טיסות במרחב האווירי הן פריבילגיות שאמורות להיות שמורות למדינה מוסלמית אחת בלבד: טורקיה. אם מדינות מוסלמיות אחרות מחליטות לכונן הסכמים זהים עם ישראל, הרי שמבחינת הטורקים זוהי בגידה.

הקו הרטורי הזה משקף את הבדידות ההולכת וגוברת של טורקיה בעולם הערבי והמוסלמי, מלבד אולי קטאר, לאחר שכבר הפכה מבודדת תוך מספר שנים גם בתוך נאט"ו. כעת טורקיה יכולה להתגאות בתואר המוזר של המדינה יוצאת הדופן גם בעולם הערבי וגם בעולם המערבי.

גינוי ערבי

מצב הבידוד הזה נבנה במשך שנים, אך נראה כי הנשיא ארדואן מסרב להכיר בכך ומסרב בעקשנות לשנות את מדיניותו. בראשית שנת 2019, שש מדינות כולל הרשות הפלסטינית (לכאורה התאומה האידיאולוגית של ארדואן) הסכימו לייסד במשותף את פורום האנרגיה של מזרח הים התיכון.

בפגישה שנערכה בקהיר בחודש יולי בשנה שעברה, שרי האנרגיה של מצרים, קפריסין, יוון, ישראל, איטליה והרש"פ, יחד עם נציג של ממשלת ירדן, הצהירו באופן רשמי על הרצון להפוך את הפורום לארגון בינלאומי של ממש למען קידום האינטרסים ושימור המשאבים של המדינות החברות בו. פעם נוספת ארודאן חש נבגד והפעם בידי "אחיו הפלסטינים", אם כי לפחות התנחם בעובדה שארגון חמאס האהוב עליו לא משתתף בפורום.

באוקטובר 2019, הליגה הערבית גינתה את הפעולות הצבאיות של טורקיה בצפון-מזרח סוריה בתור "פלישה לארץ ערבית ותוקפנות כלפי הריבונות שלה". הליגה הודיעה כי היא שוקלת לנקוט בסנקציות כלכליות וצבאיות נגד טורקיה, וכמו כן קראה למועצת הביטחון של האו"ם "לנקוט בצעדים הדרושים כדי לבלום את התוקפנות הטורקית ולכפות נסיגה מיידית של הכוחות משטח סוריה". למרבה מבוכתו של ארדואן, אפילו ידידתו הקרובה ביותר קטאר לא חסמה את הצהרת הגינוי לטורקיה.

התגובה הטורקית הייתה ילדותית וטיפוסית. דובר מטעמו של ארדואן אמר כי "הליגה הערבית לא מדברת בשם העולם הערבי", והנשיא הזועם עצמו הוסיף כי "כל מדינות ערב לא משתוות לטורקיה אחת". שינוי משמעותי למדי מהשיח המקרב של "אחיי הערביים".

מסע ארוך

נראה כי בעולם הדמיוני של ההנהגה הטורקית, רק האסאלמיסטים בטורקיה או אלה שזכו לחותמת הכשר מהם רשאים לדבר בשם העולם הערבי. גרוע מכך, ארדואן באמת מאמין שהוא יכול למכור את הרעיון הזה לרחוב הערבי, אם רק ילביש אותו ברטוריקה אנטי-ציונית ופרו-חמאסית.

ביום ה-9 בספטמבר, הליגה הערבית גינתה שוב את טורקיה (יחד עם איראן), בשל "התערבותה באזור ובסוגיה הפלסטינית". בפגישה של שרי החוץ הערביים, השר המצרי סאמח שוקרי אמר כי קהיר "לא תעמוד מנגד מול החמדנות הטורקית הנראית במיוחד בעיראק, בלוב ובסוריה". פעם נוספת, באנקרה "דחו לחלוטין" את כל ההחלטות שהתקבלו בפסגת הליגה הערבית.

מורט יטקין, עיתונאי טורקי מוביל, כתב לאחרונה כי "מלבד קטאר ולוב שלהן יחס מעורפל לטורקיה, מה שמאחד כעת את העולם הערבי אינו רגש אנטי-ישראלי אלא רגש אנטי-טורקי". אם כן, כעת עומד בפני ארדואן מסע מדיני ארוך מאוד נוסף, ולא בטוח בכלל שיצליח להגיע ליעד.

בוראק בקדיל הוא עיתונאי טורקי ועמית במכון Middle East Forum. הטור התפרסם במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.