ג’ו ביידן והטעויות

למועמד הדמוקרטי לנשיאות היסטוריה ארוכה של אי-אמירת אמת, כישלונות פוליטיים מביכים, הסתבכויות כספיות ורעיונות מדיניות מסוכנים

כפיית שינויים שרוב האמריקנים מתנגדים להם. ג'ו ביידן | Gage Skidmore

ג’ו ביידן הוא פוליטיקאי מהסוג שבאמריקה מגדירים כ”איש מכירות” – אדם המאמין כי קשר אישי וקרוב היא הדרך בה נבחרי ציבור בונים מערכת יחסים עם קהל המצביעים. אם כן אבקש לחלוק את הסיפור האישי שלי על האופן בו הוא בנה את הקשר איתי, אי-אז כשאני ועוד כמה מאות אלפי חיילים התכוננו למלחמה, וג’ו נישא ברוח כדי להזהיר אותנו שהולכים לכסח לכולנו את הצורה.

בינואר 1991 הייתי סגן משנה בפלוגה 178 שהייתה מסופחת מנהלית לגדוד שריון. החיילים שלי ואני נחתנו בעיר הסעודית דהאראן שלחופי המפרץ הפרסי שבוע לפני חג המולד, ועשינו את דרכינו אל פנים המדבר בשיירות עגומות ודוממות שהזדחלו בכביש ישר וארוך, ומשם על פני החולות כדי להקים את הבסיס.

באחד מימי ינואר, לאחר כ-12 שעות של נהיגה מאובקת וקשה, טיפסתי מחוץ למשאית כדי לחלץ עצמות והחיילים החלו לפרוק את הציוד סמוך למשולש הגבולות של עיראק, כוויית וסעודיה. רדיו ניגן מאחד הרכבים. אפשרויות ההאזנה היו מוגבלות מאוד בנוף הזה; מדי פעם היית יכול למצוא את האות של רשת הרדיו הצבאית (AFN), אם היה בסיס גדול בסביבה, אבל בדרך כלל היה קשה מאוד להשיג קליטה. ה-AFN, יחד עם העיתון הצבאי ‘כוכבים ופסים’ ועותק מזדמן של עיתונים מקומיים באנגלית היוו את עיקר התפריט החדשותי שלנו, בנוסף לכתבי עת שהיו מגיעים בדואר באיחור של שבועות. כל אלו היו כמובן כלי תקשורת פרו-אמריקניים, עובדה שהייתה עבורי בסדר גמור. לא היה לי מושג לקראת מה אנחנו הולכים, ורציתי לקבל לפחות מהרדיו את התחזית האופטימית לדברים.

בשל כל הסיבות האלה, היה מוזר מאוד לשמוע לפתע קול אמריקני פורץ מן הרמקולים וממטיר עלינו נאום תוכחה מלא באש וגופרית. בהתחלה הנחתי שאני מאזין שוב ל-AFN, אבל הרשת הצבאית לא הייתה מאפשרת לנאומים כאלה להימשך ללא הפרעה (אולי מלבד נאום נשיאותי), ומן הסתם הייתה מתנגדת מאוד למסרים פסימיים ועגמומיים. לקח לי כמה דקות להבין שאנחנו מאזינים לתחנת אויב מתחכמת שמפיצה תעמולה במטרה לפגוע במורל שלנו, בדומה לתחנות שהפעילו הגרמנים והיפנים במלחמת העולם השנייה. אלא שהקול שנשמע כאילו דיבר מגרונו של סדאם חוסיין לא היה שייך לאדם זר. זה היה הסנאטור ג’ו ביידן.

“איזה אינטרס חיוני של ארה”ב מצדיק שליחת אמריקנים צעירים למותם בחולות של חצי-האי ערב?”, שאל ביידן בנאום בו הודיע על הצבעתו נגד היציאה למלחמה ב-12 בינואר 1991. “הפייסנים של העבר כעת מוכנים לשפוך את הדם של בני ושל הדור שלו רק כדי לספק את מצפונם”, הכריז. (איו לי מושג מדוע הוא ציין במיוחד את בנו, מכיוון שאף אחד מבניו של ביידן לא שירת בצבא באותה העת. בו ביידן התגייס בסופו של דבר, אך זה היה תריסר שנים מאוחר יותר). הוא המשיך והודיע לנו חגיגית כי אנחנו לא זוכים לתמיכתה של אמריקה:

הנשיא בוש…אני מפציר בך להבין שאפילו אם ניצחת בהצבעה היום, עדיין הפסדת. הסנאט והאומה מפולגים בסוגיה הזו. אין לך שום מנדט למלחמה, אדוני הנשיא…חוסר הסבלנות שאתה חש, הזעם שאתה חש – כולם מוצדקים, אך אף אחד מהם אינו מסתכם לכדי אינטרס חיוני ואף אחד מהם לא מצדיק את מות בנינו ובנותינו”.

ביידן כינה את תכנית המתקפה האמריקנית “טיפשות מסוכנת”, וחזה כי היא “עשויה לעלות בעשרות או מאות אלפי חיים” – חיים אמריקנים כמובן. הוא דיבר על “אובדן התמיכה הבינלאומית בארה”ב” ושאל: “מי אנחנו חושבים שאנחנו? מה גורם לנו לחשוב שיש לנו את היכולת לעשות מה שמעולם לא נעשה ללא כיבוש מוחלט של האזור כולו?”.

יתכן ששמעתם כי מלחמה יכולה להיות דבר די מלחיץ, גם תחת הנסיבות הטובות ביותר. אך זה מעציב עוד יותר כאשר המנהיגים שלך קמים ומטיחים בך שאתה לא יותר מבשר תותחים שהולך אל מותו באלפיו. עצה עבור פוליטיקאים: תטענו איזו טענה שאתם סבורים שהיא הנכונה ביותר מוסרית, אבל בבקשה תנסו שלא להפוך לכוכבי תעמולת האויב.

המבצע היבשתי התברר לבסוף ככזה שהתנהל בסדר, ונמשך מעט מעל למאה שעות במהלכן נרשמו כ-140 הרוגים. אני בטוח כי ג’ו ביידן שמח לגלות שטעה, למרות שאם אי-פעם הודה בכך כנראה שפספסתי את הדברים. רבים יטענו שהוא טעה פעם נוספת כאשר הצביע בעד הפלישה לעיראק ב-2003, אם כי במקרה הזה למרות שהצביע בעד הוא הזהיר כל הזמן מפני ההשלכות. אם המלחמה הייתה מתבררת כהצלחה ביידן היה יכול לומר שתמך בה, אך אם הייתה משתבשת היה יכול לטעון “אמרתי לכם”.

הוא המשיך והצביע נגד תגבור הכוחות בעיראק ב-2007 שהשיב את הסדר למדינה אחרי שנות כאוס, ואז הניח את הדובדבן על הקצפת כאשר ייעץ לנשיא אובמה שלא לבצע את הפשיטה שהובילה לחיסול אוסמה בין לאדן (“אדוני הנשיא, הצעתי היא לא ללכת על זה”). ואז ביידן הוסיף עוד דובדבן על הדובדבן כאשר שיקר על כך. כשנשאל בראשית השנה האם ייעץ לאובמה נגד המתקפה, הוא השיב בשלילה. ה’וושינגטון פוסט’ נתן לתשובה הזו דירוג 3 בסולם פינוקיו.

ביידן סיפר כי היה מעדיף להמתין ולקבל עוד מידע, הצהרה שמתאימה יותר לסנאטור רברבן ופחות למי שמבקש להיות נשיא ארה”ב. לפעמים אתה באמת צריך להניח את המיקרופון ולאחוז בחרב. הזדמנויות לחסל את האיש המבוקש בעולם אינן מגיעות לעתים קרובות מדי. תשע שנים לאחר מכן, ביידן התנגד גם לפגיעה באסטרטג הצבאי הבכיר של איראן וככל הנראה האיש הרע בעולם, קאסם סולימאני. אחרי שהנשיא טראמפ חיסל אותו, ביידן הגדיר את הפעולה כ”זריקת מקל דינמיט לתוך קופסת חומרי בערה”, וטען כי היא עלולה להצית מלחמה במזרח התיכון. בתור נשיא ומפקד עליון, ג’ו ביידן יגרום לג’ימי קרטר להראות כמו וינסטון צ’רצ’יל.

***

ג’ו ביידן הצליח להיות באופן עקבי טועה לגבי הכל, כך שאפילו הדברים שהוא צדק לגביהם היו בעצמם שגויים בנקודת זמן כזו או אחרת, במיוחד במקרה של ‘תיקון הייד’ האוסר על מימון פדרלי לביצוע הפלות. במשך ארבעה עשורים, ביידן תמך בתיקון רק כדי לסגת מהעמדה הזו בשנה שעברה. כאשר חברי מפלגתו הגיבו בכעס, הוא מיהר להפוך שוב את עמדתו למחרת.

כל העקרונות נזילים וניתנים לשינוי בהתאם לקו אותו מובילה המפלגה, ובימים אלה הוא לוקח אותה ואת ביידן הרחק שמאלה אפילו בהשוואה לממשל אובמה. כפי שאמרה בהערצה מארה גיי מה’ניו-יורק טיימס’, “המצע של ביידן הוא ליברלי הרבה יותר מזה שהיה של אובמה…אנחנו די המומים לגלות עד כמה הוא דומה בדרכים רבות למצע של ברני סנדרס”.

החוק המשמעותי ביותר שביידן כתב מימיו, חוק הפלילים של 1994, הגיע בזמן בו המפלגה ביקשה להראות עמדה קשוחה יותר לגבי פשיעה. מאוחר יותר סיפר ביידן בנאום בפני איגוד השוטרים הלאומי כי “אתם ישבתם במשרד שלי במשך חצי שנה וכתבתם את החוק”. אך בימינו, המפלגה מודאגת מכך שעמדה קשוחה לגבי פשיעה תוביל ליותר עבריינים שחורים בבתי הכלא, אז הקו החדש של ביידן אומר שהוא בעצם התנגד לכל הדברים שנמצאים בחוק שלו וכעת נחשבים כרדיואקטיביים בשמאל: עונשי מינימום קבועים, חוק שלוש הפסילות ומימון פדרלי לבתי כלא.

“לא תמכתי בהגדלת המימון כדי לבנות בתי כלא”, הוא טען ביולי בשנה שעברה. “הייתי נגד זה. אנחנו צריכים לבנות מרכזי שיקום ולא בתי כלא”. מאוחר יותר הצוות של ביידן הבהיר כי הכוונה הייתה שהוא תמך בהקצאה של שישה מיליארד דולר בלבד עבור הקמת בתי כלא, ולא הסכום של עשרה מיליארד שהיה בחוק הסופי, החוק בעדו הצביע ואף התגאה בכך במשך שנים רבות. מסתבר שכאשר אגף הדוברות שלך ידוע גם בשם “התקשורת האמריקנית”, אתה יכול לטעון שאתה מתנגד לחוקים שכתבת בעצמך ולצאת מזה ללא פגע.

כמו דונלד טראמפ, גם ביידן החמיץ את מלחמת ווייטנאם כאשר זכה לדחיית גיוס בשל לימודיו ובהמשך לפטור מלא בשל מחלת אסטמה מן הילדות שנראה שלא הגבילה אותו בשום דרך אחרת; באופן מוזר, בספר הזיכרונות שכתב ביידן לא מזכיר כלל את המחלה, אך מתפאר בהרחבה בקריירת הפוטבול שלו בתיכון ובמכללה ובעבודתו כמציל. בגיל 27, שנתיים בלבד לאחר שסיים את לימודי המשפטים, ביידן פצח בקריירה פוליטית כאשר זכה במושב במועצת המחוז, והוא מסניף שיערות וטופח על גבי נשים מאז.

שנת 2020 מביאה לנו את הסיכוי האחרון של ביידן להגיע לבית הלבן, יעד אליו הוא שואף מזה שלושים שנה לפחות, מאז שאותו קמפיין ב-1988 התרסק באופן מפואר כאשר התברר שהוא גנב חומר עבור עבודות הגשה באוניברסיטה ואז השאיל ציטוטים נרחבים בין השאר מנאומיהם של רוברט וג’ון קנדי ובעיקר ממנהיג הלייבור הבריטי לשעבר ניל קינוק.

כמו שודד שדוחף ומפיל את סבתא בעודו בורח מחנות היהלומים, ג’ו ביידן הצליח לגנוב ולשקר בו זמנית: בניגוד לקינוק, בנו של כורה פחם וולשי, ביידן בוודאי אינו יכול לטעון ברצינות כי היה הראשון ממשפחתו שהתקבל למכללה “מזה אלף דורות”. אך ביידן היה כל כך מושקע בגניבה הספרותית שהוא אפילו טען כי הוא עצמו צאצא לכורי פחם, טענה הנשמעת רומנטית בהרבה מן המציאות בה אביו היה מוכר רכבים משומשים וג’ו הצעיר למד בבית ספר פרטי יוקרתי.

באופן די מדהים אפילו הסיפור על איך ביידן הכיר את אשתו הוא שקר, על פי אחד שבאמת יודע. ג’יל סטיבנסון פגשה את ביידן כאשר היא ובעלה ביל עבדו בקמפיין הסנאט הראשון של הפוליטיקאי ב-1972. אשתו הראשונה של ביידן ניליה נפטרה מאוחר יותר באותה השנה, וביל סטיבנסון החל לשים לב כיצד ג’יל ממציאה תירוצים כדי לבלות יותר זמן עם ביידן ועם שני ילדיו הצעירים. ג’יל אפילו סירבה להצעה לפגוש את ברוס ספרינגסטין לפני הופעה שלו במועדון, ואמרה שהיא מעדיפה לשמור על בניו של ביידן באותו ערב. מאוחר יותר רכבה של ג’יל היה מעורב בתאונה, וביל סטיבנסון גילה לתדהמתו שג’ו ביידן היה הנהג.

הסיפור הרשמי אותו מספרים במשפחת ביידן הוא שאחיו של ג’ו, פרנק, אירגן לו פגישה עיוורת עם ג’יל ב-1975, אחרי שנישואיה התפרקו אך כמה שבועות לפני שהתגרשה באופן רשמי. עד כה הקמפיין של ביידן לא התייחס לטענותיו של ביל סטיבנסון, שאמר כי “איני רוצה לפגוע בסיכויים של ג’יל להפוך לגברת הראשונה. היה תהיה גברת ראשונה נהדרת, אבל זה הסיפור שלי…אני לא חש מרירות מכיוון שאילולא הגירושין לא הייתי פוגש לעולם את אשתי לינדה והיא הדבר הגדול ביותר בחיי. למרות כל זאת, נראה שהעובדות לא נעימות עבור ג’ו וג’יל”. מרבית כלי התקשורת לא עסקו לעומק בסיפור הזה וחלקם לא הזכירו אותו בכלל.

נכון להיום, הפניה של ביידן למצביעים מסתכמת בטענה הבאה: אנא התעלמו מחמישה עשורים של אי-אמירת אמת, כישלונות ושיפוט מזעזע, וחישבו רק איזה בחור נחמד הוא ג’ו. יתכן שזה יעבוד בהתחשב בנסיבות החריגות, אך כפי שברק אובמה אמר באירוע פרטי במהלך הבחירות המקדימות במפלגה, “אף פעם אל תזלזלו ביכולת של ג’ו לדפוק את העסק”.

בעזרת התקשורת שעסוקה מדי בציוצים של טראמפ מכדי לבדוק את המאזן הפוליטי הארוך ביותר שהיה אי-פעם למועמד לנשיאות, ביידן מקווה שפשוט נעלים עין מן האופן שהוא עצמו העלים עין מן ההתעשרות הפתאומית של בני משפחתו שהשתמשו בשם ביידן כדי להשיג כסף וכוח. מעשים אלה היו כל כך מושחתים, שאף אחד מן המשתתפים אפילו לא טרח להסתיר אותם. “אל תדאגו לגבי משקיעים”, אמר אחיו ג’ימי לאחר שהשתלט על חברת ההשקעות Paradigm. “יש לנו אנשים בכל רחבי העולם שמעוניינים להשקיע בג’ו ביידן”. על פי חלק מן הדיווחים, ג’ימי הוסיף: “יש לנו משקיעים שעומדים בתור כדי למלא מטוסים במזומן”. באתר פוליטיקו שערך את התחקיר המפורט העניקו למעללי המשפחה את הכותרת ‘ביידן בע”מ’, אך קמפיין המועמד לנשיאות סירב למסור תגובה לפרטים הקשים שעלו בו.

כאשר ג’ו פיקח על הפעילות הצבאית בעיראק ב-2011, חברות בבעלות ג’ימי ביידן זכו באורח פלא במכרז על סך 1.5 מיליארד דולר להקמת שיכונים במדינה; כאשר ג’ו היה אחראי על התגובה האמריקנית לפעולות הרוסיות באוקראינה, משרה יוקרתית בחברת האנרגיה ‘בוריסמה’ נפלה באורח נס לחיקו של הבן האנטר. ב-2013 האנטר אפילו הצטרף למשלחת הרשמית של סגן הנשיא בביקור בסין, שם זכה לפגוש אנשי עסקים מקומיים. ימים ספורים לאחר מכן האנטר מצא את עצמו כחבר הנהלה בקרן השקעות סינית המחזיק בעשרה אחוזים ממניות החברה.

אפילו אחותו של ג’ו, ואלרי, ניצלה את האפשרויות הכלכליות הטמונות בשם המשפחה והפכה למרצה מבוקשת, יחד עם הרפתקאות עסקיות מפוקפקות כמו עיסוק בחברת נפט באזרבייג’ן שהוגדר על ידי משרד המשפטים בממשל אובמה כ”ניסיון להתערבות זרה”. דו”ח משנת 2008 הגדיר את ביידן כ”אחד מהסנאטורים המובילים בתשלומי משכורות לבני משפחה”. ביידן הוא חלק בלתי נפרד מהביצה בוושינגטון.

בנוסף להיותו שקרן חסר מצפון ואפוף בשלל אדי שחיתויות, ג’ו ביידן אינו בדיוק מתבלט כאחד החפתים הנוצצים בקופסה, אם לנסח זאת בעדינות. זה היה נכון עוד הרבה בטרם יועציו של הנשיא אובמה “צחקקו ונזכרו כיצד היה פורץ במונולוגים ארוכים שכולם כבר שמעו כבר, כמו דוד זקן בארוחת החג”. ביידן נאלץ ללמוד שנה נוספת כבר בבית הספר היסודי, השיג ציונים נמוכים מאוד באוניברסיטת דלאוור וסיים במקום ה-76 מתוך 85 בלימודי המשפטים בסירקיוז. כהרגלו, הוא שיקר גם בקשר לנושא הזה בקורות החיים שלו. בוויכוח מפורסם עם עיתונאי בשנת 1987 ביידן טען כי זכה למלגה מלאה בסירקיוז (שקר), סיים בחצי העליון של כיתתו (לא נכון) והשלים שלושה תארים אקדמיים (יש לו רק אחד כזה).

במספר הזדמנויות שונות הוא שיקר כשסיפר כיצד נעצר בדרום אפריקה כאשר ניסה לבקר את נלסון מנדלה, וכיצד זכה לתגובה חמה מצד מנדלה על ההישג השקרי הזה. הוא שיקר בהרחבה לגבי אותו רגע דרמטי לכאורה באפגניסטן בו טען שהעניק עיטור גבורה לחייל שבדיוק חזר מן הקרב בטרם כרע ומת ומפצעיו. “זאת האמת לאמיתה”, אמר לקהל המאזינים המוקסם, כאילו משתמש באחת השורות של אביו המנסה למכור שברולט משומשת.

דוד ג’ו נוהג לומר לנו שמה שעומד לבחירות כעת הוא “האופי”. האמנם? האם נהיה מסוגלים להצביע עבור אביר מידות טהורות או אפילו סתם בחור הגון בנובמבר? אני אומר שמה שעומד לבחירה היא ברירה בין שני טיפוסים.

***

אך יתכן כי מה שבאמת עומד להצבעה בקלפי אינם הבדלי אישיות אלא הבדלי מדיניות, ואלה עמוקים ובולטים מאוד. ג’ו ביידן הוא כנראה המועמד היחיד אי-פעם שלאחר שהבטיח את הניצחון במפלגה פנה בחזרה שמאלה במקום לכיוון המרכז. הוא נאלץ לעשות זאת בין השאר בגלל מאזן עגום של גיוס תרומות וחוסר עניין כללי של פעילים בולטים במפלגה, אך כעת מצא עצמו נתון לחסדי דמויות שוליים כמו ברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז. ביידן אימץ את הגרסה הקיצונית יותר של ה’גרין ניו-דיל’ המגיעה עם תג מחיר של שני טריליון דולרים ומכריזה כי “תכתוב מחדש את הכלכלה” באמצעות “צדק סביבתי” ו”השקעה באנרגיה נקיה בקהילות מוחלשות”.

על פי הכלכלן ומומחה האנרגיה ד”ר בנג’מין זייצ’ר, כל ההשקעה הזו תקנה לנו בתסריט האופטימי הפחתה של חמישית מעלה בטמפרטורה הגלובלית. זייצ’ר גם מוסיף כי ארה”ב אחראית ל-15 אחוזים בלבד מפליטת הפחמן העולמית. נראה כי גם כאן ישנו מקרה נוסף בו הדמוקרטים מנסים לקדם בכל מחיר תוכנית של “צדק כלכלי” המבוססת על הנחות יסוד שגויות.

ג’ו ביידן בחר בתור עמיתתו למרוץ לנשיאות את קמלה האריס אשר על פי נתוני אתר YouGov הייתה הסנאטורית השמאלנית ביותר ב-2019, והצעותיה האחרונות כוללות החרמת כלי נשק, שינוי המאזן הפוליטי בבית המשפט העליון וביטול הפיליבסטר – צעד אותו ביידן אמר שיבחן מקרוב במקרה בו הרפובליקנים יהיו “בלתי-ממושמעים”, מה ששוב מעלה את החשש מחזרה למסורת אובמה לכפיית שינויים מרחיקי לכת גם ללא רוב בסנאט.

ביידן גם אמר כי הוא מתכנן להכפיל את המס על רווחי הון לשיעור של 39.5% “עבור כל אדם ואדם” כחלק מהעלאת מיסים כוללת של 4 טריליון דולרים לאורך עשור. לשם השוואה, ההצעה להעלאת מיסים של הילרי קלינטון עמדה על טריליון דולר. תוכניתו של ביידן ליצור “אפשרות ציבורית” עבור ביטוח רפואי תחסל למעשה את הביטוח הפרטי מכיוון ששום חברה לא תוכל להתחרות בשוק. ג’ו ביידן בימים האלה הוא פשוט ברני סנדרס מטופח, וזו הסיבה מדוע אובמה צדק כאשר אמר כי המטרות של שני העמיתים הוותיקים “אינן שונות במיוחד במבט-על”.

עוד סוגיה שהפכה לחלק מהדוֹגְמָה הדמוקרטית היא שוויון לטרנסג’נדרים, אותו הגדיר ביידן כזכות האזרח “החשובה ביותר של זמננו”. למעשה זהו לא יותר מקוד עבור “אני אאפשר לממשלה לתמוך בכל זכר ביולוגי שדורש גישה לשירותים של הבת שלכם ולחדר ההלבשה של קבוצת הכדורגל שלה”. בית המשפט העליון כבר הניח את הקרקע לעמדה הזו, וביידן יבנה עליה עוד מנגנון בירוקרטיה ממשלתי מסורבל וחודרני. הוא כבר הצהיר שיפעל להפוך את “צעדי האפליה” של ממשל טראמפ שאישר לבתי ספר ורשויות אחריות להמשיך ולשמור על ההפרדה בין שירותי גברים ונשים.

ההיסטוריה הפוליטית של ביידן מראה כי אסור להטיל ספק במחויבותו להפעיל את כוחה הבירוקרטי של הממשלה בשיא העוצמה. כבר ב-1984 הוא חיבר את החוק שהוביל לעליה אדירה בהחרמת רכוש ונכסים אזרחיים, וכמה שנים לאחר מכן הכריז בגאווה: “בזכות חוקי ההחרמה, הממשלה יכולה לקחת את כל הרכוש שלך החל מהרכב דרך הבית ועד לחשבון הבנק, והרבה יותר מהסכום של ההעברות שהיית מעורב בהן. הם יכולים לקחת הכל!”.

תחת ממשל ביידן שיהיה מסוגל להחליף כל אחד מהשופטים הנוטים ימינה בבית המשפט העליון, חוקי ה”שוויון” יבטלו למעשה כל חקיקה המגינה על חופש הדת ויסמנו את פתיחת עונת הציד נגד כל מוסד קתולי ברחבי המדינה שלא יסכים עם הפקודות החדשות בנוגע למגדר ומיניות. ביידן עצמו אינו מנסה במיוחד להסתיר את התכנית. האתר שלו מבטיח כי הוא “יעודד את הרשויות הפדרליות להיות נושאות הדגל של השוויון”, ואף “יקדם מועמדות של בכירים ושופטים המייצגים את מגוון העם האמריקני, כולל אנשי קהילת הלהט”ב”. עוד מבטיח ביידן “לוודא כי אנחנו מאפשרים לסוכנויות האחראיות לאכיפת חוקי איסור האפליה את התקציב הדרוש למלא את מטרתן”.

כל הנושאים האלו רק החלו לבעבע בשנים האחרונות לכהונת אובמה אך כיום, לאחר ארבע שנים של הפסקת אש במה שאפשר לכנות כמהפכה מינית, ישנה דרישה מחודשת בקרב אנשי שמאל להעניש את מצביעי טראמפ באמצעות אג’נדה של זהות מינית, וביידן מבטיח לספק להם את כל מבוקשם. אם למשל שופט בית המשפט העליון השמרן קלרנס תומאס (בן 72) יחליט לפרוש במהלך כהונת ביידן, המשמעות עשויה להיות הסרת המחסום האחרון בפני בניה מחדש של מושגי המגדר והמין באמריקה.

הנשיא ביידן אפילו לא יזדקק בהכרח לגיבוי הקונגרס כדי להשפיע על השינויים האלה, אלא אם אתם חושבים שבית משפט עליון בעל רוב ליברלי ירים אצבע כדי לבטל צווים נשיאותיים תחת כותרות כמו “סוגיית זכויות האזרח החשובה ביותר של ימינו”. לאחר שצעדים כאלה יוצאים לדרך, אפילו הצו הנשיאותי המפוקפק ביותר עשוי להתברר כקשה מאוד לביטול כל עוד הוא מקדם לכאורה מטרה פרוגרסיבית.

כאשר ג’ו ביידן אומר (כפי שעשה בנאום קבלת המועמדות בוועידת המפלגה) כי “אנחנו יכולים לבחור בנתיב של להפוך לכועסים יותר, מקווים פחות ומפולגים יותר. או שאנו יכולים לבחור דרך אחרת, וביחד לנצל את ההזדמנות להחלים, להיוולד מחדש, להתאחד” – הוא למעשה מדבר באותה שפה של ברק אובמה: תבחרו בי, ובמהרה אשים קץ לכל המחלוקות על ידי כפיית שינויים נרחבים שרוב האמריקנים מתנגדים להם. בהמשך אכריז כי כל מי שמתנגד לי עומד למעשה כמכשול בדרכה הבלתי-נמנעת של ההיסטוריה קדימה.

זהו הרגע בו התקינות הפוליטית פוגשת את המציאות והופכת לרעיונות מדיניות מטרידים ואולי אף בלתי-הפיכים. המשחקים המטופשים של פוליטיקת הזהויות כבר לא שייכים יותר לילדים בקולג’; הם גדלו והפכו לעורכי הדין שמנהלים את תאגיד ‘פוליטיקלי קורקט בע”מ’.

***

אך להיעתרות האובססיבית לדת התקינות הפוליטית יכולות להיות השלכות אסוניות עוד יותר. קחו למשל את תגובת התקשורת כאשר הנשיא טראמפ הכריז ב-31 בינואר על עצירת הטיסות מסין בשל התפרצות מגפת הקורונה. באולפנים לא חדלו אז לדבר על כך שגזענות אנטי-אסייתית היא סכנה אמיתית, וג’ו ביידן הזדרז להצטרף למסיבה.

כבר באותו היום הוא אמר באירוע בחירות כי האמריקנים “צריכים נשיא שאפשר לסמוך על מה שהוא אומר ולדעת שהוא הולך לנהוג בהיגיון”. ביידן הוסיף כי “זהו אינו הזמן המתאים למאזן ההיסטריה ושנאת הזרים של דונלד טראמפ, אשר מובלת על ידי הפחדות ולא על ידי המדע”.

בחודשים לאחר מכן, כאשר המגפה גבתה חיים אינספור וביידן מצא את עצמו תחת מתקפה רועשת של בודקי העובדות, הוא המשיך להתעקש כי רק דיבר אז באופן כללי על התנהלות הנשיא, ולא באופן ספציפי על איסור הטיסות שהיו מן הסתם במוקד השיח הלאומי. אך גם ב-12 במרץ, כאשר טראמפ הורה על איסור דומה לגבי טיסות מאירופה, ביידן עדיין התנגד לרעיון ואמר כי “הגבלות תחבורה המבוססות על אפליה ופוליטיקה במקום על סיכונים הן לא יעילות”.

ועכשיו שאלו את עצמכם: כאשר לנגיף יש הקשרים גזעיים וכל תגובה אליו יכולה להיות מתויגת כ”שנאת זרים”, כמה נלהב יהיה הנשיא ביידן לחסום את הטיסות מן המדינה בה הוא התפרץ? כפי שלמדנו בדרך הקשה, במאבק מול מגפה עולמית כל יום נחשב. יתכן שלנשיא ביידן היו נדרשים שבועות ארוכים בטרם היה מסתכן בתיוג הגזעני על מנת להיאבק בהתפרצות קטלנית. רק ב-3 באפריל ביידן הודיע לבסוף שהוא תומך בעצירה חלקית של טיסות מסין, ועוד העז לטעון כי טראמפ התמהמה יתר על המידה בקבלת ההחלטה.

אוהדי ביידן נוהגים לומר שהם תומכים בו בשם הנורמליות לעומת הטירוף לכאורה של עידן טראמפ, אך הפן הבלתי-צפוי והמשתלח של הנשיא הנוכחי אינו זר כלל למי ששואף להיות יורשו בבית הלבן. כך למשל, הוא הטיח בכתב ששאל אותו אם אי-פעם עבר בדיקה קוגניטיבית: “למה לעזאזל שאעבור בדיקה כזו? זה כמו שאומר שאתה, לפני שקיבלת את התוכנית הזאת, תיבדק האם אתה משתמש בקוקאין או לא. מה אתה אומר? אתה נרקומן?”.

ג’ו ביידן כנשיא באור הזרקורים, משוחרר ממגבלות ותחת הגנת התקשורת, עשוי לספק כל כך הרבה אמירות פרועות ומוזרות שיעניקו לדונלד טראמפ תחרות קשה. אלו המאמינים שדווקא ביידן הוא זה שיחזיר את ההדר והכבוד לבית הלבן צריכים אולי להיזכר בפעם בה סיפר על רצונו “לקחת את טראמפ לסמטה ולהכות אותו נמרצות”, בתחביבו המוזר לחקות מבטאים שחורים ואינדיאנים או לפלוט כינויי גנאי ליהודים, באמירתו כי אובמה היה “האפרו-אמריקני הראשון שהיה רהוט ונקי” ובנגיעות המטרידות בגופן של נערות המומות. בכל מקרה, נראה כי הפוגה ממבוכות נשיאותיות אינה עומדת על הפרק בשנים הקרובות.

אלו הטוענים כי דונלד טראמפ אינו מגלה לאומה את האמת על מצבו הבריאותי והנפשי, צריכים לקבל תזכורת על כך שג’ו ביידן סבל משני מקרים של מפרצת מוחית ב-1988, בעקבותיהם נדרש להפסקה בת שבעה חודשים מכהונתו בסנאט. מצבו היה אז כל כך חמור עד שהרופאים העניקו לו סיכוי של 50 אחוזים לשרוד, אך ביידן לא פרסם שום מילה על בריאותו ב-12 השנים האחרונות מאז התמודד כסגן נשיא וחשף כי הוא סובל מאי-סדירות בקצב הלב.

מחקרים רבים מצאו קשר מובהק בין מפרצות מוחיות לבין קיצור תוחלת החיים, מה שמפחיד עוד יותר עבור אדם בגילו של ביידן. למעשה, ביום הבחירות בנובמבר ביידן יהיה בדיוק בגיל בו רונלד רייגן עזב את הבית הלבן, מספר שבועות לפני יום הולדתו ה-78. בכל יום בו יכהן כנשיא הוא יקבע שיא חדש כנשיא המבוגר ביותר בהיסטוריה האמריקנית.

וכך הגענו ליום ההצבעה עם שני גברים פגומים המציבים עצמם לבחירתנו. ביידן אולי מבטיח “תקווה, אור ואהבה”, אך אלו לא יותר ממילות כיסוי יפות להרחבת הכוחות הפדרליים ועיצוב מחדש של כל תחום בחיינו החל מסקטור האנרגיה ועד לשירותי הילדות בבית הספר. אם נניח בצד את חולשות האישיות, מלחמות הטוויטר והקושי באמירת האמת, הברירה המהותית בבחירות האלו תהיה שוב בין מפלגה אחת שאומרת “בואו נשנה מהיסוד את ארה”ב” לבין האחרת שאומרת פשוט “לא”.


המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו’.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

18 תגובות למאמר

    1. אבל כמובן שבדער שטירמר מרחוב חוקן ביידן מסמל את האמת וטראמפ את השקר.לעתון הזה יש אמות מידה שונות מבני האדם באשר לאמת ושקר. לא ההתאמה לעובדות אלא דרך בדיקת המטרה

    2. הכתבה כתובה בצורה כל כך מזלזלת שקשה לקחת את הנתונים שבה ברצינות. חבל.

  1. ומול כל זה עומד דונלד טראמפ. כידוע, הנ” ל מעולם לא שיקר. או לפחות שיקר ב”מידה”. “כשיש שני מועמדים כאלה מוצלחים, הבחירה, וואללה, קשה מאוד”(פראפראזה על משפט אלמותי מ”צ’ארלי וחצי”).

    1. דונלד טראמפ הוביל את ארה”ב להישגים רבים: כלכלה במצב מצוין (למרות הקורונה), חיזוק מעמד בעולם, מינויים חשובים במערכת המשפט ועוד.
      ויותר חשוב מכל זה: בתחום יחסי החוץ בכלל ויחסו לישראל בפרט הוא פשוט נהדר.
      אי
      לו הייתי מצביע בארה”ב לא הייתי מתלבט לרגע:
      רק טראמפ!

    2. תוכל לתת דוגמה לשקר של טראמפ?

  2. הבעיה שהימין בכל העולם הוא מיעוט שבמיעוט בתקשורת שעושה לכל מנהיג ימני רצח אופי ומסתירה על מה שלא נעים על מועמדי השמאל וכוון שזה לא הולך להשתנות הימין הולך לשקיעה כבידה ברב מדינות

  3. לא מבינה למה אתם כ”כ נגד טרנסג’נדרים?

    יש להם זכות לחיות את חייהם וטרנסית שעברה ניתוח לשינוי מין, היא עם גוף נקבי ואין סיבה להתייחס אליה כזכר שרוצה להיכנס לשירותי נשים. אתם עושים מהם טרוריט כאילו שהם באו להזיק למישהו

    1. היו כבר הרבה מקרים של גברים שניצלו את החוק ההזוי כדי להיכנס לשרותי נשים ולעשות מעשים מגונים. אני בהחלט יכול להבין הורים שחוששים מזה שכל מיני סוטים יכנסו לחדר השירותים של הילדה שלהם, ובטח יכול להבין מצביעים שמוטרדים מזה שאחד המועמדים הופך את העניין לספינת הדגל שלו

  4. שמאלנים תמיד היו הכי שקרנים ומושחתים ומאשימים בזה את ה”אחר”.
    מה שהשמאל מאשים את ה”אחר” זה מה שהשמאל עושה בעצמו.

  5. כתבה עם אג’נגדה. אדם שככל הנראה יהיה מנהיג העולם הבא. נראה מטופש ומרושע לכתוב כך על חבר קרוב של מדינת ישראל. לא צריך לטנף על כולם כדי להאדיר את טראמפ.

    1. המאמר לא עוסק בטראמפ אלא בג’ו ביידן, ועל אדון ביידן לא חסר מה לטנף בקריירה הארוכה והכושלת שלו.
      אם אפשר להסיק מכך משהו על טראמפ זה רק היותו החלופה השפויה יחסית לטירוף של המפלגה הדמוקרטית והשמאל האמריקאי בכלל

    2. מה גורם לך לקרוא לביידן ״חבר קרוב של מדינת ישראל״???

  6. הכותב כל כך כל כך מתאמץ להשחיר את ביידן עד שנשמע הכי לא אמין. אסתפק בסיקור הנאום על הפלישה לעירק כפי שמביא הכותב. התכוון לקלל ויצא מברך: . נשמע רציונלי וחוזה את הבאות בלי להתכוון לכך.

    1. דווקא נראה שלא מתאמץ במיוחד, הודות לדוד ג’ו החביב שסיפק לנו חמישים שנה של חומרים מביכים