סוד הקסם הנצחי של ג’יימס בונד

סדרת הסרטים בכיכוב הסוכן החשאי השכילה להשתנות עם הזמנים, אך שמרה תמיד על מהות הגיבור הקשוח והמקסים שממשיך למלא אולמות

שון קונרי כג'יימס בונד ב'ד"ר נו' | צילום מסך

בערך במחצית סרטו של סטיבן שפילברג ‘תפוס אותי אם תוכל’, הנוכל הצעיר והשאפתן פרנק אבנגייל (לאונרדו דיקפריו) מפנק את עצמו בחליפת שלושה-חלקים אפורה. אך זו אינה סתם חליפה, אלא העתק קרוב של החליפה אותה לבש שון קונרי כג’יימס בונד בסרט ‘גולדפינגר’ משנת 1964.

“אתה בטוח שזו החליפה הנכונה?”, שואל פרנק בעצבנות את החייט. “זו בדיוק אותה החליפה שהוא לבש בסרט”, עונה לו החייט ומוסיף: “עכשיו כל מה שחסר לך זה אחד מרכבי הספורט הקטנים שהוא נוהג בהם”. ואז, ברגע קולנועי קסום, שפילברג מראה לנו את פרנק קורע את רחובות העיר מאחורי ההגה של אסטון מרטין, הרכב המזוהה יותר מכל עם הסוכן החשאי יציר דמיונו של הסופר הבריטי איאן פלמינג.

בסצנה אחת פשוטה ומבריקה, שפילברג הדגים את קסמו של ג’יימס בונד כגיבור פעולה, אייקון אופנה ומייצג של גבריות ישנה וטובה. שפילברג הבין כי דמותו של דיקפריו הייתה מן הדור הראשון שגדל על סרטי בונד ועל ספרי הריגול הרומנטיים שפרסם איאן פלמינג החל מ-1953. כמה שנים לאחר מכן הנשיא קנדי הגדיר את ‘מרוסיה באהבה’ כאחד מעשרת הספרים האהובים עליו, ייצוג נדיר של ספרות פופולרית ברשימה שנשלטה בידי יצירות מאת צ’רצ’יל ומרגרט קויט. זה היה גם ביטוי לכך שהציבור הרחב, כולל הנשיא, הגיב באופן גורף לג’יימס בונד.

קל להתפתות ולשער כי התלהבותו של קנדי מבונד נבעה מאותה גבריות ליברלית שכבר נעלמה מן העולם, אבל ההסבר הפשוט הוא שככל הנראה הנשיא פשוט נהנה מאותם הדברים שאמריקה אהבה. הראשונה מאותן מעלות של ג’יימס בונד הייתה האופן האדיש כמעט בו הוא מחסל את יריביו. כפי שפלמינג ניסח זאת בפתיחת הרומן ‘גולדפינגר’ (1959):

בתור סוכן חשאי שהחזיק בקידומת 00 הנדירה – הרישיון להרוג במסגרת השירות החשאי – הייתה זו חובתו להיות רגוע כמו רופא מנתח בנוגע למוות. אם זה קרה, זה קרה. חרטה הייתה ביטוי לחוסר מקצועיות או גרוע מכך – היא הייתה כחיפושית המאכלת את הנשמה”

יחד עם זאת, ג’יימס בונד לא היה מרגל בסגנון העגמומי והשקדן שתואר מאוחר יותר בידי ג’ון לה-קארה ברומנים כמו ‘החפרפרת’. בונד סרב לתת לעבודה שלו להפריע לחיי האהבה, והיו כמובן גם החליפות והמכוניות. ולא שג’יימס בונד סבל מאובססיה נשית לגבי מראה. בפסקה ידועה מתוך ‘מרוסיה באהבה’, פלמינג מתאר כיצד בונד העריך מי שלובש עניבה עם קשר וינדזור: “הוא לא בטח באף אדם עם עניבה כזו. היא שידרה יותר מדי יהירות. לעתים קרובות היה זה סימן לנבזות”.

לאחר מותו של פלמינג ב-1964 סופרים שונים כולל קינגסלי איימיס המשיכו להרחיב את הרפתקאות בונד. אך היה זה המעבר מן הספרים למסך הקולנוע, הודות למאמץ וליוזמה של צמד המפיקים אלברט ברוקולי והארי זלצמן, שהפך אותו לסמל המועדף על גברים בעולם דובר-האנגלית. בונד הקולנועי גולם בחמשת הסרטים הראשונים (ובעוד שניים נוספים בהמשך) בידי שון קונרי שהיטיב לייצג את השילוב בין אלימות לפתיינות, והשתלט בהדרגה על בונד הספרותי. נשים רצו להיות איתו, גברים רצו להיות הוא.

איין ראנד ששיבחה הן את הרומנים אודות בונד והן את הסרט הראשון בסדרה ‘דוקטור נו’ (1962), טענה כי דמותו משכה קהלים שהיו צמאים להזדהות עם גיבור והחליפו את דאגות יומם בהרפתקאותיו הפנטסטיות. “בפרטיות של נשמתנו, אף אחד מאתנו לא מזדהה עם השכנים ממול, אלא אם החלטנו לוותר”, כתבה. “אך ההפשטה הכוללנית של גיבור מאפשרת לכל אדם להזדהות עם ג’יימס בונד”. פלמינג, בראיון טלוויזיוני ב-1964, ניסח זאת פשוט יותר: “הריגול תמיד נתפס כמלאכה אישית ומאוד רומנטית – אדם אחד נגד צבא שלם”.

כמובן, העולם עבר מספר מהפכות מאז שפלמינג אמר את מילותיו. הפוליטיקה של המלחמה הקרה ששימשה כרקע לספרים נעלמה לה מזמן, והעיצוב מחדש של העולם בדמות בריטניה המנצחת עשוי להיתפס כיום בידי טיפוסים מסוימים כנודף ריח עז של קולוניאליזם. וגם בנוגע למנהגים מיניים, בונד היה מפסיד עם הקהל של ימינו. אפילו מעשי האבירות שבונד הפגין (למשל בנדיבותו כלפי המזכירה הלא צעירה במיוחד גברת מאניפני) היו נתקלים בתרעומת, בעוד כיבושיו האחרים את “נערות בונד” היו נשפטים לחומרה כבלתי מקובלים לחלוטין.

אך למרות כל החסרונות שעשויים לעורר התנגדות בקרב חסידי תרבות השיימינג והביטול הנוכחית, ג’יימס בונד נותר אחד המותגים הבטוחים והמצליחים בהוליווד. הסרטים האחרונים בסדרה בכיכובו של דניאל קרייג היו להיטים ענקיים, ואחת הסיבות לכך שיציאת הסרט החדש נדחית שוב ושוב בשל מגפת הקורונה היא הביטחון של ראשי האולפנים לגבי הפוטנציאל שלו בקופות כאשר צופים יוכלו לשוב לאולמות. (הסרט שהיה אמור לראות אור באביב השנה נדחה נכון להיום לאפריל 2021).

אז כיצד בונד נותר איתן מול הנסיגה האנגלו-אמריקנית הגלובלית והאקלים הקיים של תקינות פוליטית? אולי מכיוון שהסרטים מספקים לנו פורקן עבור החיבה שעוד נותרה בנו לסוג מסוים של מאצ’ואיזם בלתי מזיק, כמעט לאחר יד, שהולך ונעלם מן התרבות הפופולרית. מספיק להביט בקונרי ב’דוקטור נו’ יושב לשולחן ההימורים, פותח בנקישה את נרתיק הסיגריות המוכסף, מקליק על המצית (קופסת גפרורים בוודאי הייתה משעממת ומיושנת מדי), ומציג את עצמו בפני גברת סילביה טרנץ’ כ”בונד, ג’יימס בונד”.

דמותו של בונד, שהפכה בהמשך ובחוכמה לפחות שוביניסטית וגסה על ידי השחקנים שירשו את קונרי, הייתה חלומו של כל ילד לגבי בגרות סולידית. למרות היותו בעל טעם אלגנטי בלבוש, שחקן קלפים מצטיין, גולש סקי מוכשר ואדם הבטוח בהעדפות השתייה שלו, בונד אינו נרתע מן האלמנטים הפחות נוצצים בעבודתו: מרדפים אחרי נבלים, קטטות מול אדם בעל שיני פלדה וספיגת מכות בעודו קשור לכיסא. הסרטים מראים לנו שאפשר להיות מטופחים ופראיים בו זמנית.

אך אין זה אומר שיוצרי הסרטים היו עיוורים לשינויי הזמנים. החוצפה ועזות המצח של קונרי הוחלפו בידי הנונשלנטיות של ג’ורג’ לייזנבי בסרט הלא-מוערך-מספיק ‘בשירות הוד מלכותה’ (1969), הנפתח כאשר בונד החדש פונה לקהל לאחר תגרה סוערת במיוחד ומודה: “זה לעולם לא היה קורה לבחור האחר”. למעשה, דברים רבים באותו הסרט לא היו קורים לעולם לבחור האחר: בסיומו, לאחר שהוא נושא במפתיע לאישה את נערת בונד המתוחכמת מכולן, טרייסי (דיאנה ריג שנפטרה בחודש ספטמבר), המרגל הופך לאלמן. הסרט נחתם בשילוב מוזר אך רב-עוצמה של רגש טהור ואלימות מהממת.

כאשר הגיעו שנות השבעים, המפיקים החיו מחדש את הגרסה הספרותית יותר של בונד בגילומו של רוג’ר מור, שהשתדל להימנע הן מתחושת האיום של קונרי והן מן הפתיחות ההיפית משהו של לייזנבי. הסרטים ‘האיש בעל אקדח הזהב’ (1974), ‘המרגלת שאהבה אותי’ (1977) ו’מונרייקר’ (1979), היו סדרה של יצירות בידור קלות לעיכול בהן ניצחון הגיבור היה ידוע הרבה מראש. באותן השנים, נערות בונד הפכו דומות יותר לשפנפנות פלייבוי מאשר לדמויות הקשוחות של אורסולה אנדרס ב’דוקטור נו’ או הונור בלקמן ב’גולדפינגר’. בבחירתם בכיוון הזה, המפיקים זיהו כנראה את אותו חסך תרבותי שהוביל את וויליאם באקלי ג’וניור לחבר סדרת ספרי ריגול משלו. מזועזע מן המותחן האנטי-אמריקני ‘שלושת ימי הקונדור’, באקלי החליט לדבריו “לכתוב ספר בו לא יוותר כל ספק כי בסופו של דבר לא ניתן להשוות באופן משכנע בין ה-CIA לק.ג.ב”.

רוג’ר מור הפך בהדרגה לחדגוני ואדיש קמעה והוחלף תחילה בידי טימותי דלטון, שהחזיר לסרטים מעט רצינות מתבקשת ב’007 באזור המסוכן’ (1987) ו’רישיון להרוג’ (1989), ובהמשך בידי פירס ברוסנן הנמרץ, שכלל הנראה היה בעל חיוך רחב מדי ושיער יפה מדי מכדי לשכנע באמת בגילום דמות אותה השווה יוצרה פלמינג בעבר ל”סוג של מכשיר קהה, הנמצא בשימוש הממשלה ונקלע למצבים מוזרים ופנטסטיים, ויורה את דרכו החוצה מהם”.

בה בעת, הסדרה שוב נכנעה לשינויי התרבות והזמן עם שינוי מגדרי לדמות הבוס M: הטיפוסים הקשוחים בסגנון ברנרד לי ורוברט בראון הוחלפו בשחקנית הוותיקה ג’ודי דנץ’, צעד אשר במדינה שהעניקה לנו את מרגרט תאצ’ר נחשב למוצדק בהחלט. (רלף פינס מגלם את התפקיד בסרטים האחרונים). מתסכל הרבה יותר היה הליהוק מחדש של האחראי על אביזרי הריגול המשוכללים Q: גיבור מלחמת העולם השנייה דזמונד לואלין (שנפטר ב-1999) הוחלף תחילה בידי מושא ההערצה האולטימטיבי של דור הבייבי בומרז, ג’ון קליז, וכיום בידי בן ווישאו.

אך לא הכל אבוד. בסרטי בונד של העידן הנוכחי – ‘קזינו רויאל’ (2006), ‘קוונטום של נחמה’ (2008), ‘סקייפול’ ו’סקפטר’ – דניאל קרייג הצליח לתעל את האינטנסיביות הראשונית של קונרי, ובמיוחד בשני הסרטים האחרונים זכינו לקבל הצצה לעומק נפשו של בונד באופן שלא נראה מאז ‘בשירות הוד מלכותה’. אלו סרטים גבריים, לעתים אכזריים, ורחוקים מאוד מימי התום של סדרות סרטים ארוכות אחרות כמו ‘מלחמת הכוכבים’ או ‘אינדיאנה ג’ונס’.

מעל הכל, ג’יימס בונד מגיע בקרוב ליום הולדתו השבעים כאשר האישיות שלו פחות או יותר ללא פגע: הוא חזה במהפכה המינית, ראה את קריסת הקומוניזם העולמי, ואפילו חווה את ההשפלה של נזיפה קשה בידי הממונה עליו בשל התנהגותו המיושנת (“אני חושבת שאתה סקסיסט, דינוזאור מיזוגני, שריד עתיק של המלחמה הקרה” אומרת לו ג’ודי דנץ’ ב’גולדן איי’) אך הוא עודנו כאן – משייט ברחובות הערים ברכבי יוקרה ועדיין לובש מדי פעם חליפת שלושה חלקים.

עם הגיל רובנו נוטים לעבור לגיבורים אצילים יותר מאשר בונד, אך הצלחתו המתמשכת ממנה נהנה יציר עטו של פלמינג מעידה כי עדיין יש בנו חיבה עמוקה לגברים שמתנהגים כמו גברים. בסופו של יום קופות הקולנוע אינן משקרות, וכל סרטי בונד זכו בהן לפופולריות. אז איך הולכת האמרה על 007? אף אחד אחר לא עושה זאת טוב יותר.


גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. למרבה הצער, גם בונד נפל למלתעות הפרוגרסיביים.
    לאחר דניאל קרייג (שזהו סרטו האחרון בסדרה), בונד החדש יהיה אשה שחורה, כי גבר בריטי לבן זה רע וקולוניאליסטי. בקרוב לא ישארו שום סדרה או סרט בלי הרעל הפרוגרסיבי וזו תהיה תחילת הסוף
    של הוליווד.

  2. כל כך הרבה סרטים ראיתי גם שלו, שהרי בסרטים -החיים. כן כן הפתעה העולם כולו ניכנס לסרט אנ אונים. עדר המוני עולמי נישאב לסרט מוזר נוסח האקסלי את אורוויל ודומיהם. חייבים לפענח אותנו היום דרך סוגה סירטית נישתית זו. אנחנו בסרט הזוי מטורף ולאן נלך מיפה. אני עיברייה בלאדית לאומית שבה הבייתה לנבואה. ביכולתה להכיל סרט זה בו אנו חיים. לפענח אותו כדי שהנשמה תינפש תקבל את הסוף ההליוודי שלה . רוב הסרטים ההוליוודים עם סוף טוב. ניפלא. אני הולכת לתאורים של המיתנבא נכון לעכשיו עליתי ,עליו לאחרונה ולסירטו. הוא רבי שימעון שכתב פיוט סרטי דרמתי. ניקרא הפיוט ברוך השם יום יום. ניראה לי מתאר את היום ממש. ליפני זה הוא מתאר את סרט הנבואה מדניאל על צפיר העיזים שמנגח לרוחות השמים היגדיל עצומיו- הכוונה לאלכסנדר מוקדון. אחרי זה ניראה לי ממש עכשיו בול.עלינו על בגידת העולם באלוהים ועל מנהיגנו אליטותינו שבגדו בנו כולם היום. הנה – ניסגרתי לאדום בידי רעי(רועי ישראל פירמידת הנוכלים הישראלית של היום) מדני , שבכל יום ממלאים כרסם מעדני…. דרמה הוליוודית סירטית במיטבה. ניקמת האל בבגידה היקומית הזו של העולם כולו שהיפנה עורף לאל והידרדר אל הבלי ההבלים אליליים עצומים- בבואו מאדום חמוץ בגדים…. הרי זה הכוונה לאלוהים. למה הכוונה במושג בצרה מיבצר. האם מיתכוונים להפוך את המערב למיבצר במילחמות שרוצים לגלגל. מה כאילו צפוי מה מתכננים לנו. זאת הרי כמו איזה מלודרמה סירטית. באופן אישי הייתי רוצה מול מציאות זו להחליף את הפירמידה הישראלית כולה בהנהגה אחרת. להיתחדש בהנהגה שתשיב אותנו לעולם הנבואה מימנה אני רואה מזור ומרפא לנו ולעולם כולו.