הקלאסיקות: אדם סמית על הדרך ליצירת חברה חופשית ומשגשגת

דווקא בעולם מפולג ועוין כלפי עובדות, מומלץ לאנשי תרבות המערב המודרנית להכיר את הגותו של סמית בתחום המוסר

צילום מסך

אדם סמית ידוע כיום כאב המייסד של תורת הכלכלה, אך במקצועו הוא היה פרופסור באוניברסיטה וכיהן כראש קתדרה לפילוסופיה של המוסר. תחת כובע זה פרסם ב-1759 את הראשון מבין שני ספריו. כדי להעריך את יצירתו של סמית יש להבין ביחד את שני הספרים, ושניהם ראויים לתשומת הלב העמוקה שלנו כיום יותר מאי-פעם.

ספרו הראשון של סמית היה 'התאוריה של הרגש המוסרי'. הוא הפך ללהיט כמעט בין-לילה, ובמהרה תפס גם את תשומת הלב של מעריצים בולטים כמו אדמונד בֶּרְק, דיוויד יום וג'ון אדמס. מטרת הספר היא כפולה: לתאר את המצב ולהציע נוסחה לפתרונו.

מן הצד התיאורי, סמית מספק ניתוח של המוסדות המוסריים המאפשרים לחברה החופשית לתפקד; מצד הפתרון, הספר מבקש לטפח את מידות האישיות המאפשרות לאנשים חופשיים לחיות ולשגשג לאורך זמן בחברה כזו.

'התאוריה של הרגש המוסרי' מכסה תחומים רחבים מאוד ועוסק בסוגיות שונות, החל מצדק ומשפט ועד למצפון ואהבה. אך התרומות המקוריות והחשובות ביותר שהוא מציע עוסקות בשלושה תחומים מסוימים: תיאוריית הסימפטיה, תפיסת 'המשקיף חסר הפניות' וחזון המידה הטובה.

סמית פותח את הספר בניתוח מושג הסימפטיה. על פי השקפתו, זהו רגש טבעי המובנה בכל אדם ומטרתו היא לעודד אותנו לחוש חלק ממה שאחרים חשים, ולמעשה "לחוש יחד איתם". סמית מדגים זאת כך: כאשר אנחנו רואים אדם אחר סובל אנו חשים את כאבו, וכאשר אנו רואים את יקירינו שמחים ובריאים אנו חולקים את אושרם.

סימפטיה היא דבר אותו אנו מעניקים באופן טבעי לאחרים, אך יש לה גם צד נוסף. בתור ישויות סימפטיות אנחנו לא רק חולקים את אהדתנו עם אחרים אלא גם מקבלים אהדה מהם. כאשר אנו כואבים, אנחנו רוצים לדעת שאחרים אינם אדישים לכאבנו; כאשר אנו חוגגים, אנחנו לא רוצים לחגוג לבד. הסימפטיה אם כן חשובה הן ברמה החברתית והן ברמה המוסרית. במילים אחרות: סימפטיה היא הדבק שמחזיק את החברה יחדיו על-ידי יצירת קשרים בין יחידים, קשרים שתמיד יהיו חזקים ובריאים יותר כאשר הם צומחים באופן טבעי מלמטה ולא נכפים עלינו מלמעלה.

ניתוחו של סמית הוא רב-עוצמה אך הוא מעלה גם שאלה. אם סימפטיה היא משהו שאנחנו מרגישים, האם כל אחד וכל דבר ראוי לקבל את אהדתנו, או שמא ישנם אנשים או מטרות הראויות לכך יותר מאחרות? סמית נהג להדגיש את ההבדל בין דברים הזוכים לשבחי העולם לבין דברים הראויים באמת לשבח, אך כדי להבין אותו אנחנו צריכים ללכת מעבר לסימפטיה לשמה ולהשתמש בחוש השיפוט. כדי לסייע לנו לפתח את השיפוט הזה, סמית פונה אל 'המשקיף חסר הפניות'.

על פי תיאורו של סמית, אותו משקיף מחזיק בפרספקטיבה שכיום ניתן יהיה להגדיר אותה כ"אובייקטיבית". כדי להגיע אליה, עלינו להבדיל עצמנו מדאגות פרטיות וללמוד לראות את העולם ללא העדשה של האינטרס העצמי. התוצאה אמורה להיות מבט בהיר, כזה המאפשר לנו לקחת בחשבון את כל העובדות ולראות דברים כפי שהם באמת.

זו כמובן אינה משימה קלה. אדם סמית, ידע היטב כי כולנו מחוברים לאינטרסים שונים, אז מדוע הוא נחרץ כל כך לגבי חשיבות הניתוק? דאגתו הייתה פשוטה: חברה של אנשים חופשיים אך אנוכיים אינה יכולה לתפקד כל עוד לא נוכל להעריך את האינטרסים ואת הזכויות של אחרים. אם לא נצליח לעשות זאת, התוצאה תהיה חברה אנוכית שאינה בת-קיימא, בדיוק מצב האנרכיה הטבעית עליו סמית ותיאורטיקנים אחרים של הליברליזם ביקשו להתגבר.

התרומה החשובה השלישית של הספר היא תיאוריית המידה הטובה. בניתוח סוגיה זו סמית שואב בחופשיות מתובנות של הוגים החל מהעת העתיקה ועד לימי הנאורות, אך מוסיף עליהן את האבחנה המדויקת לגבי המידות הדרושות לנו כאזרחים החיים בחברת שוק מודרנית.

סמית מתמקד בארבע מידות עיקריות: זהירות, נדיבות, צדק ושליטה עצמית. כפי שהוא מבהיר, החברה המסחרית זקוקה לכל הארבע. זהירות מאפשרת לנו לנתב את האינטרס האישי לקראת רווחים עתידיים והימנעות מספקולציה קצרת-טווח ומסוכנת; הנדיבות מחזקת את הסימפטיה הטבעית שבנו ומעודדת את אהבת השכן אפילו בחברה חילונית; צדק גורם לנו לכבד אחרים ואת זכויותיהם ומוודא כי אנו מקיימים את חלקנו בעסקאות; ושליטה עצמית מאפשרת לנו להתגבר על דחפים ותשוקות הטבועות בנו, בעיקר בחברות בהן הפיתויים נמצאים בשפע.

ספרו הבא של סמית לאחר 'התאוריה של הרגש המוסרי' היה יצירת המופת הכלכלית 'עושר העמים'. דיו רב נשפך מאז לגבי מערכת היחסים בין השניים, אך יתכן כי הנקודה החשובה ביותר היא ש'עושר העמים' נכתב למעשה בידי הוגה בתחום המוסר. חשוב לזכור את העובדה הזו כדי להבין כי חזונו של סמית לגבי שוק חופשי והוגן נשלט בידי מסקנות מוסריות: שווקים חופשיים הם טובים לא בגלל שהם מאפשרים לעשירים להתעשר, אלא משום שהם מבטיחים את התנאים החומריים שמאפשרים לעניים ביותר לחיות בכבוד.

היכן נמצאים כיום נושאי הדגל עבור הטיעון המוסרי של סמית בעד שוק חופשי? השיח הציבורי בעניין סובל בכל פעם שהטיעון הזה לא נשמע, וזו אולי הסיבה הטובה ביותר לקרוא בימינו את 'עושר העמים'.

אך מה לגבי 'התאוריה של הרגש המוסרי'? יתכן כי תרבות המערב כיום תרוויח אפילו יותר מקריאה שלו. חברה מפולגת בה כל צד הופך עוין לצד השני תוכל להסתייע בניתוחו של סמית את הסימפטיה; אמריקה שהופכת עוינת לעובדות ורגישה לדעות צריכה להבין למשל מדוע סמית דגל בגישת המשקיף חסר הפניות; ועולם הסבור כי אופי זה לפראיירים וכל מה שחשוב הוא ניצחון או הפסד חייב לקרוא על המידות של סמית כדי להבין מדוע חברה ואומה לא יכולה להתקיים כך לאורך זמן.


פרופ' ראיין הנלי הוא מרצה למדעי המדינה בבוסטון קולג'. הטור התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר