שוק חופשי יוצר בני אדם חופשיים

השאלה העיקרית בוויכוח של קפיטליזם נגד סוציאליזם אינה נוגעת ליעילות, תמריצי שוק או תחרות. השאלה העיקרית היא: מי מחזיק בכוח? עובדים בעולם הקפיטליסטי חשים לפעמים חסרי אונים בהשוואה למעסיקים שלהם, אך יש להם את הכוח לצאת ממערכת היחסים הזאת ולקחת עבודה אחרת אצל מעסיק אחר, כפי שמיליוני אנשים עושים כל שנה. עכשיו תארו לכם מצב בו קיים בעולם רק מעסיק אחד.

לאון טרוצקי היה במובנים רבים מבקר של מדינת המשטרה הסובייטית (שמנהיגיה בסופו של דבר חיסלו אותו בשל כך), ואחת מאבחנותיו החשובות תקפה עדיין גם בימינו: תחת סוציאליזם, מדינת משטרה פעילה תהיה בסופו של דבר מיותרת כי המדינה עצמה תתמוטט או שלא ישארו עוד מי לרדוף. במהלך הטיהורים בסוף שנת 1935 וראשית 1936, מאות אלפי מחברי המפלגה הקומוניסטית הושעו משורותיה, בתוכם רבים שהוגדרו כ"טרוצקיסטים". הפעילים ביותר נעצרו מיד והושלכו לבתי כלא ומחנות ריכוז. לגבי האחרים, סטלין רמז למעסיקים אפשריים באמצעות בטאון המפלגה 'פראבדה' שלא לתת להם משרות. בארץ בה המדינה היא המעסיק היחידי, המשמעות הייתה גוויעה איטית ברעב. העקרון הישן של "מי שלא עובד לא אוכל" הוחלף באחד חדש: "מי שלא מציית לא אוכל". והנה משפט אותו לא תקראו לעתים קרובות: לאון טרוצקי ופרידריך האייק ראו בנושא הזה עין בעין. האייק כתב:

החופש של המועסק תלוי בקיומם של מספר רב ומגוון של מעסיקים, וזה ברור עוד יותר כאשר אנו חושבים על מצב בו קיים מעסיק אחד בלבד – המדינה – וכאשר להיות מועסק הוא הדרך המאושרת היחידה להתקיים… יישום עקבי של עקרונות סוציאליסטיים עשוי להיות מסווה על ידי האצלת כוח ההעסקה למספר מצומצם של תאגידים ציבוריים, מה שיוביל בהכרח לנוכחותו של מעסיק יחיד. בין אם אותו מעסיק יפעל באופן עקיף או ישיר, הוא בוודאי יחזיק בכוח בלתי-מוגבל של כפייה על האינדיבידואל"

אך הסוציאליזם, כפי שהאייק ראה אותו, לא היה האיום היחיד שלבש את הצורה הזו. כפי שאני מתאר בהרחבה בספרי, 'The Smallest Minority', האייק חשש כי עלייתה של העסקה תאגידית כנורמה האוניברסלית הכמעט-יחידה תפגע בחירות מעמד היזמים אותם תיאר כ"אמידים עצמאיים". ההרגלים של חיי התאגיד – בירוקרטיה, הליכה בתלם וצורת חשיבה מנהלית – היו, כך חשש, הופכים למגמות תרבותיות דומיננטיות, דאגה אליה התייחסו כותבים אחרים כמו וויליאם ווייט ואריך פרום. האליטיזם הגלוי של האייק מבדיל את גישתו מזו של המבקר הפרוידיאני-מרקסיסטי פרום, אך העיתונאי ווייט הגיע למסקנות דומות במחקרו על תוכניות פיתוח תאגידיות: החברה זקוקה למעמד עצמאי יחסית של חושבים חופשיים שאינם חייבים בדין-וחשבון לוועדה של מנהלים ולפקידים במחלקת "משאבי אנוש", מושג שתמיד היה נשמע לי דיסטופי לחלוטין.

המבחן של פייסבוק

ברגע המסוים שלנו בהיסטוריה, אלו המתארים את עצמם (באופן מגוחך ושגוי) כלוחמים למען "צדק חברתי" לקחו על עצמם את משימתו של סטלין. בעזרה חלקית של טכנולוגיות חדשות כמו רשתות חברתיות (ובמיוחד טוויטר) ושיטות ישנות כמו ארגונים פוליטיים "חברתיים", מטרתם היא לעורר את אותה היסטריה מוסרית נרחבת בה ניתן להשתמש כדי ללחוץ על מנהלים רגישים להפוך למעסיק יחיד, ומטעמים פוליטיים. בכך הם משיגים בתוך המערכת הקפיטליסטית את המטרה הסוציאליסטית: שימוש בתעסוקה כמכשיר לכפיית משמעת פוליטית. גם האוניברסיטאות נחטפו בצורה דומה (איש הקולג' הוא פשוט גרסה מוקדמת של איש התאגיד), במטרה להדיר את אלו המחזיקים בנטייה פוליטית השונה מזו של הזרם המרכזי באליטות הכלכליות והחברתיות.

נכון להיום, האפשרות העגומה שהקמפיין הזה יצליח נראית סבירה מאוד. חלק מהסיבה לכך היא שהאליטות האמידות והעצמאיות של ימינו פחות מתעניינות בחירות אינטלקטואלית נוסח האייק ויותר נוטות לכיוון "המנוס מן החופש" של פרום. המנהלים הבכירים בתאגידים כמו פייסבוק, גוגל ואפל נוטים להיות, למרות עושרם הרב, קלים יותר להשפעה מאשר סוחר רכבים ממוצע במערב התיכון או נשיא של בנק בעל עניין מועט בפוליטיקה.

מייסד פייסבוק מארק צוקרברג כל כך רדוף מן העובדה שעמיתיו הפרוגרסיביים בקליפורניה מאשימים אותו (לא רק את הפלטפורמה שייצר, אלא אותו אישית) בבחירה של דונלד טראמפ לנשיאות ב-2016, עד שהוא החל בארגון מקיף מחדש של המודל העסקי של החברה ונהליה. פייסבוק היא חברה שנראית פגיעה במיוחד לבריונות כזו, וזו אחת הסיבות בגינן היא מתעניינת פחות בתעמולה הפוליטית שמפיצים בה אנטישמיים כמו לואיס פרחאן, אך הודיעה לאחרונה שתפעל נגד מתנגדים לחיסונים ותגביל את חופש הביטוי שלהם. במילים אחרות, לא השיגעון עצמו הוא הבעיה, אלא איזה סוג של שיגעון גורם לפרוגרסיבים להרגיש רע עם עצמם.

אך ישנן גם סיבות לאופטימיות. כלים כמו פייסבוק וטוויטר חיזקו את כנופיות השנאה הפוליטיות וגבו כמה קורבנות בדרך. זהו חלק מהסיכון המקצועי שמעוררי מחלוקת כמו טאקר קרלסון או ברט סטיבנס (או אני) לוקחים על עצמם, חלק מן המחיר של העסק. זהו סיכון משמעותי הרבה יותר עבור עובד ברשת מזון או מנהל בית קפה אלמוני שאיבד את עבודתו לאחר מסע צלב מאולתר שעבר ברשת. אך יחד עם זאת, התקשורת מבוססת הרשת מספקת מרחב חשוב וקריטי של חופש ביטוי ומחשבה, במקומות בהם ערכים אלו אינם הנורמה, כמו למשל במזרח התיכון או בסין שם ענקי המדיה שעבדו עצמם לרודנים למרבה הבושה.

וישנם גם סימני חיים בקרב מעמד העצמאים כלכלית של האייק. לוחמי "הצדק החברתי" בשמאל התקשו מאוד להכניע אנשי עסקים לא-קונפורמיסטים כמו מייסד רשת 'Whole Foods' ג'ון מאקי שהותקף לאחר שביקר את רפורמת הבריאות של אובמה, או המשקיע פיטר ת'יל שתמיכתו בממשל טראמפ הרתיחה רבים מעמיתיו. ג'ף בזוס מ'אמזון' נמצא במלחמה בשלוש חזיתות: השמאל מתעב את העובדה שעיתון ה'וושינגטון פוסט' בבעלותו נפתח מעט לקולות ימניים; ממשל טראמפ מתעב אותו והנשיא עצמו שקל להטיל חוקי מס חדשים כנקמה על ביקורת נגדו מצד העיתון; ובזוס יצר לעצמו עוד בעיות בשל חייו האישיים הסוערים שמשכו את תשומת לב הצהובונים.

כאשר ה-'National Enquirer' איים לפרסם תמונות אישיות מביכות של בזוס, הוא הגיב לא במענה משפטי אלא במכתב פתוח בו הוקיע את מה שתיאר כסחיטה ברורה. בזוס, האדם העשיר בעולם כמעט בכל יום נתון על פי תנודת המניות, הוא התגלמות העצמאי של האייק: "אם במעמדי אני לא יכול לעמוד בפני סחיטה כזו, אז כמה אנשים אחרים יכולים לעמוד בה?", כתב. "פנו אלינו אנשים רבים שחוו דברים דומים ונאלצו להיכנע כיוון שפרנסתם הייתה בסכנה".

גם אחרים כמו טים קוק ומארק צוקרברג יכולים להיות חופשיים, אם יבחרו לעשות כך. עיתון ה'ניו-יורק טיימס' שגייס מאה אלף מנויים חדשים וסיים את שנת 2018 ברווח נאה, הוכיח את עצמו כעמיד למדי בפני כנופיות השנאה משמאל ומימין שמחו נגד כותבים ועורכים כמו ברט סטיבנס או שרה ג'ונג. במקרים כאלה, האופי המוסדי חשוב מאוד. אוניברסיטת ייל המפוארת התקפלה מול התקפות "צדק חברתי" נגד מרצים בכירים שלה, ומנגד מכללה קטנה בפילדלפיה לא נכנעה לדרישות הסטודנטים לפטר את אחת המרצות שהביעה דעות לא מתפשרות בנושאי טרנסג'נדרים. כאשר פלטפורמת פייסבוק לוקחת יותר ויותר את תפקיד העורכת (למרות טענתה המתמשכת והמגוחכת לנייטרליות), צוקרברג וחבורתו יעמדו בפני מבחן דומה.

אם פייסבוק תיכשל במבחן, וסביר להניח שכך יקרה, הרי שיגיעו אחרים כדי לתפוס את מקומה בשוק הרשתות החברתיות בו חסמי הכניסה נמוכים למדי. היתרון הגדול של טוויטר ופייסבוק אינו טכנולוגי, אנושי או כלכלי, אלא פשוט מה שנקרא בעולם העסקי "תלות נתיב", שעליה ניתן להתגבר כפי שראינו במקרה של עליית פייסבוק עצמה. אותם שחקנים ימצאו רווחים גדולים במה שאפשר להגדיר (אם כבר הסוציאליזם משתלט על השיח האמריקני) כ'סָאמִיזְדָאט' – ספרות שנאסרה להפצה על ידי השלטון הסובייטי. בדומה לדרך בה אלון מאסק הצליח לברוא יש מאין חברת רכב שמרבית המומחים סברו שאין לה סיבה אמיתית להתקיים, יזמי תקשורת כמו ג'ו רוגן יצרו במו ידיהם מודלים פופולריים ומשפיעים של תקשורת מול יריבים תאגידיים ופוליטיים, שהיו שמחים להדיר אותם מהזירה הציבורית אם היה בכוחם לעשות זאת.

הדרך אל האושר

האמת היא שאנחנו אוהבים את הנבלים המצליחים שלנו, את מתנגדי המשטר ואת הגאונים המוזרים. אנשים אולי מכבדים את ביל גייטס, אבל הם אהבו את סטיב ג'ובס. היית נותן ללי איאקוקה לשמור על הילדים שלך, אך בוודאי היית מעדיף לצאת לבירה עם אלון מאסק. ישנם יותר אנשים שנהנים (ואף מעריצים) את מאבקו של מאסק ברשויות ההון ואת הדרמה שהוא מייצר מאשר אנשים שנרתעים מכך. אנחנו יכולים להביט מעבר לקיצוניות של הנרי פורד כדי לראות את הצדדים הטובים בו, גם כאשר אנחנו מבינים שהטירוף והגאונות של הווארד יוז הגיעו כעסקת חבילה.

וכאן טמונה האמת שלעתים רחוקות מובנת או מוערכת: מה שאנחנו קוראים "קפיטליזם" אינו, ומעולם לא היה, עיסוק במרדף צמא דם אחרי שולי רווח טובים יותר. עסקי העסקים הם חשובים וחיוניים, אך החלק הטוב ביותר של קפיטליזם תמיד היה האושר.

כאשר סטיב ג'ובס החליט לחזור לאפל ואיילון מאסק חזר לטסלה, הם לא היו זקוקים לכסף. הם רצו לעשות משהו מגניב, ליצור דבר חדש, מענג וכזה שלא היה ידוע קודם. כל מנגנוני הקפיטליזם האמריקני, החל ממערכת ההשכלה הגבוהה דרך משקיעים ובנקאים ועד ההתמחות הלוגיסטית, מוצאת את ביטויה הנעלה ביותר בשירות מטרות אלה. קשה להאמין שמה שמוציא את ג'ף בזוס מהמיטה בבוקר זה הרצון להרוויח עוד מיליון או שניים. הגאונות של הקפיטליזם האמריקני היא בהיותו מגניב. הגרמנים בונים דברים טובים והסינים בונים דברים די טובים בזול, אך מהי החברה הגרמנית המדליקה ביותר? BMW? לייקה? להוציא כמה חברות היי-טק מסוגננות כמו סוני היפנית ובתי האופנה הנצחיים של אירופה, הדברים המגניבים באמת מגיעים ממוסכים בקליפורניה, מעבדות בבוסטון, חדרי מעונות באוסטין ומשרדים ביתיים בברוקלין.

ההצטלבות בין רעיונות גדולים, כושר המצאה ואישיות גדולה מהחיים יחד עם כל הדברים הרגילים של ה"קפיטליזם", היא זו שיוצרת את הקסם. בין השאר, זו אחת הסיבות מדוע מרכזי הערים הגדולות בהן רעיונות פוגשים כסף מייצרים כל כך הרבה המצאות ששינו את העולם, למרות שהפוליטיקאים באותן ערים אינם בדיוק תומכי קפיטליזם נלהבים. ניו-יורק וסן-פרנסיסקו למשל אינן הדוגמאות הטובות ביותר לממשל מקומי מצטיין, אך הצלחת המיזמים באותן ערים היא הוכחה למה שבאמת מניע את הקפיטליזם: רעיונות טובים תמיד ינצחו.

חברה חופשית

כל זה משחק לטובת יזמים מוכווני רווח, אך גם מסייע לאמנים התלויים בתמיכה, מוסדות תרבותיים, ארגוני אקטיביזם ומדיניות ומגזינים פוליטיים הפועלים שלא למטרת רווח. חברות כמו גוגל משקיעות סכומי כסף אדירים בפרויקטים מהם אין שום ציפייה לרווח בטווח הקרוב. חלק מכך נוגע ל"מודל התיק" של חדשנות: מכיוון שאי אפשר לחזות מראש אילו השקעות יניבו רווחים אדירים, אתה צריך צריך להשקיע בתחומים שונים ולתפוס הרבה דגים קטנים בזמן שאתה מחפש את הדג הגדול. אך חלק גדול מכך נובע פשוט מן הרצון להשתמש בהון ובחדשנות כדי לעשות משהו מגניב.

זו בדיוק הרוח הגדולה של הקפיטליזם האמריקני, לא זו המוגדרת בידי שליטי הכספים במחלקת הנהלת החשבונות, אלא זו המאפשרת את המרדף המהנה אחרי הדבר החדש, המגניב, המצוין והמענג הבא. עדלי סטיבנסון ניסח זאת כך באמירתו המפורסמת:

ההגדרה שלי לחברה חופשית היא חברה שבה אתה חש בטוח להיות לא-פופולרי. חברה בה יש ביטחון לומר כל מה שעולה בדעתך, במיוחד כאשר כל השאר חולקים עליך. חברה בה יש ביטחון להאמין במה שאתה מאמין, במיוחד כאשר האמונות של כל השאר נמצאות במקום אחר"

בעשור וקצת האחרון, השמאל נמצא במסע צלב לחסל את החברה החופשית של סטיבנסון, ולוודא שאין בה ביטחון (באופן מילולי ולעתים גם פיזי) להחזיק ברעיונות פוליטיים לא מאושרים. העובדה שהמאמץ הזה מצד השמאל זכה להצלחה מסוימת היא מתסכלת, ומעידה על חולשת מוסדות כמו האוניברסיטאות, הוצאות ספרים וחברות הטכנולוגיה בעמק הסיליקון.

יחד עם זאת, ראינו גם מגבלות על היכולת של כנופיות הטוויטר (ושל נשיא ארה"ב) להשתיק מבקרים או להדיר קולות מסוימים מהשיח הציבורי. בהכרח, קולות אלו כוללים גם כמה תפיסות מזעזעות כמו אסלאם קיצוני, גזענים לבנים, קומוניסטים, אנטישמים ואחרים. עד לא מזמן, ההבנה הייתה כי זהו גם המחיר וגם הכוונה של חברה סובלנית: המטרה של זכויות כמו חופש הביטוי אינה להגן על השיח המקובל, אלא דווקא על זה שאנו הכי מתנגדים לו, נפגעים ממנו או רואים בו כלא-מוסרי. התרבות הפוליטית שלנו כיום איבדה באופן חלקי (ובתקווה שגם זמני) את ההבנה הפשוטה הזו.

אך המערכת הקפיטליסטית מספקת לנו חלק מן הכלים כדי להדוף את מרבית הקונפורמיזם הכפוי הזה, יחד עם המשך התגמול על קידום חדשנות ומצוינות על פני בירוקרטיה וצייתנות. למרות שהעצה הזו לא שירתה היטב את משקיעי אפל לאחרונה, ישנה אמת מסוימת באגדה המסתובבת בוול-סטריט ולפיה יש להיפטר ממניות של חברה המקימה בניין מטה חדש: כאשר עסק מפסיק להיות מיזם ומתאבן לתוך חדרי ישיבות הוא למעשה מת, גם אם הוא ממשיך להזרים רווחים במשך זמן רב לאחר מכן.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.