הקלאסיקות: ‘הדמוקרטיה באמריקה’ של טוקוויל עוסק בהרבה יותר מדמוקרטיה

את תובנתיו של אלכסיס דה טוקוויל על משמעות הדמוקרטיה, חומרנות, גדולת האדם והסכנות שבעריצות החברה הדמוקרטית הוא כתב בתחילת המאה ה-19, אך הן נוגעות לנו כיום יותר מתמיד

ויקיפדיה, צילום מסך

אלכסיס דה טוקוויל (1859-1805) היה אריסטוקרט צרפתי ואחד מידידיה הטובים ביותר של אמריקה, ידיד מהסוג המיוחד והנדיר שמספר לך את האמת. ספרו ‘הדמוקרטיה באמריקה’ מצוטט לעתים קרובות כתמיכה בערכי האומה, אך לעתים רחוקות מאוד אנו פונים אליו עבור עצה טובה. אבקש לחלוק כאן כמה נקודות נשכחות מעט מספרו החשוב של דה טוקוויל, כאלו שניתן ללמוד מהן כל העת ולא רק ביום השנה לציון פרסום ספרו המכונן.

משמעות הדמוקרטיה

קוראים רבים כיום תוהים כיצד טוקוויל יכול היה לדבר על “דמוקרטיה” בשנת 1835, בתקופה בה לנשים לא הייתה זכות הצבעה ושחורים היו משועבדים. בהגדרתו את הדמוקרטיה טוקוויל מציין במפורש “שוויון בתנאים”, מצב בו כל יחיד סבור שיש לו את התבונה המספיקה כדי למשול בעצמו, ומכך נובע שלטון רוב של אותם יחידים. זה לא שבני האדם כולם באמת שווים, אך הם חושבים שהם שווים. האחרים נחשבים כ”דומים” לי, לא עליונים ולא נחותים. הדמוקרטיה אם כן אינה אמת מובנת-מאליה הנובעת מן הטבע שברא אלוהים, אלא מוסכמה סבירה שרובנו רואים בה אמיתית.

דמוקרטיה יכולה להפוך לשוויונית, להעניק לנשים זכות הצבעה או לבטל את העבדות כאשר הרוב מחליט על כך, אך הרוב יכול גם להחליט כי הוא מקבל מצבים לא מושלמים או לא-שוויוניים אם זהו רצונו, ועדיין להישאר דמוקרטי. מצב כזה של אי-שוויון, כמו למשל בתפקידים המאוישים על-ידי בחירות, לעתים קרובות גורם לדמוקרטיה לתפקד טוב יותר. ואפילו בתפקודה הנורמלי, כאשר לנציגים נבחרים ישנם כוחות שאינם שווים לאלו של האזרח מן השורה, לדמוקרטיה יש מרכיבים אריסטוקרטיים נסתרים החיוניים לפעולתה התקינה.

דמוקרטיה ואריסטוקרטיה

טוקוויל, שהיה אריסטוקרט בעצמו ונולד זמן לא רב לאחר המהפכה הצרפתית, הכיר היטב את ההבדל בין ‘המשטר הישן’ בצרפת והעתיד הדמוקרטי אותו מצא באמריקה, ועשה זאת באופן שבני תקופתנו לא מסוגלים אליו. עבורנו, ישנה רק דרך אחת לחיות חיים הוגנים והגיוניים והיא בדמוקרטיה. אפילו המשטרים השנואים שאנו מכירים כמו הנאציזם והקומוניזם היו סטיות מדמוקרטיה. טוקוויל מתייחס לכך שהדמוקרטיה בימינו היא דבר בלתי-נמנע כ”עובדה מוכחת”, אך הוא מסביר כי היא עצמה נמצאת כל העת בניגוד ליריבתה – האריסטוקרטיה.

מבין שתי שיטות המשטר, הדמוקרטיה היא ספונטנית יותר, משום שהיא נובעת באופן טבעי מן הצורך של היחיד בעזרת אחרים כדי לחיות, כמו בדוגמה המפורסמת של ‘מנהלת העיר’ המתוארת בספר. ומכיוון שדמוקרטיה תלויה בהסכמה, היא גם צודקת יותר מאשר אריסטוקרטיה. אך האריסטוקרטיה מציגה ערכים זוהרים כמו הרואיזם ואחרים, ובימיה נהנתה מלגיטימציה רחבה יותר מכיוון שהייתה תלויה במיתוסים שהעניקו לכולם מעמד קבוע ואמונה מתמשכת במסורת וכוח עליון.

מנגד, הדמוקרטיה ההגיונית יותר מתקיימת עם ספק במקום אמונה, מכיוון שכולם רואים בעצמם שווים ואף אחד לא יכול לטעון לסמכות בלתי-מעורערת. הספק מוביל עמים דמוקרטיים לציית לדבר בו הם מטילים או ספק, או לכפות את מה שהם יודעים שאחרים מטילים בו ספק: אתה נתון לרודנות או שאתה עצמך הרודן. השימוש לרעה הסביר ביותר של חירות דמוקרטית היא “עריצות הרוב”, ובאמריקה היו אלה שעבוד גזעי, כפי שמתאר טוקוויל בכרך הראשון, ו”עריצות דמוקרטית” על המחשבה, כפי שמתואר בכרך השני.

גדולת האדם

אריסטוקרטיה מכוונת לגדוּלה; דמוקרטיה נוטה להסתפק בבינוניות הקרובה יותר לשוויון. כיום אנו כמעט ולא דנים בגדולה, וההוגים הדמוקרטיים שלנו אינם מזכירים אותה, למרות שאנו מדברים לעתים קרובות על “נשיאים גדולים” והנשיא שזה עתה כיהן אמר כי הוא שואף “לעשות את אמריקה גדולה שוב”.

טוקוויל מתייחס ל”שוחרים האמיתיים של החירות ושל גדולת האדם”, ורומז כי שני מושגים אלה מחוברים יחדיו. גדולת האדם אינה נחלת אמריקה בלבד, ונראה כי מובילה לאי-שיוויון הנוגד את הדמוקרטיה. אך טוקוויל מציין כי אמריקה הצליחה למצוא גדולה מסחרית מסוימת במסעות אוניות הסוחרים הגדולות, וכיום, במבט לאחור על המאה ה-20, אמריקנים מבינים כי גדולת החיילים הפשוטים בשוחות מלחמות העולם היא זו שהצילה את התרבות החופשית ואת האנושות. אם חירות ניתנת להשגה ולשמירה, היא זקורה לרוח של הקרבה ואומץ אשר דוגמה לה מצא טוקוויל בהתנגדות האצילים למלכים בימי-הביניים, ולא בטיעוניו של ג’ון לוק בעד שוויון.

חומרנות

חומרנות היא הטיעון בעד שוויון לא רק בין בני אדם אלא בכל התחומים. באמריקה היא מתגלה בצורה של אהבה לקיום חומרי נוח, מעין ריכוך היצר שהופך את האנשים לתוקפניים פחות ונלהבים לעשות עסקים. אמריקנים אינם חוטאים גדולים ואינם פורעי חוק, בדומה לאינדיבידואלים הנמצאים ב”מצב טבעי” אותו ניסחו גדולי ההוגים הליברליים.

טוקוויל מוכיח אותם ככאלה השקועים בתענוגות מורשים. אינטלקטואלים דמוקרטיים הם אלו שהעלו על נס את החומרנות, בדומה למדעני המדינה של ימינו המתארים במחקריהם את התנהגות היחיד בדמוקרטיה כמושפעת מכוחות חברתיים גדולים עליהם אין לנו שליטה – בין אם זו “גזענות ממוסדת” או “פמיניזם רדיקלי“.

נשמה

אל מול החומרנות הדמוקרטית, טוקוויל מציב את דמוקרטיית הנשמה. בכך הוא עושה שימוש במאפיין מן הנצרות והפילוסופיה הקלאסית, ויש כאלה שיאמרו גם בהיגיון פשוט, המייצג את מודעות היחיד להיותו חופשי. כיום אנו שומעים על אנשים הטוענים כי הם “נעורים” (woke), אך בכך הם אינם מתכוונים למצב בו האדם מגלה את האינטרס החומרי האישי שלו.

“אינטרס עצמי מובן לאשורו” היא הנוסחה הידועה של טוקוויל עבור מה שאמריקנים מאמינים כי הוא התמריץ הטיפוסי שלהם. טוקוויל אינו שמח מכך, והוא מציע כי עדיף עבורם להתגאות במידות טובות ובנשמות שיוצרות אותן. אינטרס עצמי עשוי להוביל את היחיד להיות משועבד לעריצות דעת הרוב שהיא תמיד סכנה בדמוקרטיה, אך מידה טובה מחוזקת בגאווה תסייע לו לעמוד על חירותו. אינטרס עצמי מסמן את הדרך הקלה; מידה טובה מציעה את הריגוש שבנטילת סיכון ואת הסיפוק של ניצחון או הפסד אצילי. דמוקרטיה הופכת ראויה וטובה יותר בעזרת התפיסה האריסטוקרטית של הנשמה.

זכויות הפרט

זכויות אלו מתעלות באמצעות המאמץ של עמידה או התבטאות אדם עבור עצמו, בניגוד לקבלתן כמתנה או טובה מאדם אחר. זהו עניינה של הממשלה להבטיח את קיומן, לא להעניק אותן, ולעשות זאת בשיתוף פעולה של אלו הנהנים מהן ולא כהנצחה מלמעלה.

אמנם זכויות הפרט של אחד מאיתנו יכולות להשתלב בשימור של רוב כלשהו, אך טוקוויל מסיים את יצירת המופת שלו בהתעקשות כי בדמוקרטיה, מטרתן העיקרית של הזכויות היא להגן על היחיד מפני עריצות החברה הדמוקרטית. הגדרת דבר כ”דמוקרטי” אינה מספיקה לבדה כדי להעניק לו תו איכות או הבטחה, מכיוון שהסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה מגיעה מבפנים.


פרופ’ הארווי מנספילד הוא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד, ועמית בכיר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת נשיונל רוויו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. רגע, אז לדעת הכותב, אריסטוקרטיה כלומר תפיסה שאומרת שמי שלא נולד במשפחה הנכונה לא ראוי לאחריות לאומית מעודדת גדולה ואילו דמוקרטיה כלומר תפיסה שאומרת לכל אזרח שמאמינים בו שהוא יכול לזה מעודדת בינוניות?