הקלאסיקות: הליברליזם הקלאסי של דיוויד יום

מה הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום היה אומר על Black Lives Matter, ״צדק חברתי״ ותפקידה של המדינה, והאם ניתן להחזיק בנקודת מבט ״אובייקטיבית״ נטולת פניות על המציאות?

צילום מסך, Alvaro Marques Hijazo

האם לדיוויד יוּם, אחד מחסידי הליברליזם הקלאסי הידועים והגדולים, יש עדיין מה לומר לנו כיום? בימינו אנו נראה כי הליברליזם הקלאסי, יחד עם קרובו האידיאולוגי הליברטריאני, יצא מהאופנה בקרב פרוגרסיביים בשמאל אך גם בקרב חלקים גדולים בימין.

מצד שמאל, רעיונות הסוציאליזם ותנועות ‘צדק חברתי’ נמצאים בעליה; עבור חלקים בימין, הליברטריאניים הם האשמים בריקונו מתוכן של מעמד הפועלים וקידום של עצמי ריבוני לחלוטין, חופשי מכל שיקול לטובת הכלל בעניינים אישיים וכלכליים. אך ללא קשר למה שנאמר על ליברטריאניזם בשנים האחרונות, ביקורות אלו מחטיאות את המטרה עם דיוויד יום. מבט מהיר על שלושה מעקרונותיו החשובים והחלתם על תנועות פוליטיות כיום יסביר מדוע.

ראשית, יום מציג את עצמו מעל לכל כאיש מדעי המדינה, אך בניגוד למדע המדינה בימינו, הגותו בתחום אינה חפה מערכים. להיות נתון לרצון השרירותי של אדם אחר זהו רשע אובייקטיבי, ולכן ההגדרה של סדר מדיני יציב היא חירות אישית תחת שלטון החוק.

עבור יום ישנו מתח בסיסי בלב החיים הפוליטיים: חירות אישית היא מטרת החברה, אך חירות אינה יכולה לשרוד לבדה מחוץ למוסדות פוליטיים ומחוץ לסמכות הרשויות. אנו בני האדם זקוקים לחוקים ולמישהו שיאכוף אותם, אך אנו גם מבקשים הגנה מפני אלו המפרים את החוקים לעתים קרובות. יום מציע מודל מוסדי או חוקתי כאמצעי לאיזון התמריצים המתחרים האלה. באמצעות שימוש בתובנות שנלמדו ממקיאוולי, יום שואף לעצב מוסדות שיתעלו את האמביציה ואת האינטרס העצמי בשירות ממשלה חזקה אך מוגבלת.

אמריקנים מכירים היטב את החלק הזה של מורשת יום: כאשר ג׳יימס מדיסון ישב לכתוב את ה׳פדרליסט׳ מספר 10, הוא החזיק בחיקו עותק ממאמרי ההוגה הסקוטי. יתכן שלא במפתיע, לזרם זה בהגותו של יום יש משהו במשותף עם תנועות כמו ׳Black Lives Matter׳. למען הסר הספק, יום היה חושב שרעיונות כמו ביטול תקציב המשטרה הם הצעות מדיניות לא רציניות, והוא היה סקפטי לגבי התוכניות מרחיקות הלכת לעיצוב מחדש של הכלכלה כפי שחוזים אנשי BLM וסוציאליסטים אחרים בימינו. אך הגנה על יחידים, במיוחד כאלו הנאשמים בפשעים, מפני שרירות הכוח של רשות פוליטית? בלב הפוליטיקה של יום נמצאים המוסדות והמנהגים אותם אנו מזהים כיום עם חירויות האזרח: לשון החוק, פסיקות השופטים, חבר מושבעים, צווים, הליכי ראיות ועוד.

שנית, לצד חברו אדם סמית, יום היה מגן מושבע של מסחר, או של מה שאנו מגדירים כיום בתור ״קפיטליזם״. כך למשל הוא כתב כי בחברה מסחרית ישנו “קשר קבוע” המחבר בין תעשייה, ידע ואנושיות. לאחר המאה ה-20, קשה שלא לראות בהצהרה הזו כנאיבית. שתי מלחמות העולם, למשל, הראו כי חברות מסחריות ומפותחות יכולות להכיל גם תשוקות עומק הרסניות ובלתי אנושיות. תעשיה וידע אינן הולכות בהכרח עם אנושיות.

דיוויד יום | צייר: אלן רמזיי, 1754 (הגלריות הלאומיות של סקוטלנד)

אך למרות זאת כדאי לשים לנקודה החשובה בבסיס טענתו של יום. בסופו של דבר, תמיכתו במסחר אינה כלכלית אלא פוליטית: מסחר הוא טוב מכיוון שהוא מייצר מעמד ביניים רחב, ומעמד הביניים הוא התנאי החברתי ההכרחי עבור משטר פרלמנטרי ושלטון החוק. רק מעמד הביניים הוא זה שיכול לעמוד בגאון מול מונרכים ואריסטוקרטים, הן מבחינה מספרית והן מבחינת עמוד השדרה המוסרי. יום רואה במעמד הביניים כמי שמחזיק במזג נפשי מסוים מאוד: הוא אינו תלוי בפטרון מצד אחד, אך מנגד גם אינו עשיר ועוצמתי מדי כדי שיבקש לשלוט בזחיחות באחרים. לדבריו, אנשי מעמד הביניים “חושקים בחוקים שוויוניים”.

גם הנקודה הזו משתלבת עם דאגות אקטואליות. איני מוסמך לנתח לעומק את התהליכים שעברו על מעמד הביניים האמריקני בעשורים האחרונים, אך אין ספק כי יום היה טוען שחיזוק מעמד הביניים הוא מטרת מדיניות חיונית למדינה כמו ארה״ב, ובמיוחד בשל השלכותיו על התרבות הפוליטית שלה. מכאן יום נמצא במרחק קצר מאוד מן המאמצים, הכושלים עד כה, של הוגים משמאל ומימין לדמיין מעמד ביניים חדש ורב-גזעי לצד מעמד פועלים דומה – קואליציה פוליטית שעשויה לשפר את התנאים הכלכליים עבור האמריקנים כולם.

לבסוף, ישנה שאלת הדת והזהות. כיום ישנו חוסר שביעות רצון גובר מן האוריינטציה התועלתנית של החברה שלנו כחברה מסחרית. סוציאליסטים וקתולים תומכי אינטגרליזם גם יחד שואפים לסדר פוליטי המחויב יותר לטובת הכלל, אם כי חזונם לגבי מהי טובת הכלל מנוגד ומתנגש. סוציאליסטים רוצים להשתמש במדינה בשירות חזון של צדק חברתי ושוויון, בעוד אינטרגליסטים רוצים להשתמש במדינה בשירות התורה הקתולית לגבי הטוב האלוהי. יום לא היה מופתע אם כן מהעובדה שהמחלוקות העמוקות ביותר שלנו נוגעות ברעיונות מתחרים של זהות קולקטיבית, או מהעובדה שהרעיונות האלה מוצאים ביטוי במונחים אידאולוגיים ותאולוגיים.

הרקע המשמעותי ביותר השזור בכל יצירתו של יום הן מלחמות הדת שהתחוללו באירופה בתקופה בטרם חי וכתב. הוגים כמו יום הגנו בהרחבה על החברה המסחרית בדיוק בגלל שראו את ההרס שיצרו אותם סכסוכים. החברה המסחרית אמורה הייתה לאפשר לאנשים בעלי אמונות ודעות שונות להיות שימושיים אחד לשני באמצעות סחר, ומבלי לכפות עליהם הסכמה במחלוקות האמונה ביניהם.

אך מלחמות דת וסכסוכי זהות אחרים לא נעלמו מן העולם עם עליית החברה התועלתנית במאה ה-18. יתרה מכך, יום סבר כי המפלגות הבריטיות בזמנו הפכו ליריבות אידיאולוגיות ולפלגים המשתמשים בתיאוריות פילוסופיות ככלים במאבק על כוח והשפעה. יתכן כי מלחמת התרבות שלנו תהיה מובנת יותר לא כדבר חדש לחלוטין אלא כהמשך של מאבקי הזהות המגיעים הרחק אל תוך ההיסטוריה האירופית.

מכתביו של יום בנושא דת וזהות אנו יכולים להסיק שתי מסקנות הרלוונטיות לימינו. ראשית, מכיוון שמלחמת אזרחים היא דבר מרושע בבסיסו, ישנן מחלוקות שנאלץ ללמוד לחיות איתן. לא מתוך רלטיביזם, אלא מתוך תחושת הבנה של מגבלות הפוליטיקה. שנית, זה לא מספיק פשוט לזלזל בפוליטיקת הזהויות ובאידיאולוגיה שמאחוריה. אם ישנה עוד תקווה להימנע מן ההרס שיוצרת פוליטיקת הזהויות, עלינו לנסות ולהבין את התופעה ואת מקורותיה.

בסוגיה זו אפשר להמליץ למשל על כתביו של יום לגבי השורשים ״הנלהבים״ (כלומר, פרוטסטנטיים) של האינדיבידואליזם, כמו גם על אחת מיצירותיו הגדולות – ״ההיסטוריה של אנגליה״. שם נמצא את הרהוריו של יום על דת ופוליטיקה, מונרכיה בחסות האל ואינדיבידואליזם רדיקלי, ונלמד על האופן בו מטרות טובות נטו להרוס את עצמן כאשר אנשים ביקשו בטיפשותם להגשים אותן בדרך רעה.

הלקח המשמעותי ביותר של יום עבורנו אינו נוגע דווקא במדיניות אלא בפוליטיקה עצמה. כפי שהוא מתאר, אף בחירה פוליטית אינה טובה לחלוטין או רעה לחלוטין. הוא ממליץ לנו לעשות שימוש באתוס ובמזג של פילוסוף, כזה המתעלה מעל מפלגות, “מציב על המאזניים את כל הנסיבות הקיימות” ומעניק לכל אחת מהן את “המשקל וההשפעה הראויה”.

יום מפציר בנו לקחת על עצמנו את המשימה הקשה של ראיית העולם בבהירות, מבלי לתת לנטיות הפוליטיות שלנו להניע אותנו לצד כזה או אחר. זהו לקח הנחוץ מאוד כיום, אולי יותר מאי-פעם.


הטור התפרסם לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. כדאי מאוד שתקדישו לדויד קויגן [David Koigen], מאמר.
    ותנסו לעודד תרגום מחדש של ספרו “הנבואי” כמעט והחיוני להפליא בזמננו – “תרבות הדמוקרטיה”
    https://www.nli.org.il/ar/books/NNL_ALEPH002052762/NLI
    בזמנו, הוא יצא לאור בהוצאת “ביאליק” בסדרת ספרי-מופת, אבל עם תרגום מסורבל וארכאי כאופייני לתקופה.
    אפילו ערך על שמו של ההוגה [היהודי] החשוב הזה, אין בויקיפדיה בעברית או בויקיפדיה באנגלית [יש רק בויקיפדה הגרמנית והצרפתית]
    בחייו נחשב ל”עילוי” [אבל לא האריך ימים] וכיום בקושי ישנם איזכורים לשמו ולעבודותיו במרחבי המרשתת בעברית
    חבל מאוד מאוד שספרו הזה אינו מוכר, הוא צפה מראש את חולייה של הדמוקרטיה והטיב להסביר את שורשיהם ואת הרקע החיוני להתקיימותה של דמוקרטיה לו קרא “תרבות הדמוקרטיה”
    נראה שהבמה הזו שלכם מתאימה מאוד להקדשת מאמר רחב יריעה להוגה החשוב הזה

    הנה תרגום-גוגל לערך עליו בויקיפדיה הגרמנית
    https://translate.google.co.il/translate?hl=iw&sl=de&u=https://de.wikipedia.org/wiki/David_Koigen&prev=search&pto=aue
    וכנ”ל לערך עליו בויקיפדיה הצרפתית
    https://translate.google.co.il/translate?hl=iw&sl=fr&u=https://fr.wikipedia.org/wiki/David_Koigen&prev=search&pto=aue
    עבודותיו בנושא פילוסופיה תרבותית ופילוסופיית החילוף החברתי ביססו אותו כפילוסוף וסוציולוג ידוע בגרמניה.
    https://translate.google.co.il/translate?hl=iw&sl=en&u=https://www.jmberlin.de/berlin-transit/orte/en/koigen.php&prev=search&pto=aue