המרדים החברתי כתפקיד חורץ גורל

מהרברט סמואל האנגלי עד ללפיד וגדעון סער – כשהציבור ניצב בפני סכנה עליו להכיר בכך

מתאים לראשות הממשלה? | יאיר לפיד (צילום: קובי גדעון, לע״מ)

לא מעט ישראלים תוהים איך תיתכן בכלל חזרה של ממשלת אוסלו אוטיסטית מול הטרור הפלסטיני, כאשר הרוב המכריע סולד ממנה. איך להסביר שיש סיכוי כלשהו שבעוד שבועיים נשקע בסיוט של ממשלה של אותו יאיר לפיד המכריז שיישען על האנטי-ציונים, התומך בשלום תעתועי המבוסס על פינוי יהודים מבתיהם, והמצדד בהשתלטות המשפטנים על המדינה. כיצד שיברון כזה בכלל אפשרי לאור העובדה שישראל דוחה אותו? יתרה מזאת: רק בעיני מיעוט קטן נראה לפיד מתאים למשרת ראש ממשלה. מדוע יש לו אומנם סיכוי?

הפרדוקס יובן יותר אם ניזכר בדמויות בזויות מההיסטוריה שמילאו בזמנן, מבלי להתכוון לכך, תפקיד ייחודי וגורלי: הרדמת הציבור לגבי סכנה ממשית והסחת דעתו מהעיקר. אפילו שני המשטרים הרצחניים ביותר במאה העשרים חטפו את ההנהגה בשל סכלותם של מרדימים כאלה.

ברוסיה, כיהן אלכסנדר קֶרֶנסקי כראש ממשלת המעבר לאחר המהפכה. הוא דווקא פעל כדי למנוע את השתלטותם של הקומוניסטים, אך לא ידע איך לעצור אותם. קרנסקי לא חישב נכונה את עוצמת הכוחניות של הבולשביקים והם הדיחו אותו בזריזות וכפו על רוסיה משטר טוטליטרי ללא פשרות. אווילותו של קרנסקי סללה להם את הדרך.

היהודים סמכו עליו, אך הוא פייס את המוסלמים | סר הרברט סמואל (קרדיט: ספריית הקונגרס האמריקני)

עשור וחצי לאחר מכן, בגרמניה, הבטיח הפוליטיקאי השמרן פרנץ פוֹן פָּאפֶּן שהוא יתחכם להיטלר ויגרור אותו לפינה, בתנאי שיתמנה פון פאפן עצמו למשנה לקנצלר ויובטח לו רוב שמרני בממשלתו החדשה של הפיהרר. כך הוא פתח ללא כוונה את שערי הגיהינום מתוך האשליה כי “מוקף בפינה, תוך חודשיים יחרוק היטלר כעכבר”.

נכון, שני המקרים הנזכרים לעיל מתייחסים להערכה מוטעית ולהתעלמות מהאסון האורב, אך לא רק בעוונות האלה פשעו קרנסקי ופון פאפן. ישנו היבט שלישי חשוב עוד יותר: הרדמת החברה שראתה בהם ערבון ליציבות ולשינוי אחראי. לאוזני העם הרוסי שידר קרנסקי מסר של מתינות: כבר הצלחנו להפיל את רודנות הצאר ועתה נקים שלטון שקול שיבטיח נתיב דמוקרטי. הרוסים נותרו רדומים מול האיום של מחטף השלטון על ידי פנאטים.

דוגמאות מארץ ישראל

כמובן שהאסון האורב בארץ איננו תואם לממדים העולמיים שהוזכרו לעיל, אך גם בזירה הארצישראלית הקטנה ישנן דוגמאות של מרדימי חברה, באותה תקופה. הרברט סמואל למשל.

הנציב העליון הראשון מטעם המנדט הבריטי, אשר כונה “הנציב הראשון ליהודה”, נתפס כאיש זהיר עם כוונות טובות, ומינויו התקבל בהתלהבות על ידי היהודים. היישוב אפילו כיבד אותו בעליה לתורה בבית כנסת ברובע היהודי שבירושלים העתיקה.

איש לא ציפה שסמואל הציוני ישתדל לפייס את הקיצוניים ביותר מבין המוסלמים, וב-1921 הוא מינה למשרת המופתי של ירושלים את אותו אמין אל-חוסייני שהיה מעורב בפוגרום בעיר שנה לפני כן. במרוצת השנים הפך אל-חוסייני למנהיגם הראשון של הפלסטינים, וחייבים לזכור ששלושת המנהיגים שבאו אחריו (אחמד שוקיירי, יאסר ערפאת ומחמוד עבאס) מעולם לא התנערו ממורשתו ומדרכו הרצחנית של המופתי, שבעצם נסללה גם על ידי חישוב קטסטרופלי מאת סמואל. בטעותו הרת האסון איפשר סמואל הידיד את פרוץ המלחמה בת מאה השנים על הציונות. אל-חוסייני היה המנוע של הטבח בחברון ושל המרד הערבי הגדול ב-1936, והיה לבן בריתם הנאמן של הנאצים.

אם כי בימינו שונות הנסיבות לחלוטין, למען הניתוח ניתָן להבליט את טבעו של תפקיד המרדים אשר מעמעם את העיקר.

הלקח לבחירות של ה-23 במרץ

הניסיון רב השנים להביס את המחנה הלאומי ולהשיב את ישראל לכישלונות העבר, לבש שיטות שונות ומגוונות שכשלו כולן. לא צלחה השיטה האידאולוגית של שמעון פרס ולא השיטה הריקנית של גנץ, לא השיטה המשפטית של ניצן-מנדלבליט ולא הכחשת ההבדלים של הרצוג, ואף לא תת-שיטות כגון המשטרתית של אלשיך או התקשורתית של בן כספית ודומיו. לאור תבוסתן של כל השיטות שורטט לקראת הבחירות האלה קו חדשני. עיקרו – החלשת הימין דרך העברת קולותיו אל השמאל, באמצעות מפלגה המציגה את עצמה כימנית אם כי מודיעה מראש שהיא מעדיפה שותפות עם השמאל להרכבת הממשלה. בקו החדש הזה יש תקווה חדשה.

גדעון סער הוא חלק מקבוצה מתוסכלת לא קטנה של פוליטיקאים שאחרי שהפסידו לנתניהו החליטו לנקום בו בהצטרפותם למחנה היריב ויהי מה. הימניות שלהם מצטמצמת לנתון של עבר אישי או משפחתי בשורות הימין.

אבל ימין איננו מושג חלול מתוכן. לימין יש חזון ברור הכולל לפחות את תכנית המִשׂכָּל: התיישבות, משילות, שלום לפי הסכמי אברהם, כלכלה חופשית וחוק הלאום. עמדה ימנית בימינו איננה יכולה לדלג על חמשת היעדים הללו. אי לכך מפתיע כאשר המפלגות המציגות את עצמן כימין מתחרה בקושי דנות בעניין. אין להן חלופה למִשׂכָּל אך במקום להיצמד לדרך המוצלחת הן מעדיפות לגמד את הישגיה וכך לגרום להגדלת סיכויי השמאל לחזור.

נדמה שהמתכון שלהן הוא שוב הרדמת הציבור, הפעם בהתמקד בציבור הימני, דהיינו הרוב המכריע. כך הן עלולות להכניע את הרוב לידיה של נטייה שמאלית לא רצויה ולא צפויה. והפרדוקס מתבהר. קלישאות נבובות ותקווה חדשה מסתירות לאן צעדיהן מובילים. אם לא לשחזור אוסלו ממש, לפחות לנטרול המִשׂכָּל, קרי קיפאון מתמשך. על שתי האפשרויות מאיר אותו לפיד.


ד״ר גוסטבו פרדניק פרסם עשרים ספרים, לרבות על מחשבת ישראל ועל יודופוביה.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. 46% ממצביעי הליכוד נמצאים בערי הפיתוח הפריפריה ורוצים מדינת רווחה ושירותים ציבוריים טובים ולא שוק חופשי. הליכוד הוא הבית של האיגודים המקצועיים בישראל. כל סיפורי הסבתא של כלכלה חופשית שייכים לאליטה של הציונות הדתית שתצביע בנט או סמודרץ'. גם נתניהו מקדם מדינת רווחה, הוא יודע איפה נמצאים חצי מהמצביעים שלו.

    1. רק שאיש בימין לא מתנגד למדינת רווחה.
      רווחה מתייחס לסיוע ותמיכה כלפי מיעוטי יכולת.
      שוק חופשי מתייחס לתנאים של מי שיש לו יכולת להתפרנס.

      זו הסיבה שמדינת הרווחה הראשונה היתה קפיטליסטית(פרוסיה של ביסמארק) והמדינות המובילות ברווחה כיום? המדינות הנורדיות-כולן קפיטליסטיות.

      את מהדהדת דברי הסתה ידועים אבל כדאי שתשימי לב כשמערבבים לך מושגים או מעוותים את משמעותם.

    2. את ממציאה, מצביעי הליכוד גם העניים שבהם-אינם מקנאים המצליחים שהצליחו בזכות כישרון לעבודה קשה

    3. קשקוש. החנווני הזעיר או מוכר הפלפל בעיירות הפיתוח רוצה חופש כלכלי והוא לא יקבל אותו בשלטון השמאל. הימין כבר הביא חופש כלכלי לישראל, ביטול מס רכוש, ביטול מס נסיעות. רק מי שלא טעם את טעם ה"חופש" השמאלני יכול לשגות באשליות.

  2. גם בארה"ב בוצעה פעולת הרדמה, ועכשיו המנהיג-לכאורה שם רדום בעצמו, ומאחורי פרצופו הנבוב פועל השמאל הקיצוני על מנת להחריב כל חלקה טובה.

    אני מתחיל לחשוב שהשיטה הדמוקרטית עצמה היא מרדים-ציבור, בהינתן מספיק זמן כמעט בכל דמוקרטיה תהיה הפעם שבה זוכה הצד שמתכוון לבצע השתלטות עוינת.

  3. מחנה לא ביבי מורכב אף ורק מאנשים שמעמדם דעך והם מנסים לנקום בנתניהו. למשל בגין, סער, ואחרים. כולם לוזרים שמנסים לחזור לגלגל הפוליטי דרך הגב של נתניהו. הם לא מבינים שבלעדיו אין להם קיום. סער למשל יזחל בחזרה לליכוד בהזדמנות הראשונה שתהיה לו. אכן, הנסיון לגנוב קולות מהימין ולהעביר אותם לשמאל הוא רעיון מכוער וציני ונבזי. בסופו של דבר הימין צריך להצביע רק מחל ואילו השמאל יצביע לפיד. ביבי צדק – זה או ביבי או לפיד. כל היתר הם פייק מפלגות שמוטב שלא היו באות לעולם.

  4. ביבי הוא השמאלן המסוכן ביותר המתחזה לימני כדי לעבוד על ימניים טיפשים שהוא ימני.

    1. תודה על הקישור. מאמר נפלא של הרב פיירמן

  5. אני רק שאלה :
    מה בדיוק "ימין" במפלגת הליקוק ?
    תתחיל אולי בחאן אל אחמאר.

    1. הלקסיקון של הבולשביק כל כך דל. ליקוק היא מילת מפתח, אחר כך לשון, ואחר כך בגלל כבוד האתר לא אפרש, וזהו.