שאלת הבחירות: אוסלו, קיפאון או שגשוג

שאיפתם של מיליוני בני נוער להיות מסי התעצמה לאור השער האדיר שלו מול הצרפתים. אך מה שצפייה במסך לא הספיקה להראות הוא כל מה שקדם לרגע המלהיב של השער, דהיינו שני עשורים גדושים באלפי אימונים להבטחת כושר גופני, הצלחות רבות מוכחות בשטח, והעובדה כי, כמו בהרבה תחומים אחרים, רק אחד מתוך רבבות כדורגלנים נוגעים בתפארת.

גם משֹרת ראש הממשלה קוסמת להרבה אנשים מהשורה, כאשר הנם מסוחררים מטקסים בינלאומיים מתוקשרים, מלהתרועע עם ראשי מדינה ומנאומים היסטוריים בחו״ל. אלא שכל הפאר הזה משקף פחות מאלפית מהליבה שבתפקיד התובעני והמסובך. קודמות לשער של מסי שלושים שיחות מנומקות עם מנכ״ל פייזר, מסע מתיש לשכנע ממשלות כדי שתעברנה שגרירויות לירושלים, עמידה עקבית מול איראן המתגרענת ובניית תשתית למשיכת השקעות. בתמצית: שגשוגה של ישראל.

למרות שכל הנזכר לעיל הוא בעצם העיקר, הוא בקושי מופיע במסרים של האנשים הבינוניים המתמודדים בשל חשקם הדורסני לקפוץ חיש מהר לָמִגרש ולשחק מיד את התפקיד הרם. אם כי מעולם לא הבקיעו שער נזקר, הם כבר מרגישים ראויים להיות מסי.

במשך עשור מפציר בנו יאיר לפיד מהי שאיפתו בחיים, ולקראת המטרה הבלעדית הקים מפלגה הנושאת את שמו ובקושי נושאת משהו נוסף. והנה אהוד ברק המכריז בריאיון כי “מבחינה אובייקטיבית אין מתאים יותר ממנו לתפקיד” כאילו יש בפוליטיקה חיה הנקראת אובייקטיביות, וכאילו החברה הישראלית שכחה שנדחפה על ידיו למרחץ דם מיותר ואובייקטיבי.

הטירונים מתמודדים לאליפות

גם רצונו של גדעון סער היה עז עד כדי כך, שבעיניו זכייתו בכעשרים אחוז מהקולות בבחירות המקדימות בליכוד מספיקה להקפיצו לראשות הממשלה. בני גנץ הודיע שהוא “לא ויתר על החלום” (חלום שלו עצמו בלבד), אף-על-פי שהחלום נראה לבן וריק. יתרה מזאת, גנץ מודה שמטרת היותו כעת בממשלה היא רק לחבל במי שעומד בראשה. נסכים שמדובר בתרומה די מוזרה לחברה הישראלית, כמו זאת של בני בגין הפורס את חזונו המתבסס על עריקים עתידיים.

נדמה שכל האנשים האלה אינם מעוניינים לעורר השראה, או ליתר דיוק אינם מסוגלים, ומשחקים כמו שחמטאי המתמודד בתחרות בהסתמך אך ורק על מעידותיהם של האחרים. כולם רוצים מסי, ללא חזון, ללא קבלות, ללא קשרים בינלאומיים. מה שאכן יש להם הוא רצון כוחני לעלות לכס המלכות למען הכס, אפילו באמצעות חבירה לשותפים לא רצויים מכאן ועריקים משם, ועוד כמה תחבולות למעט תוכנית מדינית משכנעת.

בזמן שנתניהו השתקע במיגור הטרור, עצירת מסתננים, בניית תשתית למאגרי גז, ייצוב האשראי שלנו בעולם ויציאה מהקורונה, הם עסקו בהכפשתו כדי להסביר את הצורך החיוני (שלהם) לסילוקו. היעד הזה בעיניהם מצדיק כל נזק, הוא מהווה מעלל מפוקפק למען “לקיחתו במריצה אל המזבלה”.

במאמרי הקודם קראתי למדיניות הימין תכנית המִשׂכָּל, קרי: התיישבות, משילות, שלום לפי הסכמי אברהם, כלכלה חופשית וחוק הלאום. אין למתנגדי המחנה הלאומי עמדה ברורה על הפרטים הקטנים האלה; רק מזבלה ממלאת את שיחם, ולבם מסתפק בחלום להיות מסי בלי השתתפות קודמת בשום אליפות.

בבחירות הקרובות ניצבת ישראל בפני צומת T. מאחוריה הסיכון לחזור לדרך אוסלו ההרסנית, ולפניה ברירה: הכיוון לממשלת שעטנז שתשלב בתוכה את הזרם המתנגד לתכנית המִשׂכָּל, ולכן לא תוכל לתפקד, והכיוון לימין של ממשלה יציבה המוסיפה לקדם את ישראל מעלה מעלה בהובלת המחנה הלאומי.

שני לקחים מסיפורה העצוב של גליה עוז

הפרדוקס הוא שככל שנתניהו מוצלח יותר, כך גדֵלה יוקרת משרתו, ובעקבותיה הצימאון הכפייתי של מתנגדיו להיות מסי. ככל שהוא מבריק יותר, מתחזק הדחף להעלימו, ואת המחיר הכבד לניסיון משלמת ישראל. המחיר שנגבה לאחרונה הוא למשל טרפוד נסיעת ראש הממשלה לדובאי שהייתה מיועדת להביא השקעות ולהתמודד עם האיום האיראני. המחיר הוא שמחה לאיד על קלקול מדומה ביחסים עם ירדן, או חבלה בביקור של מנכ״ל פייזר בתקופת קורונה. המחיר הכללי הוא פגיעה ביכולת המשילות. לחברי הכת הביביפובית לא אכפת, כי הם סובלים מתסמונת ירושלים המעבירה אותם על דעתם ומזיקה לכולנו.

אבל מה לעשות, אין הרבה מדינות בעולם שזכו לראש ממשלה שאכן העלה אותן לפסגת השגשוג. הידד, שלנו הישראלים יש אחד כזה, על אף אינספור המקלות בגלגלי עבודתו.

להבנת המצב יעזרו הלקחים מסיפורה האמיץ והמעציב של גליה עוז, במיוחד תובנתה שאביה המתעלל החשיב את עצמו כהתגלמות המוסריות המוחלטת. אילו השתייכה גליה למחנה פוליטי שפוי יותר, היא הייתה שמה לב לבד שהתחושה המגלומנית של התגלמות הטוב המדומה היא בעצם נחלה של השמאל רובו ככולו.

לעומת זאת, שני דברים עיקריים כן הבינה גליה היטב. הראשון, שהטהרנות הביאה את הסופר המהולל לתעל את קצפו השגרתי לתוך הבית, וכך הוא הצליח לשמור בחוץ על תדמית של צדקנות ולב טהור. הלקח השני: אביה של גליה תמיד האשים את בתו המוכה בדברים איומים מבלי לטרוח לפרט מה טיב אשמתה הנוראית.

כיחס של עמוס עוז לבתו וקורבנו, כיחס של השמאל לנתניהו. השיטה היא לרמוז על משהו אפל ההופך את ראש הממשלה המוצלח לדיבוק קטלני שאסור אפילו לשבת איתו. וכאשר אין מנוס מלהסביר במה דברים אמורים, הם מסתפקים בגמגום כדוגמת מתנות, סיגרים וכדומה.

שיטתם לתקוף ללא עכבות, דרך דמוניזציה ומשפט ביזארי, פייק ניוז וחקירות מעייפות, ולשלול מהמותקף את האפשרות להתגונן. הסוף הטוב הוא שגליה התגברה, שמסי ממשיך להבקיע שערים, ושהוא משאיר את חקייניו רחוק מאחוריו.

ד״ר גוסטבו פרדניק פרסם עשרים ספרים, לרבות על מחשבת ישראל ועל יודופוביה.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: