מול מאבקים פנימיים בהנהגה, התחזקות הקיצוניים וקריסת הכלכלה, לא נראה כי הבחירות לנשיאות ביוני ישפרו במשהו את גורל העם האיראני
“לא שווה יריקה!”. כך תיאר הארי טרומן את תפקיד סגן הנשיא האמריקני אותו מילא תחת הנשיא רוזוולט. כיום, חלק מהפרשנים מאמינים כי התיאור הצבעוני הזה מתאים גם לתפקיד של נשיא איראן. זו גם הסיבה מדוע רבים, אפילו בקרב מבקרי המשטר, מתעקשים כי כל הבעת עניין קל שבקלים בבחירות לנשיאות המיועדות להיערך בחודש יוני הקרוב אינה רק בזבוז זמן אלא למעשה השתתפות פעילה בהונאה פוליטית רחבה.
עד כמה ניתוח כזה הוא אכן רלוונטי? למען הסר ספק, המערכת אותה הקימו ח'ומייני ואנשיו עם הקמת 'הרפובליקה האסלאמית' היא הכול חוץ מרפובליקנית. למעשה, המערכת הקיימת כיום באיראן היא סוג של איממות (שלטון האימאמים השיעיים) כמו זו שהייתה קיימת בעבר במדינות שונות באסיה ובאפריקה. גם במהלך המהפכה האסלאמית של 1978-79 שהפילה את המונרכיה החוקתית, לא ח'ומייני ולא אף אחד ממקורביו דיברו על מערכת רפובליקנית. הסיסמה שלהם הייתה "שלטון האסלאם".
מעבר לסלוגן הזה, הם תיארו את מערכת השלטון האידיאלית ככזו המבוססת על 'ווליאת אל-פגיח' (שלטון חכם ההלכה), רעיון שגרסאות מאוחרות יותר שלו הופיעו במקומות כמו אצל הטאליבן באפגניסטן, הח'ליפות של דאע"ש בסוריה ועיראק וארגון בוקו חראם במערב אפריקה. אך מכיוון שבאיראן תחת השאה התפתח מעמד ביניים גדול למדי ובעל נטיות מערביות בחלקו, הגלולה שהציעו האייתוללות הייתה חייבת להיות ממותקת עם מילים כמו "רפובליקה", "נשיא" וחוקה.
אלא שברגע שהאייתוללות השתלטו על מוקדי הכוח האמיתיים, ציפוי הסוכר התקלף במהירות. אבולחסן בני-סדר, הנשיא הנבחר הראשון של הרפובליקה האסלאמית, הודח מתפקידו בזריזות באמצעות פקודה קצרה של ח'ומייני, וסיסמאות הקמפיין שלו שדיברו על "צדק חברתי וכלכלי" הפכו לבדיחה גרועה. הנשיא השני, מוחמד עלי רג'אי, נרצח כשבועיים לאחר שניצח בבחירות עם הסיסמה "חיים בדרך אללה". הנשיא השלישי, עלי ח'מאנאי, הציג עצמו כחכם דת וניסה להיראות רלוונטי אך הועמד במקומו במהרה בידי ח'ומייני, ובילה את מרבית שמונה שנותיו בתפקיד בטיולים בעולם.
הנשיא הרביעי, אכבר האשמי רפסנג'אני, איש עסקים שהפך את עצמו לחכם דת עבור התפקיד, הבין את הסיטואציה טוב יותר מאחרים, וניצל את שמונה השנים בתפקיד כדי להרחיב את אימפריית העסקים שלו תוך שהוא נזהר שלא להרגיז יותר מדי את חכמי ההלכה האמיתיים. אך גם הוא סבל לבסוף השפלה אדירה כאשר נמנע ממנו מושב בפרלמנט, וכמה ממקורביו בטוחים עד היום כי מותו ב-2017 לא התרחש בנסיבות טבעיות.
הנשיא החמישי, מוחמד ח'אתמי, עוד חכם דת מטעם עצמו, היה מנהל סוכנות נסיעות ששינה את עורו כדי להתאים לדפוס שקבע ח'אמנאי. אלא שסיסמתו על "עתיד טוב יותר" לא עבדה במיוחד עבורו באופן אישי. לאחר שסיים את כהונתו לא הורשה לעזוב את הארץ ועד לאחרונה שמו ותמונותיו נמחקו כליל מכלי התקשורת שבבעלות המדינה. הנשיא השישי, מחמוד אחמדינז'אד, תפס את תפקיד הפופוליסט האהוב עם הסיסמה "כסף על השולחן" ואז פיקח על בזבוז של כמעט טריליון דולרים ברווחי נפט שהפכו כמה ממקורביו לעשירים מאוד. אך כאשר אחמדינז'אד הפך לגדול ופופולרי מדי, גם הוא הוחזר במהרה למקומו הטבעי.
גם הנשיא הנוכחי, חסן רוחאני, הוא עוד "חכם דת" לכאורה. בשלהי שנות השבעים הוא היה עדיין חסן פריידון, סטודנט לעיצוב טקסטיל במכללה בריטית נשכחת. המעצב הצעיר הבין לאן הרוח במולדתו נושבת, החליט להפוך את עצמו לכהן דת, שינה את שמו לרוחאני, צימח זקן ארוך והחל להתלבש בהתאם. הוא הצליח לנצח בבחירות לנשיאות ב-2013 עם הסיסמה "תועלת ותקווה".
בתחילה, נראה היה כי הדברים עובדים היטב עבור רוחאני. הוא זכה לגיבוי של מה שנקרא 'נערי ניו-יורק', קבוצה של פקידים בכירים שהתחנכו בארה"ב והיו מקורבים לממשל הנשיא אובמה, בהם ראה מצדו את התקווה לממשלה מתונה יותר באיראן. רוחאני נהנה גם מתמיכה של חברי ממשלה בריטיים בהווה ובעבר, ואפילו קיבל את אישורו של הפוליטיקאי הישראלי הוותיק שמעון פרס.
הדברים החלו להשתבש עבור רוחאני כאשר דונלד טראמפ נכנס לבית הלבן, נחוש להפוך לטוב ולרע את כל מעללי אובמה. התסריט עליו חלם אובמה, לפיו 'נערי ניו-יורק' יצליחו לצבור מספיק עוצמה פוליטית ושגשוג כלכלי כדי לדחוק את המנהיג העליון ח'אמנאי ולהפוך את הנשיאות למוקד הכוח בטהרן, השתבש ונזרק לפח. בהתאם, גם כהונתו של רוחאני עומדת להסתיים בקרוב כסוג של תאונת דרכים. עם שיעור אינפלציה רשמי של יותר מ-50 אחוזים, אבטלה המתקרבת ל-25 אחוזים ויותר מ-40 אחוזים מהאיראנים שצנחו מתחת לקו העוני, הדיבורים על "תקווה" נראים כיום חסרי תוחלת והזויים.
הפלג הפרו-אמריקני באיראן כיום (שזוכה גם לתמיכה בריטית) עדיין מקווה להחיות את התסריט מימי אובמה באמצעות מועמד שינצח בבחירות ביוני. אלא שמהלך כזה ידרוש מאמץ רב יותר מצד הנשיא ביידן להשקעת כספים מסיבית בכלכלה האיראנית הגוססת, הענקת ויתורים מדיניים נוספים ל'נערי ניו-יורק' ויצירת אווירה כללית טובה הרבה יותר.
אך גם במקרה כזה, רוב הסיכויים שהתסריט יכשל שוב. המנהיג ח'אמנאי מזהה הזדמנות לגזול מהנשיאות את מעט הרלוונטיות או היוקרה שעוד נותרו לה, והוא יוכל לקדם את אחד ממשרתיו במשמרות המהפכה המהווים את בסיס התמיכה העיקרי שלו לתפקיד הנשיא, במקביל לסלילת הדרך עבור אחד מבניו לתפקיד המנהיג העליון הבא.
במשך כמעט 150 שנים, הפוליטיקה האיראנית נשלטה בידי אנגלופילים ורוסופילים בתוך מערכת שבטית שהסתיימה עם המהפכה החוקתית ב-1906 וב-1925 עם כינון השושלת השולטת. כיום נראה כי אנו שבים לימים הישנים והרעים בהם זרמים פרו-אמריקניים ופרו-רוסיים מתחרים על הכוח בתוך המעגל הפנימי הצר מאוד של השלטון. מצד אחד 'נערי ניו-יורק' הנושאים עיניהם לביידן עבור חילוץ ברגע האחרון, ומצד שני אלו השולחים מברקים סודיים לנשיא פוטין ומבקשים את תמיכתו.
הבחירות לנשיאות ביוני עשויות לסמן את ניצחון הפלג הרוסי, תוצאה שבאופן פרדוקסלי עשויה לרסן במעט את ההתנהגות הבלתי-צפויה של המשטר הח'ומייניסטי שיאלץ להקשיב לקריצות ולאישורים ממוסקבה. אלא שנראה כי בכל תוצאה שהיא בבחירות ביוני, המשמעות עבור העם האיראני תהיה המשך תיאטרון הבובות הטרגי שהוביל את ארצם למבוי סתום.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
האפשרות היחידה לעצור את האיראנים מלהשיג פצצה גרעינית ולאיים על ישראל הוא לגרען את טהרן המטורפת. כמה שיותר מהר, וכמה שיותר חזק.
האיראנים שיישארו חיים בשאר הערים יהפכו להיות פציפיסטים שוחרי שלום ל-200 השנים הקרובות, כפי שהיפנים הפכו להיות פציפיסטים לאחר שגירענו להם שני ערים חשובות.
צודק 100 אחוז