ההיסטוריוגרפיה של מרד גטו ורשה, שנרשמה בידי אנשי שמאל, העלימה את האצ״י והרוויזיוניסטים, על אף שחלקם בהובלת המרד היה המשמעותי יותר מבין הארגונים הלוחמים
מרד גטו ורשה הפך לסמל ההתנגדות והגבורה היהודית במלחמת העולם השנייה. במאמר זה אספר על הנשים הרוויזיוניסטיות שלחמו עד מוות ועל הלוחמים האמיצים חברי אצ״י (ארגון צבאי יהודי), ששמעם כמעט נעלם מהציבור ונעדר מדפי ההיסטוריה, כאילו מישהו קבר את סיפורם במכוון, ואנסה לברר מדוע הועם חלקם של לוחמי תנועת בית״ר, בעוד חלקו של אי״ל (ארגון יהודי לוחם) וחבריו מצידה השמאלי של המפה זכה להנצחה והאדרה.
מה באמת קרה בוורשה?
הקהילה היהודית הגדולה באירופה שכנה בוורשה ובה פעלו לפני המלחמה ארגונים יהודים ותנועות נוער רבות. ׳הנוער הציוני׳, ׳עקיבא׳, ׳השומר הצעיר׳, ׳גרודוניה׳, הזרם הציוני-סוציאליסטי, ו׳בית״ר הרוויזיוניסטית׳, שהייתה תנועת הנוער הציוני הגדולה ביותר בפולין ואף סיפקה לחבריה הכשרה קדם-צבאית. היו גם ה׳בונד׳ הסוציאליסטית והאנטי-ציונית שהפעילה את תנועת ׳צוקונפט׳.
גטו ורשה נסגר בנובמבר 1939. בתוך שטח של שני אחוזים מהעיר ורשה נסגרו היהודים שהיוו 30 אחוזים מהאוכלוסייה. האוכלוסייה היהודית שנדחסה באזור קטן זה הגיעה לכ-450 אלף נפש. המוות השתולל בכול מקום. המרד עצמו התנהל בין ה-19 באפריל ל-16 במאי 1943, (י״ד בניסן עד י״א באייר התש״ג) בתוך גטו ורשה בפולין הכבושה והיה ניסיון למנוע מהנאצים לשלוח את שארית אוכלוסיית הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
לצד הארגון היהודי הלוחם, בפיקודו של מרדכי אנילביץ׳, לחם במרד גטו ורשה ארגון אצ״י בפיקודו של פאוול פרנקל, שהקים אותו יחד עם ליאון רודל ודוד מרדכי אפלבאום. רוב הלוחמים בארגון היו בית״רים. פרנקל נולד ב-1920 והיה בן 23 כאשר ניסה להוציא קבוצת יהודים ב-11 במאי ונתקל בגרמנים ובפולנים ונהרג בקרב.
התנועה הרוויזיוניסטית הייתה פעילה מאוד באירופה ערב השואה ומספר חברי הנוער בה הגיע ל-100 אלף חברים. בתור חבר ההסתדרות הציונית, ז׳בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של חיים ויצמן כלפי המדיניות האנטי-ציונית של שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ודרש לנקוט קו תקיף ובלתי מתפשר כלפי מדיניות זאת. משלא נענה, פרש מן ההסתדרות והקים את התנועה הרוויזיוניסטית ב-1925. שם התנועה שהקים היה הצה״ר – הציונים הרוויזיוניסטים, ובית״ר – ברית יוסף טרומפלדור. תפקיד בית״ר, לפי ז׳בוטינסקי, היה לברוא את האזרח הבריא של האומה היהודית. בנאומו בוורשה ב-12 ביולי 1938 אמר: “למות או לכבוש את ההר!”.
כמו בארץ ישראל, גם באירופה שררו יחסי יריבות ואיבה בין הזרמים השונים. הם לא שככו גם כאשר מאות אלפים מיהודי הגטו גורשו להשמדה, ולמעשה הזרמים לא התאחדו גם כאשר ברור היה שמוטב לעשות זאת. משום כך הובל המרד בשתי קבוצות נפרדות: אי״ל בראשות אנילביץ׳ ואנטק צוקרמן, ואצ״י בראשות פאבל פרנקל.
אנשי אי״ל אמנם מנו לוחמים רבים יותר, אך אנשי אצ״י היו בעלי הכשרה צבאית טובה יותר והם חברו בסוף דצמבר 1939 לתנועת ההתנגדות הפולנית ז׳.ז׳וו. על כן, הללו החזיקו גם ברובים, אקדחים ושתי מכונות ירייה שהעמידו את עיקר כוח האש בקרב המרכזי של המרד. בשתי מנהרות שחפרו מתחת לחומת הגטו, הבריחו אנשי אצ״י אמל״ח והכניסו לגטו לוחמים מהמחתרת הפולנית שנטלו חלק בהכשרה הצבאית של אנשי אצ״י לפני המרד.
לכל אחד מהארגונים הייתה טקטיקה שונה. פרנקל ואנשיו מהאצ״י ביססו את פעילותם על הצבת הגנה נייחת והתבצרות בעמדות תוך מאמץ לריתוק הכוחות הנאציים ומניעת כניסתם לתוך הגטו. ארגון אי״ל נקט בלוחמת גרילה ובזריקת רימונים תוך התפרסות בבונקרים תת-קרקעיים ובתעלות ביוב.
הקרב המרכזי החל בכיכר מוראנובסקי במקלעים ותתי-מקלעים שהוצבו סביב הכיכר על ידי אנשי אצ״י. ביום הראשון, ה-19 באפריל, הצליחו לוחמי שני הארגונים להפתיע את הכוחות הגרמנים וגרמו להם לסגת. באותו בוקר הונף על הבניין הגבוה ביותר ברחוב מוראנובסקי 17 דגל כחול לבן שבמרכזו מגן דוד. למחרת הונף גם הדגל הפולני, כשתושבי ורשה רואים את המחזה מכל פינה בעיר. מי שהניף אותם היה נער בשם יאצק אייזנר יחד עם חברתו אלינה, שעברו דרך תעלות הביוב המצחינות. הם נכלאו עם משפחותיהם בין חומות הגטו, ארגנו חבורת ילדים וסייעו בהברחת נשק.
ארבעה ימים התנוססו הדגלים בגאון עד שהורה הגנרל הגרמני יירגן שטרופ להפגיז את הבניין בארטילריה כבדה והדגלים נקרעו. לאחר המלחמה, בעודו ממתין למשפט על פשעי מלחמה, כתב גנרל זה: “כיכר מורנובסקי הייתה מקום שבו התגוננו לוחמי הגטו בעקשנות רבה, אש ארטילרית מצד הלוחמים הקשתה על הכוחות הגרמנים”.
ביום השישי ללחימה בגטו נתקלו הגרמנים בהתנגדות כבדה מצד לוחמי אצ״י בחלקו הצפון-מזרחי של הגטו. הקרב התמשך על פני שמונה שעות, ומשנוכח שטרופ כי הגרמנים לא מצליחים לגבור על הלוחמים, הורה לשרוף את כל גוש הבניינים. יהודים רבים הסתתרו בבניינים השרופים ובבונקרים, אך הגרמנים הצליחו ללכוד ולרצוח אלפים מהם. במוראנובסקי 6 התבצרה קבוצה גדולה של לוחמי אצ״י שהגיעה ממנהרה שחפרו משני צדי הגטו. בלחימה נהרגו 25 אנשי אצ״י, ושטרופ כתב כי “לוחמים אלה לא היו עוד רפויי כוח רצון, כי אם העילית הציונית”.
פרנקל, רודל ואנשיהם התבצרו בבניין ברחוב גז׳יבובסקה, וחלק אחר של הלוחמים חבר לכוחות הפרטיזנים באזור מיחאלין. במקביל, הצליחו אנשי האצ״י והאי״ל להבריח לוחמים אל מחוץ לגטו. רודל נהרג כאשר יצא לנסות להציל יהודים מהגטו, ופרנקל ושישה מלוחמיו נהרגו ב-19 ביוני בקרב האחרון של מרד גטו וארשה.
שכתוב ההיסטוריה
ההבדל בין שני ארגוני הלוחמים התבטא בכך שלוחמי אי״ל, שבראשם עמד אנילביץ׳, היו משויכים מפלגתית, אם לקומוניזם ואם לשומר הצעיר. אולם אצ״י פתח את שורותיו לכל מי שהיה מוכן להילחם, כאשר השדרה הפיקודית הייתה של אנשי בית״ר.
הנרטיב המקובל, כפי שאף הועבר לתלמידים בבתי הספר לאורך השנים, גורס כי ארגון בשם אי״ל בראשותו של מרדכי אנילביץ׳ הוא זה שלחם בגטו. כמה מפעיליו, בהם צביה לובטקין ואנטק צוקרמן, הגיעו לארץ ישראל ויחד עם ראשי המפלגה והיסטוריונים מטעמם עיצבו את אופן הנצחת המרד ואת השיח ההיסטורי סביבו. וכך כתב אנטק צוקרמן:
כאשר פנינו לכול התנועות להקים ארגון לוחמים מאוחד… מצאנו קומץ רוויזיוניסטים שלא עשו כל דבר… כרגיל הפרו משמעת… קנו נשק על דעת עצמם… השתמשנו נגדם בכוח והכרענו אותם… מסרנו להם חלק מרחוב מורנובסקי ואמרנו להם: מכאן לא תצאו.”
כל מנהיגי אצ״י ורוב לוחמיו מצאו את מותם במהלך המרד או לאחריו, ואיש מהם לא הגיע לארץ ישראל. פרנקל וחבריו לא הותירו יומנים, אפילו לא תצלום אחד, וההטייה הפוליטית סביב הנושא ההרואי ששמו ״מרד גטו וארשה״, לא הביאה לוחמים אלה לתודעה הציבורית. 78 שנים למרד והשמות שתמיד מופיעים הם אנילביץ׳, צוקרמן, לובטקין ויתר חברי אי״ל.
ההיסטוריוגרפיה של מרד גטו ורשה נרשמה בידי אנשי שמאל וההתייחסות אליו זכתה לטיפול מוטה, בדיוק כמו טיפולם ההיסטוריוגרפי במאבק להקמת המדינה. כך, התהווה לו נרטיב חד צדדי. רוב הפעילים נספו בשואה, המעטים שנותרו לא עסקו בתיעוד היסטורי ולא היה מי שיספר את סיפורם. היריבות מנעה מהתנועה האחרת לתת קרדיט, וגבורת אצ״י נותרה עלומה. קיבוצים ורחובות בישראל נקראו על שם אנשי אי״ל, יד ושם עסק בתיעוד פועלם, והחוקרים ואנשי השמאל פעלו כדי להעלים את הארגון השני, את האצ״י.
לובטקין וצוקרמן הגיעו לארץ ישראל בתקופת הרדיפה של אנשי האצ״ל, כשהסיסמה הייתה ״בלי חרות ובלי מק״י״. הנהגת היישוב הממוסד של השמאל, חברי הקיבוץ המאוחד, ביקשו להוכיח שהחינוך שלהם היה האחד הנכון, ולא זה של הרוויזיוניסטים שדגלו בחינוך לצבאיוּת.
אזהרות ז׳בוטינסקי
לו רק היו יהודי פולין מקשיבים לז׳בוטינסקי שהפציר בהם על כך שהאסון קרב ובא ושבמקביל יזם עם אנשיו עלייה בלתי לגאלית. וכך אמר להם בנאום שנשא בוורשה ב-1938:
מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת. שערותיי הלבינו, וזקנתי בשנים אלו, כי לבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום. הזמן בו אפשר עוד להינצל. אני יודע, אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום… יציל נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך – והזמן קצר!
אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אזכה לזאת, בני – כן! אני מאמין בזאת כשם שאני בטוח שמחר בבוקר שוב תזרח השמש, אני מאמין באמונה שלמה.”
השמאל מעולם לא הודה שז׳בוטינסקי צדק. לו היו שומעים לדבריו, אולי במקום 20 אלף יהודים שהועלו לארץ לפני השואה, היו ניצלים עוד רבבות. יתרה מכך, העלייה הזאת אף נתקלה בהתנגדות גדולה של הסוכנות היהודית ושאר המוסדות, ולרוויזיוניסטים לא היה די כסף ואמצעים כדי להגדיל את היקף העלייה.
הרוויזיוניסטיוֹת הלוחמות
בין הלוחמים היו גם נשים רוויזיוניסטיות לוחמות. לפני השואה הן היו חברות בית״ר, מסדה, יודפת, יבנה, הן נבחרו בגלל חזותן הסלאבית והן נלחמו תוך סיכון גבוה וחירוף נפש. הן הופקדו בין השאר על זיהוי בוגדים ומשתפי פעולה עם הגסטאפו, על שפיטת סוכני גסטאפו ובוגדים מבין יהודי הגטו, על הצלת ילדים, הוצאתם אל מחוץ לגטו וסידורם במקומות בטוחים יותר, ועסקו בצד הרפואי ובהגשת עזרה ראשונה.
חלק מהנשים שפעלו באותה העת: לינה ונטלנד, הייתה חברת מסדה ועברה לבית״ר. פעם ראתה קצינים גרמנים בבית קפה בצד הארי, לקחה רימון וחיסלה אותם. בנובמבר 1942 נפלה בקרבות בגטו תוך כדי לחימה; אלה נייבורג, פעלה רבות בקרב הנוער המתבולל והביאה אותו לבית״ר, ובזכות כך ששימשה כקשרית במחתרת הפולנית היא הכניסה לגטו ידיעות, נשק וחומרי ריפוי. גם נייבורג נפלה בקרבות; אירקה אולריך, גם היא חברת מסדה שעברה לבית״ר, נשלחה להביא נשק מהצד הארי אל הגטו, נתפסה ונחקרה על מעשיה מחוץ לגטו. בחקירתה, היכוה החוקרים מכות רצח וכשהמשיכה לשתוק, ירו בה;
בתו של הדיין והשוחט ר׳ ניסן יפה, אסתר יפה, שהתגייסה בגיל 11 לבית״ר, הצטפרה לחברת בית״ר גולדה שטמלר והשתיים הביאו דרכונים מזויפים כדי להוציא יהודים, נתפסו והומתו; וולדקה ציקוב, הנקא כהנא, זוקיה בינשטוק וסוניה יעקובצ׳ק נהרגו כולן בקרבות; מרים ברנשטיין הצטרפה לגדוד נקמה, ובערב יום הכיפורים התש״ד נפלה בקרב ליד העיירה וויצ׳ז ונקברה יחד עם יתר חברי הקבוצה בקבר אחים; מרים גונילנסקי, שהייתה פעילה בבית״ר, התנדבה לנהל מו״מ עם חיילי המצב הליטאי ולגייסם לפרטיזנים. גונילנסקי נתפסה ביערות נארוץ ועונתה באכזריות עד מוות.
שכתוב ההיסטוריה הוא דבר שקשה להילחם בו. הרבה פעמים מי ששלט בעבר בתחום זה ימשיך לשלוט גם בהווה ובעתיד. אך עם זאת, את צוואתו של פאבל פרנקל, הלוחם האלמותי וראש אצ״י, הגיע הזמן לקיים גם אם באיחור ולתקן סוף סוף את העוול ההיסטורי:
מלחמתנו כאשר תבוא, לא תישכח! אנחנו נחייה בין דפי ההיסטוריה היהודית! ילדים בארץ ישראל ילמדו על אודותינו ואנו נהיה להם המופת לאומץ לב… אנו נילחם ורובנו ניפול בקרב. אך אנחנו נחייה בחייהם ובליבם של הדורות הבאים ובדפי ההיסטוריה שלהם. נמות בטרם עת, אך לא נידונו לאבדון. אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות!”
ד״ר אסתר שניאורסון גרי היא סופרת, משוררת, פובליציסטית ומרצה להיסטוריה.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
וואו ממש מרתק….זה רק מראה שאסור לשכוח ובעיניי גם אסור לסלוח,וזאת ועוד מלמד אותנו המאמר הנפלא הזה שמחלוקות היו כבר אז-והדבר הכי הגיוני היה-להיות מאוחדים…
אויבנו רק מחכים שנהיה מפולגים,
כוחנו באחדותנו….
לא תהיה עוד שואה כזו ובמותם ציוו לנו גיבורים אלו את המשך החיים לדורות…
יישר כוח על המאמר הנפלא-
עם ישראל חי.
לא נשכח ולא נסלח !!!
גם למעלימים מתוכנו…
באר שבע הנציחה את שמו של פאבל פרנקל בקראה על שמו רחוב. הרחוב הוא בשכונת נווה מנחם. שמו העברי של פאבל היה אברהם. על השלט כתוב פאבל (אברהם) פרנקל.
מאמר מרתק מהמם
סוף סוף ההיסטורי'ה אמיתית
נכונה ולא מעוותת
לעצור את שכתוב ההיסטורי'ה השקרית
תודה ד"ר אסתר ותודה למערכת מידה על המאמר. מי ייתן והוא יצליח להגיע לדפי הלימוד של הילדים.
חשוב , צריך להזכיר זאת בכל יום זיכרון לשואה , מומלץ לקרוא את הספר דגלים מעל לגטו שכתב משה ארנסט בהגינות רבה הוא העלה על נס וצדק היסטורי את לחימתם של אנשי אצ"י ולא הקטין את תרומתם של אנשי אי"ל למרד ,להפך הוא פירט בהרחבה על שתי הקבוצות וגבורתם .
באר שבע הנציחה את שמו של פאבל פרנקל בקראה על שמו רחוב.
תודה אסתר יקרה על מאמר כה חשוב.
למרות שקראתי על מה שקרה בגטו ורשה לא ממש הפנמתי שהיו שני ארגונים שונים כל כך.
המאמר האיר לי הרבה ממה שקרה.וזה שוב כמו היום במפלגות כל אחד רוצה להיות הבוס
כל הכבוד מאמר מעולה
החכמתי ונהנתי
ואללה כל דבר האתר הזה רוצה לשים בתווית של שמאל-ימין.
קשה להאמין שכשאתה נהול בגטו ויודע מה מחכה לך בצד השני למישהו אכפת מי שייך ל- ׳הנוער הציוני׳, ׳עקיבא׳, ׳השומר הצעיר׳, ׳גרודוניה׳, הזרם הציוני-סוציאליסטי, ו׳בית״ר הרוויזיוניסטית׳.
קשה להאמין שמשמונה צנחנים שהקריבו עצמם באירופה רק חנה סנש ואנצו סירני, נציגי השומרהצעיר, זכו להנצחה.
קשה להאמין שכשהמחתרות עמדו מול שלטון מנדט מוטה ואנטישמי היה מי שהסכים להסגיר את אחיו(הסזון) ואף לירות עליהם(האלטלנה) במקום לשתף פעולה.
קשה להאמין שבמלחמת השחרור הממשלה תשלח כוחות לעצור את הצבא המצרי רק ליד אשדוד(גשר עד הלום) איפה ש׳במקרה׳ התחילו ישובי השומר הצעיר ונגמרו ישובי הרויזיוניסטים.
קשה להאמין שמול איום של ארגוני טרור יש אנשים שמעדיפים לזרוק את אחיהם מבתיהם.
קשה להאמין שמולמערכת משפט המאיימת על הדמוקרטיה אנשים תוקעים את כל המדינה בדרישה להרוס ראש ממשלה.
אכן קשה להאמין. ובכל זאת זו המציאות.
מעניין שתמיד השנאה ההתאבדותית מכוונת לאוו כיוון במפה הפוליטית.
נכון, לפעמים המציאות הקשה עולה על כל דמיון ואכן קשה להאמין.
איך בתוך התופת של גטו וארשה ארגוני השמאל הציוניים הסכימו לשבת עם הבונד האנטי ציוני, אבל סירבו לקבל את הרויזיוניסטים? זה בלתי נתפס אבל כך זה היה.
אגב, לא בכל מקום היה כך, ואפשר גם אחרת. בגטו וילנה כל התנועות שיתפו פעולה בלוחמה האנטי נאצית יחדיו.
הכאב האמיתי של אנשי אצ"ל הוא על כך שז'בוטינסקי לא השכיל לאחד כוחות והיה בעל כבוד אישי גדול ממידותיו שגרם לו להפרד מן ההסתדרות הציונית – ברגע שעשה זאת, הוציא את עצמו מן הכלל וכל השאר אלו רק מאבקי כוח פוליטיים.
סבא וסבתא שלי הגיעו באנייה האחרונה מפולין באוגוסט 1939, שיצאה מרומניה, כחברי פלוגת בית"ר, התיישבו בראש פינה, קיבלו עזרה בעבודה, בהתאקלמות, היו שותפים פעילים בהקמת הארץ וכלכלתה… המאבק בבריטים ע"י גופי מחתרת היה חייב לקבל מכת מוות כדי שלא נהיה כאן אוסף של פלאנגות כמו במדינות עולם שלישי. רק לבן גוריון היתה התעוזה והחזון להבין שבבניין הארץ והמאמץ הציוני, כולם חייבים להיות תחת מטרייה ממלכתית ולא לחשוב שכמה עשרות לוחמים בירושלים זכאים לקבל את הנשק מאלטלנה בעוד שיש גוף צבאי אחד ומאוחד שנלחם בכל הארץ. העיוולת היא ממקורות האגו והפזיזות, העיוולת היא להאשים את מי שהביא את העם לכדי עצמאות וריבונות חזקה כאילו הוא זה שפגע ביהודים בגלל אינטרסים של שלטון. בגין היה חסר יכולת לנהל חנות מכולת באותה תקופה, הוא היה חסר כישורים ובוודאי לא היה מסוגל להוביל שופם מהלך בסדר גודל שעשתה מנהלת העם בראשות בן גוריון.
לא היה שיכתוב
כל גוף רשאי לספר ולכתוב על גבורת לוחמיו ואין חובה לספר על לוחמים אחרים. אנשי בית"ר יכלו לכתוב על גבורת לוחמי בית"ר בגטו ורשה. לא זכור לי שמישהו מנע מהם לכתוב. אנשי בית"ר לא כתבו מסיבות הידועות להם למרות שיכלו לכתוב ולא צריך להאשים את אנשי "השומר הצעיר" בגלל שאנשי בית"ר לא כתבו.
המעניין הוא מדוע אנשי בית"ר לא כתבו. מסתבר שמנחם בגין שהיה ממנהיגי בית"ר בורשה לקח את כל כספי בית"ר שהיו בבנק הדואר בורשה ועזב את ורשה והשאיר שם את כל חניכיו. האם זאת יכולה להיות הסיבה שאנשי בית"ר לא כתבו על מרד גטו ורשה מפחד העימות עם עניין עזיבת בגין את ורשה? איזה הסבר יהיה להם? אולי זאת הסיבה שהתחילו לכתוב לאחר מותו של מנחם בגין. יש להצטער שכותבת המאמר לא בחנה את העניין הזה. צריך לזכור שמרדכי אנילביץ' חזר לגטו ורשה כדי לארגן את המרד ואילו כאן מנהיג בית"ר עזב את הגטו ולמעשה ברח. לכן נראה לי שאנשי בית"ר החליטו שאין טעם להתעמת בעניין ולכן לא כתבו.
כל הסיפור הזה נראה לי הרבה יותר מסובך ממה שנראה. בסופו של דבר כל מי שצריך היה לדעת, ועוד רבים אחרים כפי הנראה, ידעו שבגין ברח מורשה ומה שלא ברור לי מדוע השמאל לא פרסם את בריחתו של בגין מורשה. זכור לי שדוד בן גוריון תמיד אמר "בלי "חירות" ומק"י". מה פשוט יותר היה מאשר לפרסם את דבר בריחתו של בגין כדי להרוס אותו מבחינה פוליטית. אבל זה לא נעשה מעניין למה.
בריחתו של בגין מוורשה לא היתה אף פעם סוד. הוא לא היה היחיד, גם רבים ממנהיגי השמאל הציוני ברחו, ביניהם גם מרדכי אנילביץ' וחברתו מירה פוכרר. גם משה סנה ברח, גם נתן ילין מור ורבים אחרים. חלק ניסו – והצליחו – להגיע לא"י. אחרים כמו אנילביץ' וחברתו שלא הצליחו חזרו לוורשה. בגין (כמו יהודים רבים אחרים) נאסר ע"י הקומוניסטים ונשלח לגולאג. הוא שוחרר רק אחרי הפלישה הגרמנית לבריה"מ כאשר סטאלין הגיע להסכם עם ממשלת פולין בגולה בלונדון על הקמת 'צבא אנדרס' מבין אזרחי פולין הכלואים בבריה"מ. ביניהם היה גם בגין שהגיע עם צבא אנדרס לא"י. מאוד לא מכובד לבקר את בגין על 'בריחתו' במצב הנואש שנוצר בוורשה עם כיבושה ע"י הגרמנים בייחוד מצד אנשים שלא עברו את התופת ההיא. מאות אלפי יהודים הצליחו לברוח מפני הנאצים ושרדו. מיליונים לא הצליחו – ונרצחו. ואגב, גם הרבה פולנים ברחו, ביניהם הממשלה ומפקדי הצבא (אלה שלא נהרגו או נפלו בשבי הגרמנים) והגיעו דרך רומניה, שאז היה לה גבול משותף עם פולין, לצרפת ובריטניה ומשם המשיכו במאבק.
ואו.
כמה שטויות, אי דיוקים וחצאי אמיתות בתגובה אחת. ממש מרשים.
מנחם בגין לא ברח מורשה. הוא עזב את ורשה כדי לעלות עם קבוצה בית"רית לארץ ישראל. בהיותו ציוני זו היתה מטרת חייו, ואותה הוא ניסה להגשים. באותה המידה ניתן לטעון טיעון אוילי ולפיו בן גוריון וברל כצנלסון ברחו מאירופה והפקירו מאחור את משפחותיהם לפוגרומים של הצאר. המלחמה שפרצה תפסה אותו ואת הקבוצה שבראשה עמד בדרכם. הם חזרו לורשה, וממנה המשיכו במסע תלאות ללבוב, ומשם לוילנה בירת ליטא. לא אסקור את כל תולדותיו, אבל בסוף מסע תלאות הוא התגייס לצבא אנדרס, נשלח לארץ ישראל, וכאן שוחרר לבסוף מצבא אנדרס ונשאר בארץ להנהיג את האצ"ל. אילו בגין היה עושה את מה שכתבת שהוא עשה, היו מנהיגי מפא"י ובן גוריון בתוכם משפדים אותו על כך (הרי לא שררו שם יחסי אהבה, כידוע).
אתה שואל מדוע מנהיגי המרד הבית"רי לא פירסמו את קורותיהם בעת מרד גטו וארשה. אילו היית טורח לקרוא את הכתבה היית מבין שהם נספו כולם, ולכן לא היה מי שיספר את הסיפור מכלי ראשון. מארגון אי"ל לעומת זאת, שרדו כמה אנשים שעלו ארצה, והבולטים שבה הם צביה לובטקין ןאנטק צוקרמן.
הלאה: כשהגיעו שרידי מרד גטו וארשה לארץ אחרי המלחמה, שרר כאן שלטון מפא"י, והוא ששלט בכל תחומי החיים, כולל החינוך, העיתונות ואף ב"יד ושם" שהוקם קצת אחרי קום המדינה. במסגרות הללו נעשתה האדרה של ארגון אי"ל, ואילו חלקו של ארגון אצ"י נשכח לחלוטין. האם הוא "נשכח" או "הושכח"? אפשר להתוכח על כך, אבל אין כל ספק שפועלו של ארגון בית"ר במרד לא זכה להנצחה, מחקר וכו'.
הדברים החלו להשתנות רק בשני העשורים האחרונים, ובעיקר בעקבות המחקר העצום של פרופ' משה ארנס. בספרו "דגלים מעל לגטו" מספר ארנס שכשפנה בשאלות לגבי חלקו של אצ"י במרד לפרופ' יהודה באואר, מגדולי חוקרי השואה בארץ,הוא נענה שחבל לו להשקיע את זמנו בענין, כי הכל כבר נחקר והכל כבר ידוע. ארנס התעקש, העמיק לחקור, וגילה שכמעט כלום לא היה ידוע, וכמעט כלום לא נחקר ולא פורסם.
האם זה קשור לכך שפרופ' באואר הוא איש שמאל מובהק? תנסה לחשוב לבד.
תודה על המאמר המרתק! חסר מקור מידע על אצ"י.אודה על ההמלצה, איפה ניתן למצוא הרחבה על הנושא?
נראה שכותבת המאמר יודעת די הרבה פרטים על אצ"י ועל אנשיו.
האם אפשר להסיק שרבים מחברי אצ"י נשארו בחיים כדי לספר את סיפורם?
אפשר לדעת מי הם, ומה קרה להם?
ממליץ לך לקרוא את הספר הזה, החשוב ביותר שנכתב בענין:
https://www.e-vrit.co.il/Product/172/%D7%93%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%9E%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%92%D7%98%D7%95_
כמו כן חפש ביוטיוב את הצאותיה המרתקות של פרופ' חוי דרייפוס בענין.
כמעט כולם נהרגו במרד בגטו.
ג'וטה הרטמן הלוחמת האחרונה של אצי נפטרה לפני 6 שנים
היו 2 לוחמות שהגיעו ארצה.
סיפורה של הרטמן שודר בערב יום השואה בערוץ 20
מארק אדלמן, איש הבונד האנטי-ציוני וסגנו של אנילביץ' בפיקוד על האי"ל שהלך לעולמו בפולין לפני זמן לא רב, סחב איתו עד סוף ימיו את השנאה לאנשי בית"ר בגטו ורשה וכינה אותם גם סמוך למותו 'פאשיסטים', לא פחות. פה לא מדובר בסמאלנים בוגדים דוגמת המשת"פ רודולף קסטנר בבודפשט, אלא בלוחם יהודי בנאצים הגרמנים שמוחו נשטף בתעמולת זוועה מהסוג שאנחנו חווים פה בארצנו יום יום – למשל זהבה גלעון במאמר שפל ומחפיר אתמול בפשקוויל האנטישמי של שוקן.
לגבי התיאור של מלחמת האצ"י במרד חסר קטע חשוב אחד והוא השתתפות לוחמי מחתרת פולניים במרד לצד היהודים. מדובר בעיקר בבני משפחת איבנסקי וחבריהם שהיו קצינים בצבא פולין ולוחמים בשורות מחתרת ה-AK הפולנית, וסייעו רבות בהברחת נשק ליהודים בגטו ובאימון לוחמים יהודיים. כשהמרד עמד לפרוץ הם התגנבו לגטו ולחמו באומץ לצד אנשי האצ"י וחלקם נפלו בקרב. צריך להוקיר את הלוחמים הפולנים האלה שהיו אחים לנשק של הלוחמים שלנו. לא לחינם הניפו אנשי האצ"י לצד הדגל העברי גם את הדגל הפולני, מה שסימל את אחדות המאבק בין היהודים לפולנים האנטי-נאציים. גם מרדכי אנילביץ' העלה על נס את אחדות המאבק במנשר בשפה הפולנית שהאי"ל פירסם לאוכלוסיה הפולנית ("פולנים, אזרחים, לוחמי החירות") והמסתיים במילים: "תחי אחוות הנשק והדם של פולין הלוחמת…יחי המאבק לחיים ולמוות נגד הכובש".
פרק לא מוכר בכלל בישראל הוא השתתפות היהודים במרד הפולני בוורשה באוגוסט-ספטמבר 1944 שדוכא ע"י הגרמנים בנהרות דם (מדובר על כ-200 אלף קורבנות) ובהרס מוחלט של העיר ורשה. במרד הזה השתתפו מאות לוחמים יהודיים – שורדי מרד הגיטו, יהודים שהסתתרו בצד הארי, יהודים פעילים בתנועת ההתנגדות הפולנית ויהודים ששוחררו ע"י המתקוממים ממחנה ריכוז קטן 'גיינשובקה' שהיה קיים בוורשה. דווקא בספרות המחקרית מחוץ לישראל, בפולין ובמערב, יש התייחסות לנושא החשוב הזה.
כל מילה הסלע.
לא ידעתי את כל הפרטים המרוחקים.
יואל אינו יודע מה רצו לעשות אנשי השמאל אחרי שהצליחו, בניגוד לרביזיוניסטים, לעלות לארץ אחרי המלחמה. הם הודיעו שרק הם היו המורדים בגטו ורשה ושהרביזיוניסטים לא עשו דבר. כך הם השפיעו גם על מה שהוצג ביד ושם. מזל שמשה ארנס פירסם את ספרו ב-2009 וגילה את העיוותים שעשו השמאל ומנהיגי המדינה בעשור הראשון למדינת ישראל.
רוב תודות על מאמר שמוסיף ידע רב
תודה לכתובת
החכמתי מאוד
בעז"ה שתצא האמת לאור לכל העולם
לא יאומן לא יאומן.
שכך אפשר להעלים היסטוריה.
אבל איני תמה על כלום במדינה . מי שעושה לרא ממשלה שצריך להודות לו בכל יום משפט ראווה שמתאים לבולשביקים ברוסיה כבר לא מתפלא על כלום.
כן עליתי מרוסיה ושם היה טירוף של שקר ופחד ואני רואה שגם כאן יש מושחתים ויש מונופולים מדינת משטרה פרקליטות ותקשורת מטורפים
בית משפט עושה משפט, לא מדינה. זה אותו בית משפט שהעמיד לדין גם את אולמרט – מישהו אמר שזו הפיכה? זה אותו בית משפט שהעמיד לדין את הנשיא קצב – חועד היום הוא מאמין בחפותו, עשרות חברי כנסת, שרים וראשי עירייה שהואשמו בשוחד ומיני עברות פליליות… כולם נשפטו לפי דיני הראיות וההוכחות כמו כל אזרח מן השורה… כיון שהתחנכת ברוסיה אתה רואה במשקפיים של המח הטוטליטרי. אתה ממשיך לראות בכל מקום רק בולשביזם וסטליניזם, כי לזה הורגלת. חשוב ללמוד ליברליזם ודמוקרטיה כדי שתוכל לקחת חלק בשפה הציבורית של החברה בישראל.
צר לי לאכזב אתכם, לא אלה ולא אלה היו גיבורים, קשה לדון אותם במצבם הבלתי נתפס הזה על סף מוות בגטו, אבל למעשה הם יצאו לקרב אבוד מראש, כמה מורעבים עם נשק קל, חשבו לנצח צבא גרמני אימתני ??
זה רק זירז את חיסול שארית הגיטו, שעוד היו בו עשרות אלפי יהודים, שחלקם יכלו אולי עוד לשרוד עד סוף השואה, ובגלל המרד חוסלו כמעט כולם מיד מיד.
זה כאשר לא התורה מכוונת את דרכה, שחיי אדם קודמים ל"כוחי ועוצם ידי, ולא נלך כצאן לטבח", כשיוצאים למערכה ללא תמיכת רבנים שהיו בגטו, אלא אנשים רחוקים מתורה מחליטים שתמונת גבורה לאומית מדומיינת קודמת לגורל עשרות אלפים שהיו בגטו, ולולי החיסול המיידי, חלק קטן מהם יכלו כפי האחוז הסטטיטסי במקומות אחרים, לשרוד.
ראו בהקדמה לאחד מכרכי ספר ההלכה "בשבילי אורייתא" של הרב שמחה בונים ליברמן זצ"ל, רב בלונדון וסוף ימיו בצפת, שהיה ניצול גטו וורשא בעצמו, בו הוא מבקר בחריפות עזה מאוד את המרד הכושל מעיקרו.
גבורת הרוח, של מסירות נפש לשמירת מצוות בעמק הבכא, לכזית מצה, להדלקת נרות שבת, לקבורה יהודית, וכדומה, היא היא הגבורה האמיתית שראוייה להיעלות על נס. ובכוונה מושתקת בכל מוסדות ואירועי ההנצחה הרשמיים.
התגובה האחרונה גובלת בהכפשה של לוחמי הגטו. אין שום יסוד לטענה שכאילו המרד 'זירז את חיסול שארית הגיטו'. להיפך, המרד החל אחרי שהגרמנים הספיקו כבר לרצוח כמעט 90% מיושבי הגטו והם פלשו לתוך הגטו כדי ללכוד ולרכז את הנותרים בחיים ולשלחם לטרבלינקה. מה שנוגע לאמירה על הרבנים נובע ככה"נ מבורות של הכותב או מהפנטזיה שלו. האסון של יהודי פולין – ולא רק הם – היה שלפני המלחמה רובם הגדול שמעו בקול רבניהם ולא בקולו של ז'בוטינסקי שהתחנן בפניהם שיעזבו את אירופה ויעלו מהר לא"י כדי להציל את עצמם. הרבנים ככלל התנגדו בתקיפות לקריאות ליהודים לעלות ארצה כל עוד הדבר היה אפשרי, וקראו להם להישאר במקומם ולסמוך על הגנת ההשגחה העליונה. הרבנים כקבוצה מנהיגה בציבור היהודי נכשלו כישלון מחפיר בשואה, ופרט לבודדים כפרטים (כמו הרב קורצמן בגטו קרקוב) לא הותירו שום חותם משלהם. רובם הגדול ניספו כמו צאן מרעיתם, וחלק קטן – כמו לובביץ' והסאטמרים – הצליחו להציל את עצמם, בעיקר ע"י שוחד לגרמנים, אחרי שהפקירו את חסידיהם.
אדון זנזיבר,
אתה מדבר מתוך בורות, סליחה לביטוי, קודם כל נפריד בין מה המדיניות לפני השואה,לבין מרד גיטו וורשא נשוא המאמר.
שאלה עקרונית האם המרד היה חכם ? לפי כל המידע שיש התשובה היא חד משמעית לא !
לא היה לזה בדל סיכוי. שמץ של צ'אנס להצליח. הצבא הגרמני החזק עם טנקים ומטוסים מול כמה מזי רעב עם נשק עלוב.
בגיטו היו עוד עשרות אלםי יהודים חיים, ולפי הסטטיסטיקה חלקם היו מצליחים להישאר בחיים.
בגלל המרד, הגרמנים שרפו רחובות שלימים, וגמרו אומר לחסל מיד את כל שארית הגיטו, מתוך נקמה במרד, שפגע להם מאוד בכבוד.
כך, שהמרד זירז רצח של עשרות אלפי יהודים, שחלקם גם היו יכולים לשרוד את השואה.
בגיטו היו הרבה חרדים, חלק חשוב היו חרדים, ואלה לא התבלבלו מהתעמולה הציונית החלולה, בסגנון "טוב למות בעד ארצנו" , אלא פיקוח נפש מעל הכל. ושום רגש לאומי ציוני, של "למות עם רובה ביד" כאילו שזה איזה כבוד גדול, ששווה לסכן גיטו שלם.
לא את דעתי אני כותב, הבאתי לך סימוכין מפי ניצול גטו וורשא בעצמו, רב חשוב, חפש את הספר הנ"ל ותחכים.
לגבי היחס לעלייה לפני השואה, גם בזה אתה טועה בגדול, ולא כאן המקום להתעסק בכך.
לצערנו, למפא"י ההיסטורית מאוד התאים סיפורו של צוקרמן.היום אחרי 80 שנים עולות הרבה מאוד שאלות מעדותו. יש לזכור שבשעה שחברי אצ"י חפרו מנהרות, ילדי תנועות הנוער כתבו את הספר "פיין און גבורה"
צריך לזכור גם שגבורה בהגדרתה היא מעלה המתבטאת לרוב בפעולה רבת־עוצמה אל מול הסכנה, חרף הפחד, תוך הקרבה עצמית ולמען הזולת.
מעבר לכל דבר אחר, אנשי לוחמי הגטאות נעמדים על רגלים אחוריות וצורחים עד לב שמים ומאימים בחרמות אם מישהו מעיז לשאול שאלה.
אז כנראה שעד שדור שני לא יתם מהעולם ודור שלישי ורביעי וחמישי זה באמת לא מעניין אותם מי היה שייך לאיזה מפלגה, אסור יהיה לשאול אפילו שאלה. מקדשים את המנהיג.
חוסר האחדות הוא בעוכרנות חבל שאנו מפולגים,נקווה שעתידנו ישתפר ונוכל לשמור על ארצנו לעולם=
על המרד של אצ"י נכתב הרבה לפני שאתר מידה וארנס גילה אותו. כנראה לא היה מי שיקרא או יקנה את הספרים .אני בתור תלמיד כבר למדתי עליו בבית ספר קיבוצי בשנות השמונים. המורים שלי היו הסטוריונים. לפני עשרים שנה כתבתי עבודה על המרד ולא חסרו מקורות לצד של האצ"י ,רק צריך היה לפתוח ספרים. נראה לי יותר ששווה לבדוק עוד תזות שמסבירות את העלמת המרד לכאורה .
א. תחרות בין בית"ר בארץ לבית"ר בחו"ל- למי מאנשי בית"ר בארץ היה אינטרס לדבר על השואה אבל לא היה שם כדי להלחם או אפילו ברח? התוצאה האפשרית היא הקטנה והעלמת החלק של מי שהיה שם כולל שמות. (לא תזה מקורית שלי)
ב. במסגרת הבורות ההיסטורית הכללית של כלל הציבור בישראל כבר הרבה שנים אף אחד לא יודע יותר מדי, אז דווקא לצפות שמרד גטו ורשה הבית"רי יכלל בידע הכללי המצומצם במילא? לזה אפשר להוסיף את היחס לאינטיליגנציה והשכלה של חלק מהציבור דווקא בצד של מי שחשוב לו לשמור את הסיפור ההיסטורי ולהבליט את החלק של בית"ר. אנשי לה פמיליה לא קוראים את אתר מידה פעם בשבוע. ולא רק הם .
מאמר מופלא ,נלחמו כאריות ,אף שהסיכוי היה קלוש,ראוי שיזכו לאזכור מעל דפי ההיסטוריה .
בשם פרופ' גוטמן שהיה שם ביוטיוב:
"פרופ' ישראל גוטמן, לא הייתה פוליטיקה במרד, היה "כאיש אחד בלב אחד" צפו ביוטיוב:
https://www.youtube.com/watch?v=DAgs7uwbJp4
יש לי ספרים משנת 1946 שהמושגים אצ"י ואי"ל לא מצויים שם