העמדה הציונית ביחס לשאלת שיתוף הפעולה עם מנסור עבאס איננה קלה להכרעה, אך מבט רציונלי וקר על המציאות מלמד שכל עוד לא תתנער רע״מ מחלק מעמדותיה, עדיף לא לחזור על טעויות היסטוריות
צעדי ההתנתקות מהתמיכה האוטומטית בגוש השמאל והמעבר למוכנות לשיתוף פעולה עם כל המחנות הפוליטיים מצד מנסור עבאס הם משמעותיים מאוד, הן הצהרתית והן פוליטית. צעדים אלה מעמידים את המפלגות הציוניות בפני דילמה לא פשוטה.
רעיון שיתוף הפעולה עם מפלגת ׳רע״מ׳ הוא חשוב, משמעותי ומרחיק לכת מכדי לשקול אותו ״מהבטן״. סוגיות כבדות משקל דורשות חשיבה רציונלית וקרה, במיוחד בזירה הפוליטית. אז מהי העמדה הציונית הרציונלית בנושא?
אינטואיטיביות מול רציונליות
באינטואיציה ראשונית, התשובה שלי היא די חד-משמעית. אני חושב שקריטי למדינת ישראל לטפל בבעיות והאתגרים הניצבים בפני תושביה הערבים. על המדינה לטפל בפשיעה הגואה, בנשק הבלתי חוקי, באלימות בתוך המשפחה, בלקיחת החוק לידיים, בתאונות הדרכים הרבות, בכסף השחור ובסוגיות רבות נוספות המאפיינות חלקים נרחבים מדי מהמגזר הערבי. בטווח הארוך, הדרך הטובה ביותר לפתח את יכולתנו לגור בשכנות טובה היא לוודא כי גם רמת חייהם של תושביה הערבים של המדינה תמשיך לעלות יחד עם העלייה ברמת החיים של התושבים היהודים. לשם כך יש לפעול בקרב אוכלוסייה זו באופן דומה וזהה לנעשה בכל רחבי מדינת ישראל, כפי שאכן כבר קורה בתחומים רבים.
יתרה מכך, כאשר לאחר שנים רבות של פרובוקציות זולות מצד חברי הכנסת הערבים (רק לאחרונה זכינו להדגמה חיה של ביזוי מעמד ההשבעה לכנסת) מגיע ח״כ אמיץ ומושיט יד לשינוי – אני מרגיש שקשה מאד לטעון שהדבר הנכון לעשות הוא להשאירה מושטת לשלום, תוך התעלמות בוטה ממנה. אך עם זאת, נדמה לי שחבר הכנסת סמוטריץ׳ צודק בפסילתו המוחלטת את שיתוף הפעולה עם ׳רע״מ׳.
בספר ׳לחשוב מהר, לחשוב לאט׳ של זוכה פרס נובל בכלכלה דניאל כהנמן, הוא מתאר באריכות את שתי ״מערכות ההפעלה״ המצויות בכל אחד מאיתנו. המערכת האינסטינקטיבית – רגשית, חמה ומהירה, והמערכת השנייה – השכלית, הרציונלית, הקרה והאיטית יותר. ברור כי כל אחד מאיתנו זקוק לשתי המערכות הללו. כשיש שריפה בבית, לא כדאי להתחיל לחשב מה הסיכוי שהיא תגיע עד לחדר שלי ומוטב להימלט מיד. ולעומת זאת כשאני חושב כמה כדאי לחסוך לפנסיה שלי, רצוי לעשות זאת באמצעות המערכת הקרה והשכלית יותר. בעיניי, כך הדבר גם כשבוחרים שותפים לממשלה.
להכיר במציאות
בשביל האוזניים הישראליות, הדרך הקלה ביותר להסביר את תפיסת העולם של מפלגת ׳רע״מ׳ היא להשוותה לתפיסה של מפלגת ׳ש״ס׳. זוהי מפלגה שבסיס האם שלה הוא תורני-רוחני, תפיסת העולם שלה היא תפיסת עולם דתית, והכלים שבאמצעותם היא עובדת הם כלים חינוכיים וחברתיים. זו תנועה שיש לה מוסדות חינוך, מוסדות חסד ורווחה ועוד אלמנטים חברתיים רבים, אשר פועלים לטובת כלל חבריה ללא שייכות דתית מחויבת. אך עם זאת, הדלק שמניע את כל הפעילות הוא הדלק הדתי.
גם ׳רע״מ׳ היא תנועה בעלת בסיס דתי ופרקטיקה חברתית. אמת, היא מוכנה לשתף פעולה, להיות גמישה בהסכמות חברתיות והיא הרבה פחות מתלהמת כשההתלהמות לא עוזרת לה לקדם את מטרותיה. אולם מטרותיה נותרו ברורות מאד: זו תנועת-בת של ׳האחים המוסלמים׳, המוכרת בכל רחבי המזרח התיכון, והיא מתנגדת לנוכחותנו היהודית כאן בארץ ישראל.
היה כבר מי שטעה את הטעות הזו, וקיווה כי שיתוף פעולה עם ציר ׳האחים המוסלמים׳ הפרקטיים למראית עין יניב פירות של שלום במזרח התיכון. היה זה הנשיא אובמה, ששם את כל יהבו על הנשיא ״המתון״ מורסי במצרים. מורסי, כמו מנסור עבאס, היה נראה כמו האיש הנכון במקום הנכון. אבל האשליה הזו, כמו אשליות שלום רבות אחרות, התנפצה והובילה לנהרות של דם.
אסור לחזור על טעויות היסטוריות. אסור לקבל החלטות אסטרטגיות למדינת ישראל על בסיס דמות טלוויזיוניות חביבה והרבה יח״צ, ללא היכרות עמוקה. אלו אינן החלטות שניתן לקבל עם המערכת החמה והאינסטינקטיבית שלנו, אלא רק עם המערכת השכלית, הקרה והאנליטית.
בשביל לקרב את מנסור עבאס אל מוקדי קבלת ההחלטות בישראל, חשוב לשמוע אותו חוזר בו מיסודות האמונה הבסיסיים ביותר של תנועת ׳האחים המוסלמים׳ אליה הוא קשור. רק עם הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי ועזיבת השאיפות לסילוק היהודים מ״פלסטין הכבושה״ הוא יהפוך לפרטנר אפשרי.
עד אז צריך להמשיך לדאוג לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל גם ללא פרטנר-פוליטי, מתוך תקווה שהמשך שיפור מצבם הכלכלי והפיזי יביא אותם לבחינה מחודשת של האמונות הנוגעות למדינת ישראל. נכון וראוי לקדם רבות מתוכניות הסיוע למגזר הערבי גם בלי שותפות מפלגה ערבית בממשלה, וכדאי להיזהר משינוי האסטרטגיה הציונית רק למען הישג פוליטי רגעי.
נדב רט הוא אסטרטג ויועץ המתמחה בקבלת החלטות.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
קבלת החלטה שכלתנית דורשת שהניתוח לא יהיה חסר, וכאן הוא חסר בזה שהוא מתעלם מקיומו של השמאל בישראל. אי הקמת ממשלה אפילו בתמיכת מנסור עבאס יגרור בהסתברות ריאלית לעליית השמאל בישראל, אם דרך ברית זמנית שתשלים את הלבנה האחרונה בהשתלטות המשפטנים על המדינה, ואם דרך בחירות כאשר בפעם הבאה תהיה התערבות מאסיבית מצד השמאל האמריקני שלאחרונה ביצע השתלטות מוחלטת על ארה"ב.
יתרה מזו, השמאל נראה הפעם מחובר במיוחד לשמאל האמריקני (מירב מיכאלי היא "ווק" לגמרי ויאיר לפיד אף טס לארה"ב לנהל מגעים שם). השמאל הישראלי נראה גם בשל עכשיו לעוד מהלך גדול וקטסטרופלי, כמו שהוא היה לקראת האסון של הסכם אוסלו. זה היה גרוע מספיק כשהשלטון בארה"ב לא היה עוין (אוסלו לבסוף גם הפך את ממשל קלינטון לעוין), קשה לדמיין מה יקרה במצב שבו השלטון האמריקני מראש עוין לציונות ובעצם מעוניין לבצע דה-קונסטרוקציה כוללת של המערב גם שם וגם כאן.
וויתור על מה שיכול להיות ההזדמנות האחרונה לפני שנאלץ לחוות את הפרויקט הבא של השמאל היא ההחלטה הרגשנית (אמוציונלית). ההחלטה השכלתנית היא לסכם איתם על הקמת ממשלה ולהחזיק בכל מה שהימין יכול, ולא להתבצר בטהרנות ולמצוא עצמנו עוברים את כל מה שהשמאל רוצה.
להגדיר את ראש הממשלה המוצלח מכל ראשי הממשלות שהיו, ושהוא גם המוכשר מכל מועמד אחר בשטח, ושהוא זה שקיבל תמיכה של פי שניים ושלוש מכל מועמד אחר בבחירות, כ״הוד מעלתו הקיסר״ – זו התבטאות הכי לא רציונאלית !!!
קשה לראות את מפלגת סער נכנעת לכל מה שהשמאל רוצה״ …
למבט מפוכח,
גם יש-עתיד וכחולבן היו חלק מקואליציה ימנית אבל כשהם הבינו שבתוך גוש הימין יש רוב למועמד מסוים שלא בא להם בטוב ולכן הם לא יחליפו אותו דמוקרטית הם הסכימו לתמוך בשיא השמאל.
לא הייתי סומךעל סער ובנט שלא ימשיכו באותו כיוון.
צפיתי בראיון עם זוכה פרס הנובל בכלכלה והפרופ' לכלכלה התנהגותית דניאל כהנמן שכתב את הספר המצויין הנ"ל ועוד מספר ספרים מומלצים.
אני מסכים שבהצבעות לכנסת כל האנשים שווים אבל נבדלים בהנמקות להצבעתם.
בכל אופן הפרופ' הנכבד התוודה שהוא יונה מדינית המעדיף וממליץ על היפרדות מדינית מהפלסטינים כדי להמנע ממדינת יהודים עם רוב לא מספיק מוצק.
הוא גם הסביר את מורכבות הטיעון ומהן טעיות האינטואיציה שנופלים בהם הישראליים הימניים.
יש הבדל מהותי בין התנהלות אובמה ושות׳ מול אירן וצ׳מברלין מול היטלר להכנסת רע״מ לממשלת ימין-
השאלה היא מי קובע את התנאים.
אובמה וצ׳מברלין הראו חוסר מוכנות אפילו לשקול אלטרנטיבות אחרות במקרה והמחיר של השלום יהיה גבוה מדי וכתוצאה מזה עמדת הכח לקביעת התנאים לא היתה בידיהם.
לעומתם הימין הישראלי כן מציג אלטרנטיבות בדמות פניה לבנט ולסער ומוכנות ללכת לעוד בחירות בעוד שלושה חודשים(כשרע״מ ותקווה-חדשה חסרי ההישגים לא בטוחים שהם יעברו את אחוז החסימה!) וכתוצאה מזה הימין יכול לקבוע את התנאים ולדרוש הכרה במדינת ישראל וכדומה(מובן שתתדרש סוג של פשרה אבל בכל זאת).
ואין צורך לומר שהושטת יד לרע״מ יכולה באמת לחזק קולותמתונים על חשבון הרשימה המשותפת ולהוביל לעציד טוב יותר למדינה בכלל ולערביי ישראל בפרט.
הבעיה המרכזית חסרה בניתוח. הענין הוא שחברה דמוקרטית, ואנו בהחלט כזו, מעודדת מאד התרסה נגד השלטון. החברה הערבית רק מחפשת איך להתריס עוד ועוד, ומתבשלת בעצמה מקיצוניות לקיצוניות, וכך לעולם לא תוכל להגיע לשיתוף פעולה ממשי עם החברה היהודית. הדרך היחידה לחתוך את הענין, היא להגביל חד משמעית את זכויות המתריסים, ולקבוע בחוק, גדרים ברורים של נאמנות למדינה שחברי כנסת, ושאר בעלי תפקידים ציבוריים, מחוייבים להם. ברגע שזה מסודר (אפילו רשמית בלבד, לא צריך לעבוד על כל אחד עם זכוכית מגדלת) ניתן יהיה להפקיד בידי ערבים סמכויות שונות, ואחריות על מפעלים שאמורים להועיל לחברה בכללותה, מה שיתן לה את הכלים להשלב כראוי. אבל כל עוד אפשר מצד אחד לבכות על גזענות מדומה עכל הזמן, ומצד שני להתנהג כאוייבי המדינה בכל מקום, השילוב לא יוכל להתבצע
תיקון: חברה דמוקרטית לא חייבת לעודד התרסה. כפי שכתבת יש פתרונות דמוקרטיים.
חברה שמאמצת את המוסר ה׳חברתי׳ המעוות וההתאבדותי היא שמעודדת את זה.
"מבט רציונאלי וקר" אומר שהכי פשוט זה להחליף את הוד מעלתו הקיסר מבלפור !
אז תוכל לקום קואליציית ימין אמתית, ציונית ומתפקדת !
להגדיר את ראש הממשלה המוצלח מכל ראשי הממשלות שהיו, ושהוא גם המוכשר מכל מועמד אחר בשטח, ושהוא זה שקיבל תמיכה של פי שניים ושלוש מכל מועמד אחר בבחירות, כ״הוד מעלתו הקיסר״ – זו התבטאות הכי לא רציונאלית !!!
אם כבר, מבט רציונאלי אומר שצריך להצביע ולתמוך רק במפלגות שדואגות לבוחר(ולכן דוחפות להקמת קואליציה ואפילו עם מנהיג שלדעתם הוא גרוע) ולא לכאלו שדואגים רק לכסא שלהם(ודורשים מראש ממשלה שנבחר דמוקרטית להתפטר כי הם רוצים להשתלט על כסאו).
מבט רציונאלי אמור להוביל ציונים חילונים למסקנה כי מדינת יהודים יכולה להשאר בטוחה ודמוקרטית רק עם מיעוט ערבי שאינו עולה על 20% מהאוכלוסיה.
אחוזים גדולים יותר מביאים למציאות כמו בירושלים או לוד וזה רק בדרך למדינה ערבית מהים לירדן כי מספר הערבים בין הנהר לים כבר משתווה למספר היהודים וכל ה"רוב" נשען על מספר מאות אלפי ה"אחרים" כלומר הנוצרים הלא ערבים וחסרי הדת.
איחוד עם ערביי השטחים יביא לקץ מדינת היהודים הציונית הדמוקרטית או הצטמצמותה למישור החוף כי מהגליל דרך השומרון, יהודה, הנגב ורצועת עזה יש רוב ערבי מובהק.
ראשית, כפי שהתפרסם פה לא מזמן הנתונים לגבי האיום הדמוגרפי הזה לא כל כך ברורים.
שנית, אין בימין כמעט מי שרוצה לספח את כל יו"ש ולחלק לכולם שם ת.ז. כחולות.
שלישית, מפלגת רע"מ היא ההוכחה שבערביי ישראל יש שינוי מגמה שהופך אותם לפחות מאיימים ודווקא שותפים פוטנציאלים. נכון לעכשיו מחמוד עבאס נראה כשותף עדיף לקואליציה על פני גדעון סער. חבל שיש ח"כים בימין שלא רואים זאת ומונעים מאמוציות של חוסר אמון על בסיס גזעני.
רביעית, אתה מניח שהמדינה חייבת לאמץ את תפיסות השיוויון, החברתיות והדמוקרטיה המהותית של השמאל. הימין כבר מזמן הציע אלטרנטיבה פילוסופית-מוסרית שאכן מאפשרת להתמודד עם התנהלות מסוכנת כמו בלוד ומזרח י-ם ואף לעודד התנהגות יותר טובה ובמקרים אחרים לעודד הגירה של ערבים הרחק מכאן.
סליחה, התכוונתי מנסור עבאס.
ברור שאבו מאזןהוא אויבמסוכן שאין כל כדאיותבמו״מ איתו.
מה היה רע במורסי?
דווקא מורסי היה אחד האיסלמיסטים היותר בסדר.
ההשוואה צריכה להיות לחמאס – עזה של שנות השבעים היתה בגודל של רהט של ימינו וישראל איפשרה לחמאס לפעול.
איך סחבת את כהנמן לתשובה כל כך לא מנומקת??
ועכשיו מי כאן עושה מניפולציות על החלק הימני של המוח??
אין כל קשר בין הדוגמאות שנתת ואין קורלציה למציאות ולדיון העכשווי.
ברור שצריך לשתף פעולה עם מנסור עבאס. מי שחושב שהערבים יהפכו בין לילה לחובבי ציון הוא לא רציונלי. זה תהליך שיתחיל כאן.
בכל היבט – רציונאלי, אינסטינקטיבי, לטווח קצר, לטווח ארוך, אידיאולוגי, פוליטי או פרגמטי – בכל היבט אין לעשות קואליציה התלויה בקולות של הערבים, וגם אין לחלק להם תקציבי מדינה.
יש לאכוף ולקיים את חוק יסוד הכנסת המבהיר באופן חד משמעי שהמדינה היהודית והדמוקרטית מתגוננת בפני השתלטות עויינת על מוסדות שלטון. ומי שמאפשר את רמיסת חוק יסוד הכנסת זה בגצ. כדי לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית חייבים לסגור את בגצ. זה מוסד מימי המנדט הבריטי המשמש כלי לעקיפת החוק והצדק בישראל.
(א) רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:
(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;
(2) הסתה לגזענות;
(3) תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל.
מצורף לינק למה לא להעביר תקציבים לערבים ובטח שלא דרך עבאס.
https://www.maariv.co.il/journalists/Article-572723