דעה: האלימות בחברה הערבית ומה ניתן לעשות בנושא

סקירה של נתוני האלימות בחברה הערבית מעלה תמונת מצב קשה. הצעד הראשון בדרך לשיפור המצב הוא מינוף וחיזוק אלו שבוחרים בדרך של שיתוף עם מדינת ישראל

קשירת גורל עם העם היהודי | דרוזים בקבר הנביא שועייב (צילום: משה מילנר, לע״מ)

בחודשים האחרונים מתמודדת מדינת ישראל עם שתי תופעות מנוגדות הקשורות למגזר הערבי. האחת היא תוצאה של התרחבות הקיטוב, והשנייה של הנכונות להשתלב, אם כי באופן שונה ממה שהמדינה צריכה. בתווך נמצאת האוכלוסייה דוברת הערבית שכבר מזמן מהווה חלק אינטגרלי מבניין הארץ, בדגש על אלו המשרתים בצה״ל, בכוחות הביטחון ובשירות הלאומי. האירועים האחרונים בחברה ובפוליטיקה מחייבים אותנו לבחון לעומק את תופעת הקיטוב המתגברת בין החלקים השונים בחברה הערבית.

המגזר הערבי חווה עלייה מתמדת במקרי אלימות פנימיים כבר שני עשורים. על פי מרכז ׳אמאן׳ המזוהה עם הפלג הדרומי של התנועה האסלמית, משנת 2000 ועד היום נהרגו קרוב ל-1,600 ערבים בישראל, 80 אחוזים מהם בנשק חם. בשנת 2014 נרצחו 51 בני אדם במגזר הערבי ובשנת 2020 למעלה מ-90 בני אדם. למרות שהערבים מהווים קצת יותר מ-20 אחוזים מהאוכלוסייה, כמות הנרצחים במגזר מהווה כ-60 אחוזים מכלל מקרי הרצח בישראל.

ישנם המסבירים את ממדי האלימות בכך שהמשטרה חיסלה את רוב ארגוני הפשע היהודיים ובכך אפשרה את פריחת מקביליהם הערביים. יש התולים את האשמה עבור חוסר שיתוף הפעולה של החברה הערבית ברשויות האכיפה, במספר תחנות המשטרה המועט במגזר, בתופעת הרצח על כבוד המשפחה ותרבות הנקם השבטית, ועוד קצרה היריעה.

בפועל, רוב התחלואות הללו נובעות מסלידתם היסודית של הערבים ממדינת ישראל. תחושת הניכור והבדלנות הכללית, יוצרת אווירה של אנרכיזם בעיקר בקרב צעירים, בין אם באשמתם ובין אם לאו. מה שמתחיל בנהיגה פרועה ללא רישיון וירי חי בחתונות, יכול להיגרר בקלות לחיסולי חשבונות, עבריינות וסמים. נוסיף לכך את תופעת הפלסטיניזציה והאסלאמיזציה הלאומנית המתגברת ונבין שאין מה להתפלא מכך שמאז פרוץ הרמדאן צמים ביום ומרביצים ליהודים בלילה. החקלאים היהודים בוודאי לא שותפים לתדהמה מאינתיפאדת הטיק-טוק. הרי אלו טרף קל לעבריינות הלאומנית בכל ימי השנה.

פוליטיקה ערבית

מנגד נמצאים אזרחים ערביים רגילים, שרוצים ובוחרים להתקדם ולשגשג. בהיעדר אופציה פוליטית אחרת, רבים מהם הצביעו לאחרונה למפלגת ׳רע״מ׳ המתונה יחסית, שכן מנסור עבאס אכן נתפס כפוליטיקאי מוצלח בהשגת תקציבים למלחמה באלימות הפנים-ערבית. בין מצביעיו נמצאים רבים שכעסו על חברי הרשימה המשותפת אשר התנגדו להסכמי השלום עם מדינות המפרץ, הסכמים שיצרו לאזרחי ישראל הערביים הזדמנויות עסקיות שבעבר לא יכלו לחלום עליהם.

הבעיה בכנף ״המתונה יחסית״ של התנועה האסלאמית היא באופן השתלבותם האופציונלי. לא מדובר בקריאה להשתלבות בשירות הלאומי, במשמר האזרחי ובוודאי לא בצה״ל. לא מדובר בחינוך הילדים להשלמה עם הדגל וההמנון וגם לא בשאיפה להצליח במרחב התרבותי הישראלי (הנתפס ״כיהודי״ מן הסתם), אלא בשימור ההתייחסות למדינת ישראל ככובשת זמנית.

הדבר עולה בבירור מהעובדה שבערבית נקרא הפלג הדרומי כתנועה האסלמית “בפנים פלסטין”, ולא ״במדינת ישראל״. כמו כן, תנועות הנוער הפועלות בערים המעורבות מכונות ״רבאט״, שאלו במסורת האסלאמית “הנצמדים לקרקע בנקודות הממשק עם הכופרים”. לא מדובר בחזון של דו-קיום, אלא לכל הפחות תפיסה זמנית של ״אי-לחימה״. סבלנות שכזו בוודאי לא מייצרת גשר אמתי להשתלבות ושגשוג, ועל כן התנועה האסלמית היא פסולת חיתון מבחינת הקמת ממשלה הנשענת עליה. עם זאת, היא בוודאי כשרה לשיתופי פעולה בכל הקשור למאבק באתגרי המגזר.

למנף שותפוּת

בין הכיסאות נמצאים הטובים באמת! בני המיעוטים שמשרתים בצה״ל ובשירות לאומי. התגייסותם אינה דבר של מה בכך ואסור לראותה כמובנת מאליה. מבחינה גיאו-פוליטית, ההתגייסות הזו אינה רק ״קשירת גורל עם מדינת ישראל״, אלא קשירת גורל עם העם היהודי – עם חזק וחכם, אבל עם כל הכבוד מדובר על שבעה מיליון איש בקירוב, שזה פחות ממחצית מתושבי קהיר. מיעוט קטן מאוד במזרח התיכון.

אלו האנשים שהמדינה הייתה חייבת לרומם, לפאר ולהרים על נס באופן מובהק מעל כל דוברי הערבית בארץ כבר מזמן. אולם הדבר הזה לא נעשה כפי שצריך היה להיעשות, ולכן אפשרות ההשתלבות מתוך שירות נראית לְרוב דוברי הערבית בישראל כמזמינה פחות ומסוכנת יותר. כך נפרצה הדרך להשתלבות בדלנית בנוסח התנועה האסלמית, כלומר – שיתוף פעולה עם מוסדות המדינה במטרה להרוויח ממנה כל מה שרק אפשר, תוך שמירת מרבית הממד הבדלני-תרבותי והיעדר כל צורך לתרום דבר מה בחזרה.

כדי לעצור את שתי המגמות השליליות הללו, צריך להתחיל בחילוץ בני הברית של ישראל מבין הכיסאות. הראשונים בתור חייבים להיות בני העדה הדרוזית, שכזכור כרתו ברית עם היהודים עוד בטרם הקמת המדינה – דבר שנוגד כל הגיון מזרח-תיכוני. ערב מלחמת העצמאות מנו היהודים בארץ בסך הכול שישים ריבוא, ומי חשב שידם תצא על העליונה. ובכל זאת, האם המדינה עושה הכול כדי לחזק את אותה ברית? ממש לא בטוח.

בנוסף לדרוזים ישנם בני מיעוטים נוספים הלוקחים חלק בהגנה על המדינה: בדואים, ארמנים, נוצרים, מוסלמים וצ׳רקסים. אם מדינת ישראל חפצת חיים היא חייבת להעמיק ולחזק את הבריתות והללו ובכך לסמן את ערך ההשתלבות כמגדלור לחיקוי ולא שום אפשרות אחרת.

לשם כך צריכה ממשלת ישראל לגבש ״מתווה ברית חיים״ ולהצמידו כנספח קבוע לחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. עליה לתעדף בו באופן מובהק את מי שלוקח חלק בבניין המדינה, גם במחיר של מלחמת חורמה עם בג״ץ. יתכן ששופטינו העליונים מעדיפים את הצדקנות על פני עתידה של המדינה, אבל רוב העם לא שותף לאותה טהרנות עיוורת. על המתווה לכלול סעיפים הקשורים להוקרה וחינוך לצד סעיפים הקשורים להטבות שונות, חלקן מרחיקות לכת. הכול במטרה לשדר לכל מי שלא לוקח חלק שהוא נחשב לפחות בעיני המדינה ושהוא מפסיד מכך.

על הכנסת לקיים יום חינוך ממלכתי מיוחד ביום הראשון לשבוע שבו נקראת פרשת יתרו (הנביא שועייב), שיוקדש לבני ברית החיים, יום שיצוין גם במערכת החינוך ולשם כך יתקיימו מפגשים בין חיילים לא-יהודים לבין תלמידי בתי ספר יהודיים.

יישוב שבו מרבית התושבים אינם יהודים ובו שיעור הגיוס לצה״ל והשירות הלאומי-אזרחי עומד על 70 אחוזים בממוצע בשלוש השנים האחרונות ייחשב ״יישוב מוטב״ ויזכה להטבות מס. בנוסף, תתקיים הנחה של עד לתשעים אחוזים מערך הקרקע במגרשים לבני הברית במועצות מוסכמות. בנוסף תתקיים בחוק העדפה ברורה למשרתים בכל הקשור לקבלה לעבודה במוסדות מדינה.


מתן פלג הוא יו״ר תנועת ׳אם תרצו׳.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. מאמר חכם ומעמיק. גישה הגיונית וטבעית איך להתיחס לאזרחים הלא יהודים. הענקת זכויות לאותם אזרחים וקבוצות המבשים להשתלב המדינה. לא לתת פרסים לקבוצות המבקשות להנות מתמיכת המדינה ובאותו הזמן לחתור נגדה, לפי הדרך ונחשיבה של האחים המוסלמים.

  2. אתה מתייחס למגזר הערבי כאילו הוא תופעה יחודית אבל כמעט כל מה שאתה מתאר נכון גם לקבוצות אחרות.
    א.מגזר בדלני שרובו לא ממש תורם אבל יש בו צדדים מתונים שהמדינה צריכה לעודד ולא עושה זאת מספיק? זה יכול להתייחס גם לחרדים. מה שהופך את הקישור שלך לפרשת יתרו לטעות אסטרטגית.
    ב.הצורך בתעדוף קבוצות וישובים תורמים? נכון לכלל המגזרים(אגב, תרומה לא צריכה להיות מוגדרת רק ע"י אחוז גיוס גבוה אלא גם להימדד ברמת פשיעה נמוכה ובתשלום מיסים גבוה ביחס לגודל האוכלוסיה ומדרגת המס התואמת לרמת ההכנסה הממוצעת בישוב הנתון).
    ג.הטיעון שמפלגה שאינה מתכוונת להתחברות אמיתית אלא רק אינטרסנטית היא 'פסולת חיתון'? נכון גם לתקווה חדשה ובמידה מרובה גם לימינה. אך אם לא תכיל כמה מפלגות שאינן חלק מגוש הימין לעולם לא תשלים קואליציה. ועדיף לעודד את מי שמראה התקדמות בכיוון הפתוח ומתחבר(רע"מ) על פני מי שרק מראה התרחקות וסחטנות שהולכת ומתגברת(מחנה המרכז-ימין).

    ועוד הערה מהצד: לצד התעדוף ליישובים תורמים חשוב אפילו יותר לתעדף מבחינת תקציבים בתי ספר עם תרומה גבוהה בקרב בוגריהם(במקרה הזה השיקול של מיסים כנראה לא רלוונטי) כדי לעודד הורים לשלוח את ילדיהם למסלול חינוך כזה.

  3. "חברה ערבית בישראל"? אין דבר כזה
    יש אוסף של חמולות עם מכנה משותף אחד
    האם תואילו ילדים למצוא מהו אותו מכנה משותף?

  4. למה צרייך עודה להניף את דגל פלסטין על הר הבית?
    ירושלים, היא בירתו של עודה.
    ירושלים, היא בירת ישראל.
    עודה, ישראלי לכל דבר ועניין.
    מפלגות הימין פועלות ללא לאות לחיזוק הריבונות הישראלית, בנגב ובגליל, ביפו ובנוף הגליל. חותמות הסכמים עם מנסור עבס להכשרת אלפי מבנים בלתי חוקיים, של ישראלים ומתקצבת ערים חדשות לישראלים, בנגב ובגליל. אפשר בגאווה להניף את דגל ישראל, גם בהר הבית, כמו בלשכתם של מנסור עבס, עודה וטיבי.
    בעניין המגזר היהודי, יש הסכמה, עקרונית, גורפת, בכנסת ישראל, שיש לשלב אותם באופן שיוויוני במדינה. להוסיף את המילה שוויון בחוק הלאום ולאפשר לכל הישראלים, איחוד משפחות.
    מבולבלים?
    אין סיבה.
    זו האמת העירומה, ללא גבולות שיח והתניה. נקייה מהנדסה.
    אם תרצו וגם אם לא, אין זו אגדה – זו המציאות העגומה והאובדנית של העידן ההפוך. עידן הקדמה.
    ברור שאינכם מבינים דבר וחצי דבר מהכתוב פה. אבדה השרידות והלכה השפיות ואיתה החזון הציוני והמדינה היהודית.
    ישראל 48 – מדינת כל אזרחיה.
    הנף, עודה, בגאווה, את דגלך, דגל כחול ולבן על בית מקדשך – ניצחת, ללא קרב.

  5. הטיעון במאמר לעניות דעתי שגוי,

    הבאת את הדרוזים – קבוצה דתית שהיתה מוכנה לפעול יחד עם התנועה הציונית של ראשית המדינה – זמן בו מדינת ישראל עמדה על זכותה הטבעית וההסטורית על הארץ – זו ארצינו, תמיד היתה כזו ומדובר בשטח משוחרר. הדרוזים שתרבותית, בשפה ובקודים החברתיים קרובים לשאר המזרח התיכון דובר הערבית.

    אין לי ספק שהנהגתם בודקת בכל רגע את הדופק והאם יש לעבור צד – לצד החזק.

    בהמשך המאמר הבאת את הצטוט הבא: "גם במחיר של מלחמת חורמה עם בג״ץ. יתכן ששופטינו העליונים מעדיפים את הצדקנות על פני עתידה של המדינה, אבל רוב העם לא שותף לאותה טהרנות עיוורת"

    לדעתי, נגעת בשורש הבעיה ב- 40 השנים האחרונות. טהרנות, צדקנות של קבוצת מיעוט בחברה הישראלית (בבחירות האחרונות קבלו כ- 10 מנדטים) שבניה ובנותיה אוחזים בעמדות מפתח בתקשורת, באקדמיה, בפרקליטות ובצמרת המשטרה.

    די לצפות בשדורי הטלויזיה או להקשיב לשידורי הרדיו דוברי העברית (לא רוצה לכתוב ישראלים כי הם לא) על מנת להבין את מושג קורי העכביש של נסראללה.

    קבוצה אוליגרכית זו ממנה את ממשיכהם – לדוגמא בהליך מנוי שופטים כשבוועדה יש רב מובהק לשופטי העליון ואליהם בד"כ הצטרפו עו"ד (שמבינים באיזה צד מרוחה החמאה).

    כל עוד, אבדת את צדקת הדרך, זכותך הטבעית וההסטורית על הארץ כולה – אין לך שום לגיטימציה עם גורמים אחרים במדינה כל עוד אתה לא בעל הבית מי אתה שתכתיב האם מותר או אסור לרצוח "על רקע כבוד המשפחה"?

    כשרבין ז"ל דיבר על "בלי בג"ץ ובלי בצל"ם" – זה שורש הבעיה והיא איתנו כבר מאז שנות ה- 80 של המאה הקודמת.

    כל השאר פתיר.

  6. הכותב שוכח לציין מספר נקודות:

    ללא רוח גבית מהתקשורת + בתי המשפט + אירגוני שמאל (שהתקשרות ובתי המשפט המדינה הם בעצם מהווים את הזרוע המבצעית שלהם) . כנראה רוב האלימות הזאת לא הייתה מתממשת.

    תוסיף לכך את המצב הפוליטי הפנימי והפנים פלסתיני + לחצים חיצוניים כמו טורקיה והאחים המוסלמים , והרי לך חבית תבערה..

    מה הפיתרון , כמו תמיד , עידוד עלייה יהודית לצד עידוד הגירה ערבית ,
    ענישה כבדה נגד פשעים פלסתינים (לאחר ניקוי אורוות יסודי בבתי המשפט) ומבחינתי אפשרות חנינה לכל ערבי שמעוניין להגר עם כל משפחתו המורחבת..

    בגדול – יש שלושה סוגים של ערבים / אזרחים וצריך לנהוג בהם בהתאם

    אלה המעוניינים לחיות בשקט במדינה היהודית – להם קרא בן גוריון "אחינו אתם"
    אלה השונאים את המדינה וכועסים על המדינה – לאלה נציע כל תשורה של פיוס על מנת שיבנו להם חיים חדשים במקום אחר.
    אלה המעוניינים לפגוע במדינה – אלה צריכים לסבול את נחת זרועו של כוחות הביטחון של המדינה היהודית.

    1. עצה ידועה מזמן.

      ״אמר רבי שמואל: שלוש אגרות שלח יהושע בן-נון ליושבי בארץ לפני כניסת עם ישראל אליה: א.הרוצה לעזוב יעזוב. ב.הרוצה לעשות שלום יעשה שלום ג.הרוצה להילחם ילחם״(תלמוד ירושלמי שביעית ו׳ א׳, במקור בארמית תרגום חופשי שלי).

  7. מדובר באלף דרכים שמתחברים לדרך אחת.
    פתיחת תחנות משטרה בכל צומת וכניסה לערים
    ערביות.הגדלת כח האדם במשטרת התנועה.
    הגדלת המשטרה לחמישים אלף שוטרים.
    השקעה בתשתיות וחינוך.לחימה בפשיעה ללא מורא
    הגדלת תקציב היחידה להגנת עדים
    הגדלת שכר השוטרים וגיוס איכותי יותר.
    שיתוף פעולה עם האפביאי לרכישת ידע מתקדם
    בנושא חקירות.מודיעין.עיקוב.וכדומה.
    סגירת כל הפירצות בגדר ההפרדה ושדרוגה.
    הקמת גדר לכל אורך גבול ירדן.
    שדרוג האבטחה במחסומים
    הוצאת כל המסתננים והשבחים מהארץ.
    סיוע למשתפי פעולה להגר לחוץ לארץ.
    ולקבל את כל הסיוע הנדרש לקליטה טובה.
    סילוק השבחים והמסתננים תוריד את הפשיעה.
    וחסימת הפרצות בגדר תסייע להורדת הפשיעה
    המגיעה מתחומי הרשות הפלסטינית.

  8. יש כמה וכמה אפשרויות לפתור את התסבוכת שלנו עם המיעוט הערבי העויין. צריך לזכור תמיד את הקו האסטרטגי של ההתיישבות הציונית בא"י: מקסימום שטח, מינימום ערבים. לגבי הגאות הלאומנית הערבית יש כמה אמצעים: האחד, לקבל לעבודה גברים ערבים רק בעלי משפחה מעל גיל ארבעים, להוציא ערבים ששרתו בצה"ל או בשרות לאומי. את השבאב הלאומני לדחוף החוצה בכל האמצעים. זה אקוטי במיוחד באזור ירושלים. שבאב ערבי שנדחה משוק העבודה יפתח נטייה יותר גדולה להגר. הגירת השבאב תוביל תוך זמן קצר לצניחה עוד יותר גדולה בילודה הערבית. במקביל, צריך לעודד יציאת נשים ערביות לעבודה. יותר נשים ערביות עובדות = פחות משפחות ופחות ילודה. צריך להבין שהפשיעה הערבית היא לא רק פלילית, אלא גם לאומנית וגזענית. כמו אותו בנדיט מקלנסוואה בן 19 שעבד כעובד ניקיון של קבלן בראשל"צ ושרף את דגל המדינה. לדאוג לכך שחברות קבלן לא יעסיקו את השבאב, למעט במקרים שתוארו לעיל. לפתח חרם וולונטארי על מוקדי לאומנות וטרור ערבי כמו בירת הטרור הערבו-איסלאמי אום אל פחם. לא מעסיקים אותם, לא קונים מהם, לא מוכרים להם, לא מבקרים אצלם לצורך תיקונים או קבלת/מתן שירותים. לא סועדים אצלם במרחב, כולל מסעדת אל באבור. פשוט לחנוק את מדגרת הטרור הזאת, ולעודד הגירה, שוב הגירה ועוד פעם הגירה.