מאורעות תשפ”א – “בחזרה לעתיד”

מאורעות התקופה האחרונה מציפים את בעיית המגזר הערבי ומטילים ספק באשר לנאמנותו. התרחישים האפשריים העתידים לבוא, מדאיגים ואמורים להדיר שינה מכל אזרח ומכל שדרת מקבלי ההחלטות במדינת ישראל.

מאורעות תשפ”א, קשים ומורכבים ככל שיהיו מאפשרים לעם ישראל לקבל דגימה ממצבים עתידיים וסבירים, אשר במידה ויתממשו ביום מן הימים – מצבנו ככל הנראה יורע שבעתיים.

היות וכבר הוכח במאמרי הקודם “פרעות תשפ”א: המניעים אותם מניעים” שהזיכרון הלאומי שלנו קצר משהו, מוטב כי נבחן כבר בעת הזו את המשמעויות המרכזיות ממהלך האירועים האחרונים בהיבטים האסטרטגיים ולא רק הטקטיים, בעבור מדינת ישראל ואזרחיה.

בטרם יפורטו שלושת המצבים בעלי ההשלכות העתידיות, כמשתמע ממאורעות תשפ”א, שומה עלינו להזכיר דברים שנאמרו, ספק הובטחו, לעם ישראל מפי שניים מראשי ממשלותיו בעקבות הסכמי אוסלו, הסכם “עזה ויריחו תחילה” וה’התנתקות’ – היא גירוש יהודי צפון השומרון וגוש קטיף מבתיהם בשנת 2005.

הבטחות ריקות

הסכם קהיר, שנודע בכינוי “הסכם עזה ויריחו תחילה” נחתם לפני 27 שנה, ב-4 במאי 1994, בין ראש ממשלת ישראל המנוח יצחק רבין, ובין ראש אש”ף יאסר ערפאת ימ”ש. במסגרת ההסכם, שנחתם בהמשך להסכמי אוסלו, הוחלט על הקמת ממשל עצמי פלסטיני בעל סמכויות חקיקה, שיפוט ושיטור וכן על העברת רצועת עזה ואזור יריחו לידי הפלסטינים. שנה לאחר חתימת ההסכם, האשים רבין את “פחדני השלום” בהפחדת העם בגין תרחישי אימה שצפו וקבע בביטחון רב: “לא הייתה אף קטיושה מעזה ולא תהיה אף קטיושה”.

ראש ממשלת ישראל המנוח, אריק שרון ז”ל, הסביר בנאום שנשא בכנס הרצליה ב-18 בדצמבר 2003 את עמדתו לגבי תכנית ההתנתקות: “מטרתה של תכנית ההתנתקות היא להפחית ככל ניתן את הטרור ולהעניק לאזרחי ישראל את מרב הביטחון… תכנית ההתנתקות נועדה להעניק מקסימום ביטחון וליצור מינימום חיכוך בין ישראלים ופלשתינאים. אנו מעוניינים בקיום משא ומתן ישיר, אך אין בכוונתנו להפקיד את החברה הישראלית כבת ערובה בידי הפלשתינאים… לא נחכה להם עד בוש”.
במבחן התוצאה הטרור לא הופחת אלא גבר, הביטחון דורדר והחיכוך עם הערבים קיבל משמעות חדשה, בין אם בצורה עקיפה עם ירי תלול מסלול ובין אם מעורבות ישירה של ערביי ישראל הרואים עצמם “פלשתינאים” בעלי מטרה ברורה להקים “מדינה פלשתינאית אחת מהים ועד הנהר”.

במכתבו לנשיא ארה”ב, ג’ורג’ בוש  מיום 14 באפריל 2004 כתב ראש הממשלה שרון: “תכנית ההתנתקות תיצור מציאות חדשה וטובה יותר למדינת ישראל, תשפר את ביטחונה וכלכלתה ותחזק את חוסנם של אזרחיה”. במבחן התוצאה – מצב הביטחון לא שופר והכלכלה לא התחזקה בזכות ההינתקות. בנוגע לחוסנם של האזרחים – הוקמו מרכזי חוסן לתושבי הנגב המערבי, יש יותר פניות לסיוע נפשי ובפרפרזה צינית על הדברים יש הטוענים ש: “מה שלא הורג – מחשל”.

ראש הממשלה שרון, טען באזני עם ישראל טרם ההינתקות כי: “אני רוצה שתדעו, אשקלון וישובים אחרים לא יהפכו לקו החזית”. עוד אמר: “אני מבין בביטחון ואני מבטיח לעם ישראל 40 שנים של שקט”. לצער כולנו – המציאות טפחה על פנינו מהר וללא רחם. מהבטחתו של שרון ל-40 שנות שקט, לא נותרה אף לא עשירית מהזמן המובטח -4 שנות שקט. מאשקלון ויישובי ‘חוטף תל אביב’, הפכה כמעט כל המדינה לחזית אחת שלמה.
המפליא הוא כי דווקא לוחם ומצביא מוערך כאריק שרון, שהכיר את המנטאליות של שכנינו ולחם באויבינו בעוז וביצירתיות – כשל בתפישתו, באמונתו ובהבטחותיו לבני עמו.

שלושת מצבי המבחן

אלברט איינשטיין הגדיר את המונח “אי שפיות” כך: לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות.
לאור האמור עד כה, ולאור ניסיונו העשיר והכואב של עם ישראל במרוצת השנים והדורות, נדרשים אזרחי ומנהיגי עם ישראל להיזכר באירועים מעברנו הלא רחוק בהכרח, להתפכח, להתעשת ולהקיש מהמאורעות בהווה כבעבר, על העתיד הצפוי לנו כעם וכמדינה באם נמשיך לשגות באשליות ובהבטחות סרק במזרח התיכון, שאינן תקפות יותר מסיפורי אלף לילה ולילה.

מצב מבחן ראשון: מה עלול לקרות אם ניסוג מיהודה שומרון ונעניק לרשות הפלסטינית את השליטה בשטח?

התשובה ברורה היא – תקום ישות טרור הנשלטת על ידי גורמים אסלאמיים קיצונים שיפעלו באלימות למען הקמת מדינת פלסטין, רצוי “נקייה מיהודים” מהים ועד הנהר, בסיוע שכנותיה ואויבותיה של מדינת ישראל, שיראו במהלך הזדמנות פז להיפטר מה”פלסטינים” הלא רצויים שמצויים בשטחם.
תקום ישות שתתחמש בנקל ותזכה ליתרון משמעותי מסוים על ישראל, מתוקף שליטתה בגב ההר וקרבתה המוחלטת לנכסים האסטרטגיים ולריכוזי האוכלוסייה הגדולים של ישראל, המצויים בשפלה ובמישור החוף בעיקר.
תשובה זו כבר נתנה, או לכל הפחות נרמזה, במסגרת התקפות הטרור המיוצאות משטח רצועת עזה לעבר שטח ישראל ביתר שאת ועוצמה מאז ההינתקות בשנת 2005.
ההפיכה האלימה שחולל החמאס ברצועת עזה בין ה-12 ל-14 ליוני 2014, עת השתלט על השלטון, חיסל מתנגדים והניס את אנשי הפת”ח, זכורה היטב להנהגת הרשות הפלסטינית שבראה עומד אבו מאזן. זיכרון ביעותים זה, הנמצא בבסיס החלטתו לדחות את הבחירות להנהגת הרשות, מחשש לעליית גורמי החמאס לשלטון תחתיו, היה בין התורמים הגדולים להתפרצות גל האלימות הנוכחי כנגד אזרחיה היהודים של מדינת ישראל, בהיותם ‘שסתום הלחץ’ של הערבים ותו לא, לכאורה.

הוכחה נוספת לאמיתות התשובה התקבלה עם נסיגתו החד צדדית ומפתיעה של צה”ל מדרום לבנון בשנת 2000. מאז הנסיגה נשלט אזור דרום לבנון, כמו גם רוב חבלי המדינה, על ידי ארגון הטרור “חיזבאללה”, העושה במדינה כרצונו גם לאחר שספג מהלומה קשה במלחמת לבנון השנייה, על אף שאינו מייצג בהכרח את מדיניותה הרשמית של ממשלת לבנון, למרות החלטה 1701 של מועצת הביטחון באו”ם ופעילותם של כוחות צבא לבנון וכוחות האו”ם המוצבים באזור.

סוד גלוי הוא לכל כי במקום התשתית הצבאית שנפגעה במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, נבנתה ע”י ארגון החיזבאללה תשתית צבאית חדשה, רחבת היקף ומשודרגת, המונה למעלה מ-130,000 רקטות וטילים מדויקים רבי עוצמה, המאיימים בנקל על מרכזי אוכלוסייה ועל אתרים אסטרטגים בכל רחבי ישראל.

המסקנה לאור המתואר ולאור המאורעות אותם חווים אנו לאחרונה הינה שכדי להבטיח את בטחונה של מדינת ישראל על יישוביה ואזרחיה – נדרשת שליטה בשטח. הימצאותם של כוחות הביטחון בשטח, תוך הסתמכות על ההתיישבות היהודית והתשתיות השונות, הן שמסייעות לסיכול רוב מזימותיהם הרצחניות של ארגוני הטרור ופעיליו, בכלל זאת התחמשותם, התארגנותם וביסוס תשתיותיהם במרחב. ההגנה על אזרחי ישראל מוטב שתעשה מתוך השטח ולא מנגד, על מנת לאפשר את שגשוגה של ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ אבותינו, לצד מתן גמישות מרבית לכוחותינו המגנים עליהם ועל כל עם ישראל מעמדת עליונות ולא נחיתות צמודת כביש 6 עם הגב לים.
בהקשר המערכות מול עזה אציין כי ישנה למדינת ישראל ‘פריבילגיה’ בהיותה של הרצועה תא שטח טופוגראפי נחות ומישורי יחסית נוח לבידוד ותחימה; תא שטח המתוחם בצדו האחד בים, בשני – מצרים ובשלישי במדינת ישראל, כשלפחות שניים מבין תאי השטח הללו אינם ידועים כאוהדי שלטון החמאס ואופן התנהלותו.

מצב מבחן שני: מה עלול לקרות אם ניסוג מבקעת הירדן?

ההינתקות מרצועת עזה ופינוי יישובי גוש קטיף ומחנות צה”ל, כללה גם את פינוי המוצבים על ציר פילדלפי. ציר שהווה רצועת חיץ צרה בין רצועת עזה למצרים, שהוקמה בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1982 עם העברת סיני לשליטה מצרית. ציר פילדלפי במקטעו זה נותר בשליטה ביטחונית ישראלית גם לאחר הסכמי אוסלו, עד ה-10 בספטמבר 2005.
ארגוני הטרור בעזה עשו כמיטב יכולתם, לעיתים בהצלחה יתירה, כדי לעקוף את המכשול שלאורך הציר באמצעות חפירת מנהרות לצרכי הברחה, אך גם לצורך ביצוע פיגועים במוצבי צה”ל שחלשו על הציר במטרה לסכל את אותן הברחות ופעילות טרור החל מהאינתיפאדה הראשונה.
כאמור, הברחת אמצעי לחימה לשטח רצועת עזה ממצריים אינה תופעה חדשה, אך זו התעצמה לאחר נסיגת כוחות צה”ל מהרצועה לכדי ממדים שאפשרו התחמשות אדירה בטילי נ.ט מתקדמים כ’קורנט’, רקטות איראניות תקניות ארוכות טווח ומגוון כלי נשק ואמצעי חבלה. זאת בנוסף להברחת אמצעים ששימשו ליצירת תשתיות וייצור אמצעי לחימה מגוונים, שאת תוצריהן חווים אזרחי ישראל בביתם ועל בשרם גם בימים אלו במאות ואלפים.


סוד גלוי הוא לכל כי במקום התשתית הצבאית שנפגעה במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, נבנתה ע”י ארגון החיזבאללה תשתית צבאית חדשה, רחבת היקף ומשודרגת, המונה למעלה מ-130,000 רקטות וטילים מדויקים רבי עוצמה.


עתה שוו בנפשכם מה היה קורה בשטחי הרשות הפלסטינית אילו יישובי בקעת הירדן היו מפונים וצה”ל היה נסוג מהשטח החוצץ בין מדינת ישראל לממלכת ירדן, או אם תרצו למזרח הפרוע. האם יעלה על דעתו של אזרח מפוקח שממלכת ירדן, בה ישנו רוב מוחץ של ערבים “פלסטינים” הנשלטים בכוח הזרוע של המיעוט ההאשמי בראשות המלך עבדאללה, יכולה למנוע פריצה מאסיבית של הגבול ומעבר אמצעי לחימה מתקדמים, לצד מעבר מחבלים מארגוני טרור רצחניים וכוחות אויב בהנחיית איראן.

המסקנה המתבקשת הינה שהבטחת גבולה המזרחי של מדינת ישראל מחייב שליטה מלאה ב”בקעת הירדן במובנה הרחב”, כפי שהסביר זאת ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בזמנו. אילולא כן- שטחי הרשות הפלסטינית יוצפו באמצעי לחימה מתקדמים ומחבלים מיומנים שיאיימו על אזרחי מדינת ישראל בהיקפים שכמותם לא ידעה ישראל בעבר, אף לא בתקופת מלחמת ששת הימים עת ירו תותחים ירדנים על ירושלים, תל אביב, נתניה ועוד יישובים ובסיסים צבאיים. הפעם יהיה מדובר בשליטה מלאה בתצפית ובאש שטוחת ותלולת מסלול כאחד, בטווחים שאינם מצריכים רקטות ארוכות טווח בהכרח.

מצב מבחן שלישי: כיצד ינהג חלק לא מבוטל מערביי ישראל, במידה ונאלץ להילחם במספר חזיתות במקביל?

התשובה אמורה עתה להיות ברורה יותר למי שעוד שגה באשליות הדו קיום, השלום והאחווה, או סתם התעקש ביהירותו שלא להקשיב לדברי ההנהגה הערבית בשפתה או לראות בפועלה מאחורי המצלמה.

ימים אלו של פרעות תשפ”א מהווים תזכורת מוצקה לדור של יהודים תמימים עד גלותיים החיים ביננו, שבחרו להתעלם ממאורעות דמים כדוגמת פרעות תר”פ, תרפ”א ותרפ”ט, המרד הערבי הגדול בתקופת המנדט בין השנים 1936- 1939, ומכל אותם אירועים קטנים כגדולים שאירעו במשך השנים. פרעות ואירועי טרור בהם נטבחו, נפצעו, נאנסו, נגזלו יהודים בני כל הגילאים רק בשל יהדותם, על ידי שכניהם הערבים “הידידותיים”, כשנקרתה בידם ההזדמנות להשתלח ללא רחם ביהודים שכל עוונם היה שגרו בסמיכות להם במשך מאות שנים, עוד טרם הקמת מדינת ישראל והכיבוש הציוני לכאורה.
בשנים האחרונות נחשפה לעין הציבור במלוא עצמתה תופעת העדר המשילות בכל רחבי המדינה, מהגליל ועד הנגב, עת תופעות של בריונות ואלימות קשה, גביית דמי חסות ושאר מעשי פשיעה חמורה עלו בכל מהדורה, בעיקר על ידי אותה קבוצת אוכלוסייה.

בנוסף נחשף העם בישראל לתופעת חוסר נאמנותם (בלשון המעטה) של נבחרי הציבור הערבי למדינת ישראל, ולא רק בעת טקסי ההשבעה לכנסת בירושלים הבירה. לא ניתן להתעלם עוד מהעובדה שגם בעת משברים ואתגרים מולם ניצבה מדינת ישראל, בחרו אותם ערבים צד, כדוגמת: קריאות העידוד בשבחו של נסראללה ובגידתו של ח”כ עזמי בשארה במלחמת לבנון השנייה, השתתפותה של חכ”ל חנין זועבי במשט הטרור של המרמרה, הברחת הטלפונים למחבלים בבתי הכלא הישראלים על ידי חכ”ל באסל גאטס ודברי תמיכה בפיגועים בחיילים, במקביל לחיבוק חם המוענק למחבלים משוחררים מצד חברי הכנסת האחרים. כבר די ברור לרבים מהיהודים שאותם “ערבים ישראלים” לכאורה, רואים עצמם כפלשתינאים במאבק הלגיטימי מבחינתם לשחרור כל אדמת פלסטין הכבושה.

ההתנתקות הייתה אמורה להביא שקט (צילום: משה מילנר, לע”מ)

לצערי הרב, העדר נאמנותם של רבים מערביי ישראל, מצפון ועד דרום, אינה מוטלת עוד בספק. ברור עתה כי רבים מהם ייטלו חלק פעיל ואלים יותר בלחימה כנגד ישראל, שעה שזו תאלץ להילחם כנגד אויביה במספר חזיתות בו זמנית.
אין ספק בליבי כי ינסו הם לפגוע בשכניהם היהודים, ברכבים על הצירים, בכוחות החירום וההצלה ובתשתיות אזרחיות וביטחוניות, בכדי להחליש ולפגוע במאמץ הגיוס של חיילי המילואים ושינוע הכוחות לגזרות הלחימה הבוערות.

תימוכין להנחה זו מופיעים בסקר שנערך על ידי פרופ’ סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה שפורסם ב-18 למאי 2009, בדיוק לפני 12 שנה, בנושא יחסי יהודים וערבים המציג נתונים מדאיגים ביחס לדו-קיום העדין במדינת ישראל.
על פי ממצאי הסקר רק 41 אחוז מהערבים הכירו בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית ו-40.5 אחוז בטוחים שהשואה כלל לא התרחשה. בשנת 1995 רק שבעה אחוזים מערביי-ישראל טענו כי אין למדינה זכות קיום, לעומת 22 אחוז בשנת 2008. נתון נוסף הצביע על כך שבשנת 2008 השתתפו 41 אחוז מערביי-ישראל בפעילות מחאה כלשהי, בעוד שבשנת 2002 רק 28 אחוז לקחו חלק בהפגנות.
ההחרפה בעמדת הערבים באה לידי ביטוי בכל שאלות הסקר, לדברי עורכו. בשנת 2008 הסכימו כ-54 אחוז מהערבים לשלוח את ילדיהם לבית ספר עברי, בעוד שחמש שנים קודם היה האחוז גבוה יותר – 70.5. נתון מעניין נוסף הרלוונטי לימים אלו הצביע על כך שבשנת 2008 התנגדו 47 אחוז שיהיה להם שכן יהודי, בעוד שב-2003 התנגדו לכך 27.2 אחוז מהנשאלים בלבד.
מדד נוסף מהסקר הצביע על תמיכה בשיעור של 49.5% מערביי ישראל בכוח חזק, ערבי או מוסלמי, שיעמוד בפני ישראל ויפגע בה אם יהיה צורך בכך. ב-2012 תמכו 53.7% בהתחזקות כוחו של חיזבאללה ו-52.9% תמכו בהתבססות חמאס ברצועה.
לדבריו של פרופ’ סמוחה העימותים בעזה ובלבנון החריפו את המצב: “המצור על עזה, מלחמת לבנון השנייה, אי-יישום מסקנות ועדת אור וההחלטה על סגירת תיקי החקירה – כל אלה היוו פגיעה קשה שהחריפה את המצב. הערבים אומרים: ליהודים לא היו עושים את זה. בשלוש-ארבע השנים האחרונות אנו עדים לתוצאות השבר הגדול של אירועי אוקטובר 2000. אם זה יימשך, ההחרפה של העמדות תלך ותגדל”. עוד הוסיף וציין פרופ’ סמוחה כי יחסי יהודים וערבים ידעו עליות ומורדות הקשורות בקשר הדוק לאירועי היום: “השנה הכי מתונה הייתה 1995 – תור הזהב של ממשלת רבין, הסכם אוסלו והיחס לעם הפלסטיני. כעבור ארבע שנים, האכזבה הגדולה משלטון נתניהו ואירועי אוקטובר החריפו את המצב”, לטענתו.
הסקר המציג את מדד יחסי יהודים-ערבים בישראל, אותו עורך פרופ’ סמוחה מדי שנתיים באוניברסיטת חיפה מאז 1976, מצביע על ירידה בתמיכה בדו-קיום גם בין השנים  2015 עד 2017. בשנים אלו חלה ירידה בשיעור האזרחים הערבים שמכירים בזכות הקיום של המדינה, מ-74 ל-66 אחוזים.

תימוכין נוספים נמצאים בנתון שפורסם ב21 ביוני 2016 ולפיו גם בחלוף עשור ממלחמת לבנון השנייה, בה נהרגו 19 אזרחים ערבים ישראלים לעומת 21 אזרחים יהודים, נראה שאין ערביי ישראל ממהרים לגנות את חיזבאללה ובמידה מסוימת אף מזדהים עם מטרותיו של ארגון הטרור. דוגמה לעמדה זו התקבלה ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, כשב־ 19 ביולי 2006 נהרגו האחים מוחמד (7) ורביע (3) טלוזי, לאחר שרקטה פגעה ישירות בביתם שבנצרת. את האחריות למות הילדים לא תלה אביהם בחיזבאללה, אלא בממשלת ישראל “הכובשת”, דווקא. ביטוי נוסף לדבר נמצא ביישוב מג’ד אל־כרום שבגליל, שאף ספג פגיעות ואבדות בנפש בעת המלחמה, עת הורשע בשנת 2013 אחד מתושבי הכפר בריגול למען חיזבאללה ונידון לשבע שנות מאסר. אותם ערבים דוחים את הטענה כי לישראל הייתה הצדקה מוסרית לפתוח במלחמה לנוכח התוקפנות נגדה, טענה הנשמעת גם כיום ביתר שאת מפיהם של ערבים אזרחי ישראל, כפי הנראה.
כל שנותר הוא לתהות עד כמה היו מאמירים הנתונים, אילו היה נערך סקר במתכונת דומה גם היום בקרב אוכלוסיית הערבים בהשוואה ליהודים אזרחי מדינת ישראל.


בשנת 2008 הסכימו כ-54 אחוז מהערבים לשלוח את ילדיהם לבית ספר עברי, בעוד שחמש שנים קודם היה האחוז גבוה יותר – 70.5. נתון מעניין נוסף הרלוונטי לימים אלו הצביע על כך שבשנת 2008 התנגדו 47 אחוז שיהיה להם שכן יהודי, בעוד שב-2003 התנגדו לכך 27.2 אחוז מהנשאלים בלבד.


המסקנה המתבקשת הינה שעל מדינת ישראל להיערך, להכשיר ולהקצות כוחות, ולו רק במילואים, לריסון ולהרתעת פורעים ערבים בתחומי מדינת ישראל.
יש לדבוק בחוק ולא לאפשר למפלגות ולאישים שונים, ערבים ויהודים, הפועלים כנגד מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, התומכים באויביה במקום באזרחיה, מלהיבחר לכנסת ישראל או לכל מוסד ממלכתי ורשמי אחר.
יש למנוע מכל אדם שלא הביע נאמנות למדינה ולחוקיה, שבחר במפגיע שלא לשרת בצבא או בשירות לאומי או אזרחי, בה בשעה שיכול היה, מללמוד ולעבוד במוסדותיה, ו/או להינות מזכויות יתר ומהטבותיה כדוגמת העדפה מתקנת פסולה, שעה שחיילים משוחררים נדחים מפאת תנאי קבלה קשים או מקומות מוגבלים.
יש למנוע מכל אדם שהביע תמיכה מוצהרת וגלויה באויבי המדינה, בין אם באמירה או במעשה, מלקבל זכויות קנייניות במקרקעין בה, אישורים, תעודות הכרחיות או רישיונות להקמת עסק או אפילו רישיון נהיגה.
יש להבהיר לכל אדם המתגורר בשטח מדינת ישראל, שלדידו זו מדינת אויב ודם יהודים בה מותר, כי מקומו אינו כאן, אם בכלל, כלל ועיקר. יתכבד נא לעזוב מרצונו החופשי או לשהות מעברה השני של גדר הגבול לצד אחיו הערבים עוכרי ישראל במודע, שבמידה וינסו לפגוע במדינת ישראל, לא תעזור להם מערכת האכיפה המשטרתית או השפיטה.

סיכום

פתחתי בדברים שאמר ראש הממשלה המנוח אריק שרון בתקופת ההינתקות, על כן אסיים בדברים שנשא בנאום בטקס יום הזיכרון בשנת 2005: “מי שחווה את המתקפה ואת הפגזים ונשא בזרועותיו פצוע אנוש וחש את חום דמו ואת נשימתו האחרונה. מי שראה את מחירה הנורא של המלחמה, נָדַר נֶדֶר לעשות מה שיוכל כדי למנוע מהילדים של היום ושל מחר את המלחמה הבאה”.
המלצתי לפיכך למנהיגינו הנכבדים- אל תבטיחו הבטחות חסרות שחר הנוגדות את הטבע האנושי, שהרי מלחמות היו משחר ימי ההיסטוריה האנושית וככל הנראה ימשכו עד לבוא משיח בן דוד.
מבצע ‘שומר החומות’ הינו קדימון למלחמה כוללת, מורכבת וקשה יותר. על כן נקראים מנהיגי המפלגות הציוניות לאחדות גם ללא אחידות, במטרה להבטיח לעם ישראל ולזרעו ביטחון במולדתו לדורי דורות בגבולות ברי הגנה, באמצעות הרתעה חזקה כלפי אויבנו מבית או מחוץ.

אל”מ במיל׳ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני בלימודי צבא וביטחון, ביצע שורת תפקידי פיקוד במגוון יחידות לוחמות, שירת כמג״ד, כמפקד בה״ד ורמ״ח איסוף הקרבי, וחבר בתנועת ׳הביטחוניסטים׳.
הערת המחבר: בימים אלו שלוחה הברכה לכל החיילים והאזרחים בני כל הדתות, הנמצאים בחזית הלחימה או תחת אש הטילים והרקטות, שנאמנותם למדינה ולערכיה בחיי המעשה, בבניין הארץ ובצער- גם בדם, ראויה להערכה ולהוקרה יתירה.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

  

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. גדודי חללי אל אקצה של הפת”ח לקחו אחריות לפיגוע הירי ליד רמאללה (18,5,2021)

    לחבל את מחמוד עבאס!

  2. הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל (בראשי תיבות: אצ”ל) היה ארגון צבאי מחתרתי עברי, שנוסד בירושלים, בשנת 1931. הארגון הוקם על ידי מפקדים שפרשו מארגון “ההגנה”, בשל דרישתם לפעולה נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים, בעיקר זו של מאורעות תרפ”ט.

    האצ״ל 2021 יוצאת לדרך………כל אחד צריך להתארגן בעיר שלו ולתת ביטחון לאזרחים היהודים באזור שלו!

    בית המשפט סירס את המשטרה וסירס את צה״ל…..רק אנחנו ניתן ביטחון לילדינו!

    תתארגנו עכשיו!

  3. ((((((( מי שקונה מהערבים = בוגד!!!!!!!!!!!! ))))))))
    ((((((( לרושש אותם! ))))))))

  4. דיקטטורה בולשביקית שיפוטית קומוניסטית אנטישמית לא מחליפים בקלפי…
    רק בהתקוממות עממית ומהפכה אזרחית!

    הגיע הזמן שמיליוני יהודים יעלו על בית המשפט וכל אולפני התקשורת שתומכים באויב הערבנאצי בזמן מלחמה!
    הגיע הזמן לנכבה 2.0 לערבנאצים ולשמאלנאצים הבוגדים!

    הגב

  5. ((((( לרושש את תומכי הטרור = חברת סלקום )))))

    ניתקתי עכשיו את כל החברה שלי….45 קווים!

  6. בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר קולות מימין הקוראים להגבלת זכויות תוך דרישת נאמנות.
    הבעיה היא שזה יכול לשמש כחרב פיפיות-הרי כל תמיכה בעמדה שנוגדת את האינטרס של המדינה הוא חוסר נאמנות.
    “יש לדבוק בחוק ולא לאפשר למפלגות ולאישים שונים, ערבים ויהודים, הפועלים כנגד מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, התומכים באויביה במקום באזרחיה, מלהיבחר לכנסת ישראל או לכל מוסד ממלכתי ורשמי אחר”-יש שיטענו שדרישה להגבלת בית המשפט כלולה בפעילות כנגד מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
    “יש למנוע מכל אדם שלא הביע נאמנות למדינה ולחוקיה”-יש שיגדירו כך מגורים ביו”ש.
    “יש למנוע מכל אדם שהביע תמיכה מוצהרת וגלויה באויבי המדינה”-יש שיטענו שראש ממשלה שמסרב לפרוש למרות שיש נגדו כתב אישום מערער על מוסריות המדינה ולכן צריך להיחשב לצורך העניין כאויב המדינה.
    “יש להבהיר לכל אדם המתגורר בשטח מדינת ישראל, שלדידו זו מדינת אויב ודם יהודים בה מותר”-יש שיטענו שיחס כזה או אחר לקהילה הגאה כמוהו כשפיכת דם של בני הקהילה.
    והדוגמאות עוד רבות.
    ואל תגידו לי שאתם סומכים על בית המשפט או על חברי הכנסת שלנו שידעו מתי להפעיל את זה(רק להזכירכם איך בית המשפט השתמש בתקופת ההתנתקות בחוק ההמרדה כנגד כל חוסם כבישים עלוב שעיכב מעט את התנועה בזמן שעיתונאים התומכים באלימות פלשתינאית וראשי הסתדרות שגרמו לנזק של מיליארדים יצאו ללא כתב אישום).
    בסופו של דבר המדרון החלקלק הזה יוביל לכך שתקום מפלגה שתגדיר את הנאמנות למפלגה והנאמנות למדינה כאותו הדבר ומפחיד לחשוב לאן זה יוביל.

    אני לא אומר שלא נכון להעלות דרישות כאלו. אני אומר שחשוב להגדיר את החוק באופן מאוד מפורש וחד משמעי.

  7. החולשה העיקרית היא במערכת המשפטית, כפי שאמר אחד השופטים העליונים על אהרון ברק, שהוא מוכן עבור ערכי השוויון שימותו כמה עשרות בשנה בפיגועים. כל מנגנוני ההתבוננות נמצאים בחוק אך מסורסים בידי המערכת המשפטית. זכותו של אזרח להגן על משפחתו ועל רכושו נמצאת בחוק, אך מי שמשתמש בה ויפגע בתוקפיו, יחקר ויתבע.דוגמה טובה לכך היא השוטר שהתערב במקרה סחיטה של נער ואחרכך הרג בשגגה את התוקף שזרק עליו אבנים עומד לדין.

  8. הסכסוך הכי גורלי בא”י נטוש כרגע בין הישוב היהודי בישראל לבין המיעוט הערבו-נאצי הגדול במדינה שמהרבה בחינות מזכיר את המיעוט הגרמנו-נאצי של הסודטים שהיה קיים בצ’כוסלובקיה לפני מלה”ע ה-2. בעוד הצד היהודי מפולג ומשוסע, כאשר מול הרוב הגדול של יהודים ציוניים ופטריוטיים עומד מיעוט חזק של סמאל קיצוני אנטישמי הממומן והנתמך ע”י אנטישמים בחו”ל, התשקורת הסמאלנית והחונטה המשפטית המצדדים באוייב, הרי הצד הערבי ברובו הגדול מאוחד בשנאתו למדינת היהודים ובהתנגדותו לקיומה. אין כיום גורם משמעותי אחד בקרב המגזר הערבו-איסלאמי המוכן להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא”י. בלי לשבור את החזית הערבו-נאצית-הסמאלנית בתוך המדינה, ישראל לא תוכל להתמודד עם האוייב הערבו-איסלאמי הסוני-שיעי מבחוץ. המצב הזה מחייב הקמת חזית לאומית פטריוטית יהודית של כל נאמני העם והמולדת למלחמה באוייב המשותף במתכונת ממשלת החירום שהוקמה ב-1967 כדי להציל את ישראל מההתקפה הערבית המשולבת. החזית חייבת לכלול את כל הכוחות מכחול לבן במרכז ועד הציונות הדתית בימין ואת הציבור החרדי להוציא את הסאטמרים ונטורי קרתא עוכרי ישראל. מסיבות שונות אין כרגע אפשרות להטיל ממשל צבאי על ‘ערביי 48’, אך גם בלעדיו יש למדינה כמה כלים משפטיים יעילים למלחמה הזאת: חוק הטרור ותקנות ההגנה לשעת חירום 1945 וגם את חוק יסוד: הכנסת השולל את זכות ההיבחרות מאויבי המדינה. צריך להחריף באופן רדיקלי את החוקים האלה ולהוציא אותם ע”י חקיקה מתאימה מטלפי הבג”ץ וחונטת היועמ”שים. כמו כן יש להנהיג עונש מוות על עבירות ביטחון וטרור ליד עונשי מאסר כבדים עם עבודת פרך והגליות למחנות הסגר. גם שלילת האזרחות והגירוש מהארץ חייבים להיות בלב החקיקה הבטחונית החדשה. כמובן, כדי להפעיל את המכונה הזאת ביעילות ישראל זקוקה למהפכה משפטית שתסלק מגורמי האכיפה במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט את האלמנטים המשת”פיים ותחליף אותם בנאמני העם והמולדת.

  9. ואם לסכם במילה אחת: גירוש. אם מישהו חושב אחרת (לא שאני יודע איך עושים את זה) בפועל, אנחנו
    ישנים עם האויב. ברור שאבירי ה-pc ימציאו אלטרנטיבות כל כמה חודשים, אבל הגענו לשעת האמת:
    הם או אנחנו. נשמע נדוש וקלישאתי, אבל לצערי ולמרבה הזוועה, אוזלת יד ועצימת עין שנים רבות,
    לא פותרת בעיות, רק דוחה אותן ומחמירה. כמה מפחיד וכמה הכרחי… הילדים והנכדים שלנו…. או
    שלהם.
    בהזיות הכי נוראות אני מדמיין את רחובות תל אביב ויפו לביירות של שנות השיבעים!!!
    קיבלנו צריחת השכמה וסירנה קולנית במיוחד, אין לנו הרבה זמן, ממש ממש לא!!!

  10. בעוד שמדינת ישראל מטפלת בצורה יפה ואפקטיבית בחמאס, היא מתרשלת בטיפול באויב הערבי מבפנים. לא יכול להיות שיהודים יפחדו לחיות בארצם! לא יכול להיות שהמדינה תשלם פרוטקשן לכנופיות ערבים בדרום לשמירה על הדרכים. זו פשיטת רגל מוסרית וערכית. יש לנקוט ביד קשה ביותר בטרור הערבי בתוך ישראל. שלילת אזרחות וגירוש. אלה הפתרונים הטובים ביותר. לצורך כך יש להביס את הבג”ץ בראש ובראשונה.

  11. ברגע שהמשטרה יקרוס אנחנו נראה כאן טבח שהשואה תחוויר לידו.

    כך אמרה נעמי שמר:
    “הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים”

  12. העם חייב לעטוף כלכלית
    כל אזרח שהגן על עצמו
    וירה על מנת להגן על עצמו
    ברכע שכל יורה ידע שיש לו תמיכה
    כלכלית וקהילתית
    אז אנשים לא יחששו להגן על עצמם
    ברגע שתהיה מסה קריטית של
    מאות יהודים שיוריםנלהגן על עצמם
    גם המערכת תתיישר עם היורים
    אנחנו במלחמה על הבית מבפנים.
    יש פה שתי אפשרויות
    או כצאן לטבח.או להשיב מלחמה השערה.
    זה תלוי בתמיכת הציבור

  13. על מצבים עתידיים באשר ליחסינו עם הערבים, לא היה צריך לחכות לפרעות תשפ”א. די לקרוא כתבים ערביים מהקוראן דרך דרשות במסגדים מאמרים “הסטוריים” אמצעי תקשורת, ניירות עמדה ערביים ועד ספרי לימוד לילדים עד האוניברסיטה, ולהבין שפרעות תשפ”א הם רק חלק קטן מהמערכה, ואין לאף ערבי מהחייכן ביותר עד הזועם המצוי, שמץ של כוונה לוותר לנו על מ”מ של נראטיב או של הארץ.

    מי שהישלה את עצמו וממשיך לעשות זאת יחטוף אותה שוב ושוב ושוב