אייזנברג, ממשקיעי ההון סיכון המובילים בישראל, מפתח ומנגיש, אולי לראשונה, את המושג של "כלכלת אחווה" לקורא המודרני, בשפה עדכנית.
לפני למעלה מעשור, הייתי מעורב ביוזמה להקים מכון שמשלב בין לימוד תורני וכלכלה ברוח כלכלת שוק. בסופו של דבר הנושא לא הבשיל לכדי פרויקט משמעותי אבל במהלך השיחות שהיו לקראת תכנון הפרויקט, יצא לי לדבר רבות עם הרב עזריאל אריאל שליט"א, בנו של הרב יעקב אריאל שליט"א, רבה של רמת גן ומגדולי הרבנים בדורנו.
הרב עזריאל כתב בזמנו מאמר בכתב העת התורני הדתי-לאומי, "תחומין", על תפיסתו הכלכלית של הרב קוק זצ"ל. המאמר הבהיר שהרב קוק עסק מעט מאוד בנושא הזה אך איפה שהוא כן התייחס לדברים, גישתו הייתה מאוד מתאימה למה שנקרא כעת "כלכלת שוק חופשי", עם מספר סייגים.
למעשה, הדיון הכלכלי העקרוני בעולם סובב סביב השאלה איך להסתכל על הכלכלה: מלמעלה למטה או מלמטה-למעלה, כלומר, באנגלית, bottom-up or top-down? האם רוצים כלכלה ריכוזית, מתוכננת עם התערבות משמעותית של המדינה או כלכלה חופשית שנותנת קדימה לפרט? ואם מסתכלים מלמטה-למעלה, כלומר בגישת השוק החופשי, השאלה היא איך עוזרים לאלה שלא שפר עליהם גורלם, איך מייצרים חברה בה אנשים לא נופלים בצדי הדרך מבלי יכולת לשוב לשביל החיים בצורה טובה.
בזמנו, כאשר דיברנו על תפיסת התורה של הכלכלה והחברה, הרב עזריאל אריאל דיבר איתי על מושג שהוא קרא לו "אחווה" כמושג מרכזי בתפיסת התורה. כלומר, התורה, בניגוד, נניח, לתפיסתה של איין ראנד, כן דורשת מכל אחד מאיתנו לדאוג לזולת וכן יש לנו אחריות כלפי כל אחינו בני ישראל, אך האחריות הזו אינה מתבטאת בהכרח בקיומה של מדינת רווחה מסועפת עם עול המיסוי המתלווה אליה, אלא בטיפוח האחריות האישית של כולנו כלפי הזולת.
הגישה הזאת מובילה את קהילות ישראל מקדמה דנה לדאוג בתוך הקהילה לכל בני הקהילה העניים וכבר כתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכות א-ג: "כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים, שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת, ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו. והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה… מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה."
מכאן נבעה טעות של לא מעט יהודים לגבי גישת התורה בנוגע לעניים. יש כאלה שרצו להסיק מדברי הרמב"ם שהתורה סוציאליסטית, אך אין הדבר כן: התורה רוצה ודורשת מכל יהודי להיות בראש ובראשונה אדם עצמאי ואחראי למעשיו ולגורלו ומתוך כך, להרגיש אחווה ושותפות גורל עם אחיו היהודים ומתוך כך גם אחראיות כלפיהם, אך אין לזה שום קשר לסוציאליזם וההיפך הוא הנכון. *בכדי שתהיה נקיטת אחראיות כלפי הזולת*, נדרש טיפוח והעצמה של הפרט. *בכדי שיהיה חסד*, נדרש קשר אישי בין האנשים ולא רק תקציב רווחה קר ומנוכר שעניינו לשפוך כסף לפי קריטריונים שנקבעו מראש מטעמים פוליטיים ובכלל מתמרץ אנשים לעמוד בקריטריונים האלה, כלומר מסבסד ומעודד עוני ותלות ובכל לא רק שלא פותר את הבעיה אלא מחריף אותה.
לדידו של הרב עזריאל אריאל, ואני מסכים איתו כמובן, החברה היהודית הנכונה היא חברה חופשית וסולידרית, כלומר חברת מבוססת על אחווה.
חזון של חברה יהודית חופשית
לכן, כה שמחתי כאשר ראיתי את הספר של מייקל אייזנברג "שבט שואג – כלכלת אחווה מקודש הקדשים למאה ה- 21", משום שאייזנברג, אחד ממשקיעי ההון סיכון המובילים בישראל, מפתח, אולי לראשונה בצורה משמעותית, את המושג הזה של "כלכלת אחווה" לקורא המודרני, בשפה עדכנית ומתוך התבססות על ספר ויקרא מחד ועל הניסיון היזמי העשיר שלו מאידך.
למעשה, אייזנברג מייצר חזון של חברה יהודית חופשית, מצליחה ומשגשגת המבוססת יזמות ועסקים, אבל חברה שתהיה גם סולידרית ובה יש תחושה עמוקה ומשותפת של שותפות גורל וזהות משותפת
בספרו, אייזנברג מדגיש כמה וכמה יסודות עליהם כלכלת האחווה הזו צריכה להתבסס: בראש ובראשונה, היא צריכה להיות משגשגת ופורחת. אין אפשרות לאחווה ללא הצלחה כלכלית, אשר מבוססת על יסודות השוק החופשי, ובראש בראשונה זכות הקניין והחופש של כל אחד לפעול במרחב העסקי כהבנתו. הספר מבהיר שהדבק הראשוני והחזק ביותר בין האנשים נובע מתוך האינטרס העסקי המשותף ולכן יצירת קשרים עסקיים עמוקים, מסועפים ומוצלחים הוא תנאי בל יעבור לכלכלת אחווה. זה אולי נשמע מאוד טריוויאלי אבל מדובר בתובנה קריטית משום שרבים מוכנים להקריב את ההצלחה העסקית על מזבח ה-"ביחד" והעזרה לנזקקים, כביכול. אך לא אייזנברג. הוא מאריך על חשיבות זכות הקניין, החשיבות של שגשוג הפרט ועל כך שלא ניתן לבנות חברה מתוך תפיסה קולקטיביסטית אלא דווקא מתוך כיבוד זכות הקניין והרכוש, ואת הזהות הפרטית של כל אחד.
כמובן, מדובר גם בפירוש על התורה לפי סדר הפרשיות של ספר ויקרא ולכן ישנן תובנות מעניינות על עבודת הקורבנות ועוד נושאים שעולים בספר ויקרא, שלא תמיד שמים עליהם לב במהלך קריאת הפרשיות ובוודאי שלא מקשרים אותם לנושאים כלכליים.
למעשה, אייזנברג מייצר חזון של חברה יהודית חופשית, מצליחה ומשגשגת המבוססת יזמות ועסקים, אבל חברה שתהיה גם סולידרית ובה יש תחושה עמוקה ומשותפת של שותפות גורל וזהות משותפת שמבססת עזרה הדדית ופועלת כרשת ביטחון עבור אלה שזקוקים לעזרה. בעמוד 86, הוא מסכם את זה יפה:
"במסגרת המודל משולב הנתינה מקבלת פרספקטיבה חדשה. ראשית, שלא כמו תקופת המדבר, שבה לכולם יש כמות קבועה של מן ("עומר לגולגולת"), בארץ ישראל ברכתו של כל אחד איננה זהה – "אֲשֶׁר נָתַן לְךָ" – ונוצר אתגר של פערים חברתיים. שנית, כשם שה' מצפה מכל אחד שיביא קורבן ייחודי וישתף את ה' בהצלחה המיוחדת שלו, שה' נתן לו, כך מצופה ממנו לשתף גם את הזולת בברכתו המיוחדת שהוא קיבל מה'. במדינה ריבונית הדוגלת ברכוש פרטי וגם בצדקה ואחריות הדדית, האידאל הוא שיתופו של הזולת מרצון. המודל של עבודת הקורבנות כמפגש חוויתי וייחודי שמלכד את העם סביב אמונה בה', נועד להיות דגם לעשיית טוב בחיי השגרה."
אני מזה לא מעט שנים כבר פועל על מנת לקדם חירות בישראל, כלכלית ואישית כאחד, ולעיתים תכופות שואלים אותי איך זה מסתדר עם היותי דתי. נראה לי שבמידה רבה, התשובה לשאלה הזו נמצאת בספר הזה, כאשר מייקל אייזנברג מייצר עבורנו חזון שאפתני אך מציאותי של חברת מופת על פי עקרונות התורה.
אפשר כמובן להתווכח עם כל מיני דברים בספר אבל זה לטעמי שולי. יש פה התחלה של דיון עמוק, אמתי וחשוב כדי לגבש חזון עכשווי ומציאותי עבור מדינת ישראל, חזון אשר נחוץ מאוד לדור שלנו. תקראו את הספר הזה, הוא בהחלט פותח את הראש לדברים מעניינים וחשובים והוא מאתגר את המוסכמות שלנו.
אמיר ויטמן הוא יועץ השקעות וממייסדי התנועה הליברלית החדשה.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
