מהפכת הרווחה והמלחמה בעוני היא אחד הכישלונות החמורים ביותר של החברה המערבית: טריליוני דולרים הושקעו בניסיון לחלץ את אזרחי המערב העניים. התוצאה? העוני במערב גדל ושורשיו העמיקו.
מה אנחנו רוצים להשיג?
"הלגיטימיות של שינוי מוסדות חברתיים לצורך הגברת השוויון בתנאים החומריים נתפשת תדיר כהנחת יסוד, אך רק לעיתים נדירות מועלות טענות בזכותה", ציין פעם הפילוסוף רוברט נוזיק – והדבר נכון לגבי הדיון במדיניות חברתית בכללותו.[i] מדוע עלינו לשלם על רווחה? מדוע לשלם על תלושי מזון? מדוע לשלם על מלגות לסטודנטים עניים? רוב התשובות לשאלות האלו אינן סיבות אלא שבועות אמונים. בהכללה אפשר לומר שחלפו שנים לא מעטות מאז שהעלינו שאלות יסודיות על מדיניות הרווחה. הוויכוח על גודל התקציב לתלושי מזון מתנהל בעוז. הוויכוח בשאלה האם נכון שיהיה תקציב לתלושי מזון מתנהל רק בין קומץ ליברטריאנים. מונח שהם קיבלו תשובה הולמת באמירה שברור מאליו כי דבר טוב הוא לספק מזון לאנשים נצרכים.
אני לא מתכוון לבחון את השאלה "מדוע?" על כל השלכותיה הפילוסופיות. זה גם אינו המקום לנסות לבנות תאוריה שתיישב בין התשובות השונות לשאלה. במקום לעסוק בכך, נאמר רק כי בדרך כלל התשובות לשאלות "מדוע?" אינן יכולות להיות ניסוח מופשט כמו "משום שזה הדבר האנושי לעשות" או "כי שומר אחי אנוכי". לעיתים אנחנו נאלצים להסתמך על הצדקות סתומות מעין אלה, שאינן מבהירות את העניין בדרך מספקת, אך בדרך כלל אנחנו חושבים על דבר שונה לגמרי.
"מדוע לתת משהו בכלל?"
אם מדיניות חברתית היא ביסודה, כפי שטענתי בתחילת ספר זה, העברה מאלה שיש להם לאלה שאין להם, הרי השאלה הראשונה שצריך להעלות היא "מהי ההצדקה להעברת כספים כלשהי?" מדוע צריך אדם אחד לתת משהו לזר, שהטיעון היחיד העומד לזכות תביעתו לסיוע היא היותו אזרח באותה מדינה?
נניח שאיני מתנגד לרעיון של תשלומי העברה מטעם הממשלה, אך גם איני חושב ששוויון בתוצאה הוא תמיד דבר טוב בפני עצמו. אני מייחס ערך לא מבוטל לעיקרון שאנשים מקבלים את מה שמגיע להם. במילים אחרות "אני" אזרח טיפוסי למדי, עם תפישה פוליטית מעשית במרכז המפה הפוליטית.
מבקשים ממני לבחון את המקרה של אדם שעבד בעבודה קבועה במשך שנים רבות וכעת, כשהוא בשנות החמישים לחייו, מפוטר מעבודתו משום שהמפעל נסגר. מדוע שאעביר אליו כסף — כלומר, מדוע שאספק לו דמי אבטלה ואולי גם תמיכת רווחה קבועה? התשובה אינה קשה במיוחד. אני יכול לתרץ אותה בכמה דרכים, אך בשורש הדבר אני מסכים להעברת כסף לאיש כזה משום שאני חפץ בכך. העובד עמל כמיטב יכולתו, תרם את חלקו לקהילה, וכעת הוא ניצב בפני אסון אישי. האיש הזה הוא אחד מאחיי במובן משמעותי מאוד — "אך בחסד אלוהים לא אני הוא האיש…" — ואני שמח שחלק מהכנסתי משמש לסייע לו (עם זאת, לא הייתי רוצה שיועבר לו מהכנסתי נתח גדול עד כדי כך שלא אוכל לעמוד בהתחייבויותיי שלי לעצמי ולמשפחתי).
אדם שני, בריא ובמיטב שנותיו, מסרב לעבוד. אני מציע לו עבודה, והוא עדיין מסרב לעבוד. שוב אני נדרש לענות על אותה שאלה: מדוע שאעביר לו כסף? מדוע שלא אניח לו לרעוב, ואראה בהתנהגותו סוג של התאבדות?
בשאלה זו צריך להרהר בלי לחמוק לסירות הצלה נוחות. אני לא יכול להניח שהאיש ישנה את דרכיו אם יזכה להתערבות טיפולית מתאימה. אני לא יכול להניח שהוא סובל ממגבלה מנטלית או סביבתית המשחררת אותו מאחריות. מדובר באדם בעל יכולות רגילות, המעדיף לחיות על חשבון עבודתי מאשר לעבוד בעצמו. מדוע שאסכים לכך?
נניח שאני מחליט שלא לתת לו לרעוב ברחובות, מסיבות הקשורות בקדושת החיים (הייתי גם מונע התאבדות). ההחלטה אינה מקדמת אותי במידה ניכרת בקביעת מדיניות אידאלית. מיד אני נתקל בבחירות, כשאני משווה את מצבו של זה (נקרא לו 'העלוקה') לזה של העובד שפוטר.
נניח שמשאביי מאפשרים לי רק (א) לשמר את שניהם בחיים ברמת הכנסת קיום בסיסית או (ב) לתמוך בעובד שפוטר ברמת חיים הוגנת ואת העלוקה רק ברמת חיים הקרובה לרעב. מהי המדיניות הצודקת? האם יהיה זה צודק והוגן לגרום לעובד לסבול יותר רק כדי שאוכל להפגין נדיבות רבה יותר כלפי העלוקה?
אפשר לנסח את השאלה באופן פרובוקטיבי יותר: נניח שלא הייתה בעיה של חוסר במשאבים — כלומר, שיכולנו להרשות לעצמנו לתמוך בשניהם ברמת חיים סבירה. האם עלינו לעשות זאת? האם זה נכון מבחינה מוסרית להעניק אותה רמה של תמיכה לשני האנשים? האם יהיה זה נכון לכבד את שניהם באותה מידה? האם נכון להעניק להם אותו שיקול דעת חופשי בדרך שבה הם מוציאים את הכסף שניתן כסיוע?
אלו אינן שאלות רטוריות וגם לא שאלות על המדיניות הרצויה והנוחה יותר. אלו שאלות הנוגעות למידת הצדק והאנושיות שבשתי החלופות. אני סבור שאין זה הומני להתייחס לעובד שפוטר באותו אופן שמתייחסים אל העלוקה. אין זה צודק שנעניק לעלוקה אותו כבוד שהעובד שפוטר הרוויח בעמל קשה לאורך שנים.
הנקודה היא שברמה העקרונית, רובנו מספקים בשמחה סוגים מסוימים של סיוע, מסיבות ברורות ואינטואיטיביות. אנחנו מספקים סוגים אחרים של סיוע, מסיבות שבסופו של עניין קשה מאוד להגן עליהן מבחינה מוסרית או מעשית. מדיניות חברתית אידאלית מבחינה אתית — מדיניות מספקת מבחינה אינטואיטיבית — תפלֶה בין מקבלי הסיוע. היא תעניק חלק מהסיוע אגב טפיחת עידוד על השכם, וחלק אחר היא תעביר בשיניים חשוקות.
עדיין לא התמודדנו עם השאלה אם יש לנקודה זו קשר עם מקבלי תמיכה בעולם הרגיל. מי יכול לבוא ולומר שלעלוקה אין הצדקה לסרב לעבודה (הוא הוכשר כטבח ומציעים לו עבודה בשטיפת רצפות)? מי יאמר אם הפועל המפוטר אינו נושא באחריות לאובדן משרתו (עבודתו הרשלנית תרמה לכך שהמפעל איבד את השוק שלו לטובת היפנים)? מי יאמר אם ההכנסה של משלם המיסים עולה בקנה אחד עם ערכו לחברה — קרי, שהוא "ראוי" להכנסתו יותר מכפי שהעלוקה ראוי למתנה בדמות חלק ממנה? אך שאלות כאלו מגדירות את החסמים המעשיים לכינון מדיניות חברתית המפלה בין מקבלי תמיכה בהתאם למה ש"מגיע להם". הן אינן נוגעות ללגיטימיות של העיקרון.
שודדים את פיטר כדי לשלם לפול: העברות מעניים לעניים
כשאנחנו חושבים על העברות, אנחנו חושבים בדרך כלל במונחים של העברה כלכלית מהעשירים יותר לעניים יותר. במציאות, מדיניות חברתית יכולה לאכוף על אזרח אחד להעביר מגוון "טובין" כתרומה למען אדם אחר; הקצאת מקומות חנייה לנכים היא דוגמה פשוטה לכך.
לעיתים, העברות לא כלכליות, ממש כמו ההעברות הכלכליות, מאורגנות באופן כזה שאלו שיש להם נותנים משהו לאלו שאין להם, והטיעון הנוגע לשאלה אם ההעברה היא הולמת צועד במסלול שהתוויתי זה עתה. אבל במספר גדול להפתיע של מקרים, ההעברות מוכתבות בידי אלה שיש להם, שעה שאת המחיר בפועל משלמים תורמים שהם דלים לא פחות ממקבלי ההעברה.
נניח שאני, צופה היפותטי, בוחן את מקריהם של שני תלמידי תיכון משכונה בלב העיר. שניהם באים ממשפחות עניות. שניהם סבלו חסכים דומים ועוולות חברתיות דומות. לשניהם מנת משכל זהה ופוטנציאל זהה. מסיבה אקראית לחלוטין שני התלמידים מתנהגים באופן שונה בבית הספר. אחד מהם (להלן: התלמיד הטוב) הוא חרוץ וקשוב בכיתה. האחר (להלן: השובב) אינו לומד ומפריע בכיתה, אף כי מדובר בהפרעות בלתי מזיקות.
אני בוחן מצב שבו המורה מסלק את התלמיד השובב מהכיתה בכל פעם שעולה הרצון מלפניו, פחות או יותר. כתוצאה מכך, התלמיד אינו לומד, נושר מבית הספר ובסופו של דבר מוצא את עצמו נתמך רווחה או גרוע מכך. אני יודע שהסיבה לרצף אירועים זה (התנהגותו בכיתה) לא הייתה גרועה מזו שמאפיינת מיליוני תלמידים מהמעמד הבינוני, שאינם סופגים עונש דומה על התנהגותם. גם הם מסולקים מהכיתה כשהם מתפרחחים, אך מסיבות כאלו ואחרות הם נשארים במסגרת בית ספרית ובסופו של דבר מסתדרים בחיים. יתר על כן, אני יודע שהתנהגותו של המורה כלפי התלמיד הזה היא מוטה ומחמירה שלא לצורך, משום שהתלמיד הוא שחור וגר בלב העיר ואילו המורה הוא לבן מן הפרוורים שאינו מבין תלמידים כאלה ואינו רוחש להם אהדה.
על פניו, נדמה לי כי התלמיד השובב שסולק מהכיתה הוא קורבן, ושראוי היה שיזכה למערכת שאינה מענישה אותו באופן לא הוגן. אשר על כן, אני מגן עליו מפני הדעות הקדומות ומפני התנהגותו השרירותית של המורה. המורה אינו יכול לסלק את התלמיד מהכיתה אלא אם כן הפרעותיו עוברות רף מסוים שהוא הרבה מעבר לסתם פטפוטים וצחוק בלי רשות בכיתה, בנוסח ההפרעות שגרמו להעפתו.
התוצאה של כל זה, נאמר, היא שהתלמיד ממשיך להתנהג כפי שהתנהג קודם לכן, אך נותר בכיתה. תלמידים אחרים מגיבים אף הם למציאות החדשה, שבה יש חופש רב יותר. כמות החומר הנלמד פוחתת, וכך גם יכולתם של התלמידים להתרכז בעבודתם גם כשהם רוצים ללמוד.
עם זאת, אני יודע שהושגו כמה יתרונות. התלמיד השובב, שבתסריט הקודם נשר מבית הספר, נותר עתה במסגרת לימודית. הוא משיג את תעודת בוגר התיכון, ובזכות כמה יתרונות שהקנתה לו ההשכלה המורחבת (הוא למד משהו בבית הספר, אף כי לא הרבה) והתעודה שבידו הוא יכול לפנות למקומות עבודה ולנסות את מזלו.
היתרון הזה לתלמיד השובב בא במחיר מסוים. המחיר אינו כסף — נאמר, לצורך ענייננו, שעלות תפעול בית הספר תחת המדיניות החדשה והמקלה יותר אינה גבוהה יותר מעלות התפעול לפי המדיניות הקודמת. לא נדרשו תשלומי העברה מהמעמד הבינוני הלבן. ההעברה שהתבצעה בפועל היא מהתלמיד הטוב לתלמיד השובב. הסיבה לכך, כך אני מגלה, היא שאיכות החינוך שקיבל התלמיד הטוב הידרדרה במידה ניכרת, גם משום שלמורה היה פחות זמן וכוח למלאכת ההוראה, וגם משום שהסביבה הכיתתית כבר לא אפשרה ללמוד. על תלמיד עני ומעוט יכולת אחד נכפה (שכן לא הייתה לו שום ברירה בעניין) לוותר על חלק מהשכלתו, כדי שתלמיד אחר יוכל להישאר בכיתה.
מהו היגיון הדברים שמוביל אותי לכפות את ההעברה הזו? האם התלמיד הטוב נהנה מעודף הזדמנויות חינוכיות כזה, שלגיטימי היה לתבוע ממנו לוותר על חלקן?
הדוגמה הזו נבנתה בכוונת מכוון כדי להציג מצב שבו אף אחד מהתלמידים אינו ראוי יותר מהאחר. ההבדל היחידי בין השניים היה התנהגותי — תלמיד אחד התנהג בדרך רצויה יותר מתלמיד אחר. אפילו בתנאים ניטרליים ומלאכותיים כאלה, קשה לחמוק מהמסקנה שההעברה לא הייתה מוצדקת. כעת, נפנה לדוגמה מציאותית יותר.
תלמיד שהגיע לגיל ההתבגרות בבית ספר בלב העיר וניחן ברצון רב ללמוד לא התגלגל למצב זה בטעות. ההנעה שלו ללמוד משקפת בדרך כלל תכונה מסוימת — אם שלו, אם של הוריו ואם שילוב בינו לבין הוריו. התנהגותו של התלמיד הטוב שבה הבחנתי אינה רק תגובה "רצויה" אלא גם תגובה ראויה לשבח.
יתר על כן, אם נעשה את הדוגמה מציאותית, הרי שהתלמיד הטוב אינו משקף איזו הידרדרות מופשטת באיכות החינוך — נאמר, מדרגת חינוך משובח לחינוך שהוא רק מניח את הדעת. סביר להניח שהאובדן יהיה הרבה יותר חמור: מחינוך המניח את הדעת, שהיה עשוי להכין את התלמיד הטוב לנצל את ההזדמנות לחינוך גבוה, לחינוך שאינו מניח את הדעת, המותיר את התלמיד הטוב, על אף כל רצונו ללמוד, בלי כלים חיוניים לפסוע בנתיב שבו יוכל לקדם את עצמו.
גם כאן, אבחן את ההנמקה שלי בלי לתת לעצמי מוצא קל. לא אוכל להניח שהלימוד בכיתה אינו מושפע כלל מהשיבוש; הוא מושפע ממנו. לא אוכל להניח כי היועצים יוכלו לשנות על נקלה את התנהגותו של התלמיד השובב. לא אוכל להניח כי בית הספר יספק מסלולים נפרדים לתלמידים החרוצים; אותה פילוסופיה שהובילה להרחבת זכויות התלמידים תוביל גם להגבלת קיומם של מסלולים נפרדים לתלמידים הטובים ביותר, עד כדי הטלת איסור עליהם. מעל לכול, לא אוכל להניח כי התלמיד הטוב הוא על-אנושי. ייתכן שהוא ראוי להערצה, אך הוא אינו מסוגל בהכרח להשיג חינוך טוב על אף כל מכשול שאניח בדרכו.
העברות כאלו מעניים לעניים ניצבות בלב אי־השוויון השורר במדיניות חברתית. האמירה שכוונתנו טובה אינה מכסה על כל פשעי המדיניות. אפילו בתקופת הרפורמות הפעילה ביותר לא יכולנו שלא להיות מודעים — ולו רק בירכּתי תודעתנו — לבעיות מוסריות
מסוימות. כשנוער עברייני עני נעצר על עבירות ונשאר בחזקת על-תנאי, כפי שביקשה תבונת האליטה כי יהיה, האנשים שניצבו בסיכון החמור ביותר היו האנשים העניים שחיו בשכנות להם. הם ולא האליטה ויתרו על המוצר המכונה "ביטחון" כדי שהעבריין מעוט היכולת לא יחווה את העוול הכרוך בעונש. כשתוכניות הכשרה לעבודה עוצבו כך שיתאימו למשתתף שכישוריו היו הדלים ביותר, המוכשרים ובעלי היכולת הרבה ביותר נאלצו להקריב את ההזדמנות למימוש הפוטנציאל שלהם. כשהמדיניות החברתית אכפה את האתיקה הגורסת שעבודות מסוימות הן מבזות מכדי שאפשר יהיה לבקש אנשים לעשותן, אלה שהיו מעדיפים עבודות כאלה על פני תשלומי רווחה איבדו בשל כך את יסוד כבודם העצמי.
בהכללה, המדיניות החברתית אחרי אמצע שנות השישים תבעה מגוון חריג של העברות: מהעניים בעלי היכולת הרבה ביותר, לעניים בעלי היכולת הדלה ביותר; מאלה ששמרו על החוק, לאלה שעברו על החוק; ומהאחראים ביותר, לאחראים פחות. בתמורה, לא זכו העניים הראויים ביותר בדבר למעט גישה נוחה יותר לתשלומי רווחה לעצמם — אותו דבר שתועלתו בעבורם הייתה הדלה ביותר.
התעלמנו מהמציאות הזו באותה עת. תהליך ההאחדה שבו דנו בפרק 14 סייע לנו להתעלם מכך: אמרנו לעצמנו שהעניים כולם עניים, וכולם נמצאים באותו מצב בערך. העדפנו להניח שכולם היו בגדר ראויים, אלמלא נוצלו באופן כה מחפיר בידי המערכת. אך בשורה התחתונה, קשה לדמיין לפי איזה היגיון סברנו כי אותן העברות הן הדבר הראוי.
הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15
אתגר האושר נטו
ייחודה של העברה, בניגוד לשימושים אחרים בכספי המיסים, הוא בכך שהתועלת הישירה נוגעת רק למקבל התשלום. אם אני משלם תמורת איסוף זבל, אני — המשלם — נהנה מהתגמול. הזבל שלי גז ונעלם. אני יכול להתווכח על השאלה אם שירות איסוף הזבל פועל באופן יעיל ואם אני מקבל תמורה הוגנת לכספי, אך אני לא מתווכח על השאלה אם הזבל שלי או של שכני בבית הסמוך צריך להיעלם. כשאני משלם בכספי המיסים שלי תמורת תלושי מזון, הממשלה מציבה בפניי בקשה שונה מאוד ונוטלת על עצמה אחריות שונה מאוד. הממשלה הגיעה למסקנה כי הכנסתי גדולה דיה, עד שחלק ממנה יינתן למישהו שהכנסתו, כך החליטה הממשלה, קטנה מדי. כאשר תלושי המזון משמשים לקניית חלב לילד הסובל מתת־תזונה, למשל, אני מרוצה שזה השימוש שנעשה בהם. אבל אני יכול לבקש שני דברים לגיטימיים מממשלה שמחזיקה בסמכות כה רחבה. ראשית, אני רשאי לבקש שהממשלה תפעל באופן צודק — צודק במובן של החלטה שבאיזה מערך קוסמי כזה או אחר המשאבים שלי "גדולים דיים" וכי משאביו של המקבל "קטנים מדי". שנית, אני רשאי לבקש שהעברת הכספים תהיה מוצלחת — וכאן טמונה בעיה מסוימת.
אם העברת הכספים מוצלחת, אני (התורם) יכול להיות מרוצה משתי בחינות שונות: הומניטריות כללית ("אני עושה משהו טוב"), וחישוב אינטרסנטי יותר המתייחס לתשלומי ההעברה כדבר שאינו שונה בעיקרו משירותי המשטרה או איסוף הזבל. לצורך איכות חיי, אני לא רוצה לחיות במדינה ענייה ומזוהמת שבה אנשים ישנים ברחובות אל מול ביתי. אם אכן נכון שכליאת עברייני נוער בבית הכלא רק הופכת אותם לפושעים מסוכנים יותר בשלב מאוחר יותר, כי אז הצבת השכנים בסיכון מוגבר במקצת כאשר משאירים עברייני נוער משוחררים הוא סיכון משתלם מבחינתם, משום שבסופו של דבר הסיכון הטמון בהם יפחת. העוול בטווח הקצר הניב דבר טוב יותר לכולם בטווח הארוך.
כך או כך — בין אם הבסיס לתמיכתי בתשלומי ההעברה הוא הומניטריות ובין אם הוא אינטרס עצמי בטווח הארוך — אני חייב להתמודד עם אתגר "אושר נטו". אם השאלות הראשונות של מדיניות חברתית הן מדוע אנחנו בכלל תומכים בתשלומי העברה, השאלות הבאות תהיינה איך אנחנו יודעים אם הציפיות שלנו היו מוצדקות. איך נוכל למדוד, בעולם מושלם, מהי "הצלחה" בהקשר של תשלומי העברה?
איש מדעי החברה המודד את השפעתם של תשלומי העברה מנסה לאתר הצלחה בשתי רמות, ובהכרח מתעלם מרמה שלישית. הרמה הראשונה היא: "האם תשלומי ההעברה הגיעו לידי האנשים שאליהם נועדו להגיע בצורה שאליה התכוונו?" (האם תלושי המזון מגיעים לאנשים שיש להם צורך רב יותר בכסף לקניית אוכל?) הרמה השנייה היא: "האם תשלומי ההעברה הניבו את ההשפעה הישירה המכוונת על ההתנהגות או המצב של מקבל התשלום?" (האם תלושי המזון משפרים את התזונה?). הרמה השלישית, שאי אפשר להגיע אליה, היא: "האם תשלומי ההעברה הוסיפו בטווח הארוך לאושר נטו בעולם?"
אפשר להניח כי דיור טוב יותר, תזונה טובה יותר וטיפול רפואי טוב יותר תורמים להפחתת הסבל ולהגברת האושר; גם הורים טובים, בן או בת זוג אוהבים, רחובות בטוחים, חופש אישי וכבוד מצד שכניך תורמים להגברת האושר. אנחנו יודעים איך למדוד כמה מהיבטים אלה של איכות חיים; היבטים אחרים איננו יכולים למדוד כלל; ובוודאי שאיננו יכולים להשוות את ערכם היחסי או להוסיפם לסיכום כולל של אושר. אין לנו מדדי "סבל" או "אושר" שיש בהם ממש. אבל התפישה של הפחתת הסבל והגברת האושר היא חלק בלתי נפרד מההחלטה אם מדיניות חברתית פועלת כהלכה או כושלת.
לאור דברים אלה, נבחן עתה עוד דוגמה היפותטית. במקרה הזה, אני קובע את עמדתי בעד או נגד מדיניות שמספקת באופן אוטומטי קצבת חיים הולמת לכל אישה לא נשואה עם ילדים. מספרים לי כי אחת התוצאות של המדיניות הזו היא שמספר רב של ילדים יזכו בתזונה טובה יותר ובטיפול רפואי משופר בהשוואה למצבם בלי סיוע זה. על בסיס עובדה ידועה זו, וללא ידיעת עובדות נוספות, אני תומך בתוכנית.
כעת, נניח שידועות לנו עוד שתי עובדות: שהתוכנית מעודדת לידות אצל נשים שבמצב שונה היו יולדות פחות ילדים (או שהיו יולדות אותם בנסיבות שונות), וששיעור ההתעללות בילדים אלה והזנחתם יהיו בשיעור כפול מהממוצע הלאומי. האם ידיעות אלו משנות את הכרעתי שבחישוב כולל מדובר בדבר טוב — כלומר, שעדיף שיהיה תשלום כזה משלא יהיה? אני חייב לאזן כעת את בריאותם המשופרת של חלק מהילדים כנגד הכאב שיחוו אחרים, שלא היו סובלים כאב כזה אילולא התקיימה התוכנית. אף שאני מעדיף לחמוק מהשאלה, אני מכריע כי בסופו של דבר ובסיכום כולל, אני עדיין תומך בתוכנית.
ומה יהיה אם שיעור מקרי ההתעללות וההזנחה יהיה פי שלושה? פי חמישה? פי עשרה? פי מאה?
נקודת ההיפוך — המעבר מתמיכה בתוכנית להתנגדות לה — תהיה שונה מאדם לאדם, אך תהיה נקודת היפוך. בנקודה מסוימת, אני אוֹמַר שהתועלות הטמונות בשיפור בתזונה ובטיפול הרפואי נופלות מהסבל וההתעללות שבהם יישאו הילדים המוזנחים. ומה המדיניות ההומנית שצריך לנקוט בנקודה זו? פעם נוספת עליי להימנע מחמיקה לסירת ההצלה. אני יכול להמשיך ולתור אחר אסטרטגיה שבה אין תוצרי לוואי לא רצויים בהיקף כזה. אבל עד אז, מהי עמדתי לגבי התוכנית הקיימת?
כל הדוגמאות האלו — העובד מול העלוקה, התלמיד הטוב מול התלמיד הרע, הילדים הזוכים לסיוע אל מול הילדים הנפגעים — נועדו להדגיש מציאות שאנחנו נוטים להתחמק ממנה. תכנון מערכת תשלומי העברה שתהיה צודקת, הוגנת ורחומה כרוך בבחירות מוסריות קשות מאין כמותן, שבהן הנושא אינו כמה דברים טובים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות (כפי שהבחירה מנוסחת בדרך כלל) אלא איך בכלל לעשות דברים טובים. בדיון על מדיניות חברתית, הוויכוח אינו כפי שהוא מוצג בדרך כלל — עימות בין מלאכים לבין רואי חשבון קטנוניים.
הדוגמאות אינן אוכפות ערכת עקרונות אחת על פני אחרת. סוציאליסט יכול להשתמש בהן כדי לתבוע תמיכה — מנומקת ועקבית — בצעדים נרחבים של חלוקה מחדש. מן העבר השני של הקשת, הליברטריאן עשוי להשתמש בעקרונות שונים כדי לתמוך בחיסול תשלומי ההעברה מכול וכול. לכל אלה שנמצאים בין הקצה הזה לאחר, יש צורך בעוד שתי מסקנות צנועות לגבי מדיניות חברתית צודקת והומנית.
המסקנה הראשונה היא שתשלומי ההעברה הם בוגדניים מטבעם. הם עשויים להיות שימושיים; הם יכולים להיות נחוצים; וייתכן שהם מוצדקים. אך עלינו להתייחס אליהם כפי שרופא טוב מתייחס לתרופה מסוכנת — אם אפשר, לא להשתמש בה כלל, ואף פעם לא מעבר למינון ההכרחי.
המסקנה השנייה, ככלל, היא כי תשלומי העברה בכפייה מאדם עני אחד למשנהו דומים מאוד לשוד. כשאנחנו תובעים תשלומי העברה מאדם עשיר בעליל לאדם עני בעליל, יש לנו לכל הפחות מרווח טעות. מדיניות שגויה עשויה לפגוע בתחושת הצדק שלנו, אך למשלם לא נגרם נזק שאין עליו כפרה. הנחה זו אינה עומדת לנו בהתייחס להעברות לא-כלכליות מעני לעני. כאן אין לנו שום מרווח לטעות. אם נשגה אפילו בקמצוץ לגבי התוצאות של ההעברה, נגרום עוול חמור לאנשים שהם האחרונים שצריכים לשאת בעול השגיאה הזו.
ונקודה זו, לסיכום, היא זו שהופכת את שאלת המדיניות החברתית מדיון פילוסופי מנומס לוויכוח על נושא דחוף וחשוב. הדוגמאות בפרק הזה אינן היפותטיות. הן שאובות הישר מהנתונים שאותם בחנו. אי אפשר לבחון את הסטטיסטיקה על נושא כמו אימהות יחידניות בלי להודות בכך שאנחנו עדים לטרגדיה. אילו הייתה הטרגדיה הזו בלתי נמנעת, אילו לא היה בידנו לעשות דבר כדי להימנע ממנה, יכולנו לשמר את המדיניות הקיימת, להמשיך לעשות עוד מאותו דבר ולקוות לשיפור. אך ברגע שעלינו להרהר באפשרות שאנחנו מחוללים את האסון בעצמנו — אפשרות הנתמכת לדעתי גם מכוח ההיגיון וגם מכוח העובדות, כי אז הגיע הזמן לחשוב מחדש על מדיניות חברתית שמשככת את ייסורי המצפון שלנו ("ראו כמה רחום אני") על חשבונם של אלה שלהם אנחנו מבקשים לסייע.
הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
בדיוק סיימתי לקרוא את הספר. מומלץ בחום. למרות שאני לא הכי התחברתי לסגנון הכתיבה, המסר והמסקנות הן חובה.
למרות שאני מסכים לרוב עם הנאמר מעל דפי העיתון הזה, יש פה התעלמות מוחלטת מעניין שמבטל בשישים את כל הנאמר.
כשאדם נולד, נכפה עליו חוזה בלתי רשמי, חד צדדי – בינו ובין המדינה (נא לשים לב, כשאני אומר ״מדינה״ אני מתכוון לגוף הדי דמיוני, האינטר-סובייקטיבי, המורכב מפקידים ומשרדי ממשלה). בהסכם הזה, לאדם יש המון חובות: חובות מוסריות, חובות מדיניות, חובות אזרחיות וכיו״ב. ברוב העולם, המדינה ממלאת את חובותיה רק כדי לצאת ידי חובה.
עכשיו, שמישהו פה יאמר לי שהוא מרגיש שהמדינה מעניקה לו משהו, פרט לאיזה ביטחון מדומה שאפשר לפוררו באבחת אצבע.
במדינות מתוקנות, אותן מדינות שהכותב מנסה לשים ללעג ולקלס בכתובים, ההסכם עדיין שריר, אך הוא דו כיווני. האזרח מקבל את זכויותיו הבסיסיות: מובטחת לו פנסיה הוגנת, השכלה, בריאות ועוד, ובחינם. אלו הן זכויות יסוד.
קחו לדוגמה את פינלנד, בה אני מתגורר. במדינה הזו, שלה בעיות משלה, את ההסכם מקיימים שני הצדדים: האזרח, שמשלם מסים גבוהים, והמדינה – שמשיבה לה אותם בצורת כל הנ״ל, ובחינם.
מדינה צריכה לרצות שהאזרח יהיה בריא, ולא משנה איפה הוא ממוקם בקשת הפוליטית. מדינה צריכה לרצות שהאזרח ישכיל, ולא משנה מה הוא עושה.
המאמר לא עושה חסד עם העיתון, לדידי.
המדינה פועלת רק למראית עין.
או שאין לה שיניים.או רצון.או שאיפות.
כך או כך
המדינה היא אמא גרועה מאוד.
אבל עם נקודות אור מזדמנות.
אולי בפינלנד ההסכם מקוים ע״י שני הצדדים(לפחות ברוב מוחלט מספיק מהמקרים כדי להזניח את השאר) אבל אצלנו חלק גדול מהאזרחים לא מתחילים לקיים את חלקם בהסכם.
למעשה אם אתה מהמגזר הנכון אתה יכול לחמוק עם רמת פשיעה גבוהה והסתה נגד המדינה ולא רק שלא תדרש לתת למדינה(אפילו לא תקבל צו ראשון!) אלא שתקבל הטבות מיוחדות כגון קבלה לאוניברסיטה למרות אי עמידה בתנאים וחסינות מביקורת.
כי במזרח התיכון אנשים לא פראיירים אז כשהם קולטים שאפשר לקבל ולא לתת(כי בניגוד לדבריך ההסכם הזה לא נכפה על איש)-תמיד יהיו מי שינצלו את זה.
ומכיוון שכמו שכתבת המדינה רוצה שהאזרח ישכיל-חובתה לדרוש ממנו את החובות שלו.
ואגב, אני מרגיש שהמדינה נותנת לי יותר מבטחון מדומה: כלכלה יציבה, פנסיה, מערכת חינוך שלמרות כל פגמיה יותר טובה מכלום ועוד…
אידיוטיות מהמקפצה
כי למה שמי שניחן בשכל וידע יסכים לחלקו למי שלא טרח והשכיל ורכש ידע בעצמו
כנ"ל לגבי בעלי מיומנויות פיסיות החולקים אותן עם שאר החברה
וכל כיוצ"ב
מעבר לכך, הטיעון בפרק הוא בסך הכל סוג של פלגיאט מאיאן ראנד
העובדות סוציאליות שונאות גברים והם שונאות את כול מי שמגיע לשם. עניים, מפגרים אוטיסטים?
הם ירצחו אתכם מה חשבתם?
אני אוטיסט החריבו לי את החיים כי אני אוטיסט והם יכולות. תסגרו את זה.
עניין אחד חסר פה – החברה מחוייבת לאפשר לאדם להתפרנס, מי שאין לו אוכל זכותו וחובתו אפילו לשדוד בשביל להאכיל את עצמו והמשפחה שלו.
המזון בארה"ב זול מאוד ובשפע ועדיף להם לזרוק תלושים במקום להתמודד עם פשע