הלהיטות להסכם – איראן היא המרוויחה הגדולה מהסכם הגרעין 

החתירה האיראנית לחזרה להסכם מ-2015 פוגשת ממשל אמריקאי הלהוט להגיע להסכמות מחודשות עמם. גם בישראל גוברים הקולות בעד ההסכם. בחינת המצב בעיניים ישראליות מובילה למסקנות אחרות.

שר החוץ האיראני, מוחמד זריף (צילום: Hamed Malekpour)

בשבועות האחרונים דומה שאין יום שבו חבר הכנסת יאיר גולן רואה עצמו פטור מניגוחו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו באשר לדרך טיפולו באתגר הגרעין האיראני לאורך שנות כהונתו. גולן מקפיד לציין שההסכם מ-2015 היה טוב לישראל, שההסכם המתגבש יהיה טוב לישראל ומביא כסיוע לכך את נזקי המדיניות אותה הוביל נתניהו בימים בהם עלה בידו לגרום לארה”ב לצאת מהסכם הגרעין. 

הפרות ההסכם של איראן מאז פרשה ארה”ב מההסכם נמנות אחת לאחת – וכולן נזקפות לחובת המדיניות הכושלת שנבחרה בלחצו של נתניהו. לטענתו, כל עוד היו איראן וארה”ב תחת ההסכם – שמרה איראן על הכללים והורחקה הלכה למעשה מהסף הגרעיני. משנסוגה ארה”ב, השתנתה התמונה לרעה, עדות לכישלונה של האסטרטגיה, וכעת – איראן קרובה לסף הגרעיני יותר מאי פעם. מ.ש.ל.

בדרך זו, מושמטות משמעויותיו הרות האסון של ההסכם, ונמנע כל דיון בהקשר הרחב של הבדלי הגישה בהתמודדות עם איראן, השפעת הסנקציות עליה ועוד. לקורא הישראלי הנבוך, ההולך לאיבוד בסבך המושגים, הפרטים והפכים הקטנים המוכרים רק ליודעי ח”ן ומומחי הגרעין, לא נותר אלא להשתכנע בהכנעה.

 

לאור זאת, מוצגת המסקנה בפסקנות: טוב תעשה ישראל אם לא תתנגד ולא תפריע להסכם הגרעין המתגבש בימים אלו בוינה, הצפוי להיות דומה מאד להסכם משנת 2015. 

אלא שהצגת הסוגיה באורח כה חד-צדדי וסלקטיבי תוך הדגשת הנזקים, קבלת אופייה הסורר של איראן ככוח טבע וישור קו אוטומטי עם המאמץ הדיפלומטי כמעט בכל מחיר, מחמיצה את התמונה הגדולה – ואת המשמעויות הברורות הנובעות מניתוח המציאות בהקשרה הרחב. 

 

למעשה, מדובר בטיעון שהוא לא יותר מתעלול לוגי. מי שטוען כך שוכח שההפרות של איראן אינן הוכחה לתוקפנותה של ארה”ב ובוגדנותה של ישראל, אלא הוכחה לטבעה וצבעה האמיתי של איראן כמדינה סוררת, עובדה שההסכם כה הטיב לטשטש. וכך, סימנים שהיו אמורים לשמש כתמרור אזהרה הפכו הוכחות לצורך קידום הסכם דיפלומטי עם תוקפן. 

העובדה שארה”ב היא זו שפרשה מההסכם לא משנה דבר: הדבר היחיד המעניין אותנו הוא חשיפת כוונותיה ויעדיה של איראן – השגת יכולת גרעינית – וסיכול כוונה זו באופן נחרץ. במובן זה, פרישתה של ארה”ב מההסכם אולי הסלימה את מהלך העניינים בטווח הקצר, אך מיקדה זרקור לבעיה שהוסתרה, והשיבה את הסנקציות המשתקות והפעולות האלימות למשחק. כמו שוטר הקורא לעבריין “עצור”, ובתגובה הלה יורה, גם פעולותיה של ארה”ב אינן הסיבה לתוקפנות, אלא לכל היותר זרז לחשיפתה. 

אלמלא כן, כמו אותה צפרדע המבושלת לאיטה, היינו מתעוררים מבלי משים בתום תקופת ההסכם לאיראן גרעינית. הכל כחוק ובהסכמה.

היעדים הסופיים של ישראל, איראן וארה”ב

נתחיל מהבסיס: מה צריך להיות היעד של ישראל? האם המטרה היא דחייה – כזו המאפשרת לאיראן לפרוץ לסף הגרעין כגמול על מילוי חובותיה כלפי ההסכם בשנת 2030? האם על ישראל להסכים להסרת מגבלות מהותיות כחלק מההסכם חרף מעשיה, יכולותיה וכוונותיה של איראן? 

 

דרכה של איראן לגרעין היא האיטית בהיסטוריה. שום מדינה גרעינית לא נזקקה לשלושה עשורים בכדי להגיע ליכולת גרעינית – מאמצים דומים הסתיימו תמיד בהשגת יכולת כזו או בסיכול – הרבה קודם. לאורך השנים נקטה איראן משנה זהירות והתאימה את קצב ההתקדמות של התכנית למידת האיום ולמחירים אותם נאלצה לשלם. צודק האלוף במיל. עמוס ידלין כשהוא טוען שהאיראנים מבקשים להגיע ליכולת גרעינית בנתיב הבטוח ביותר, לא בנתיב המהיר ביותר. 

במילים אחרות, הענקת נתיב איטי ובטוח תחת מטרייה דיפלומטית נוחה לאיראנים עולה בקנה אחד עם הסבלנות האסטרטגית בה הם נוקטים לאורך השנים. לא בכדי הם רואים בהסכם נתיב נוח במיוחד המאפשר להם לקדם את מטרותיהם בחזית רחבה: הסרת הלחץ הכלכלי, אפשרות לרכוש מערכות נשק מתקדמות, החרגה של כלל הפעילויות הבעייתיות מחוץ להסכם – מו”פ, דיוק טילים ופעילויות טרור וערעור משטרים. אלו הישגים חשובים שהם מרוויחים למין היום הראשון, שמאפשרים לאיראן לחזק את ההגמוניה האזורית שלה. השגת הפצצה בסופו של דבר היא רק סיומו של התהליך, לא מהותו. 

עם כניסתו של הממשל החדש לבית הלבן, פרסם מוחמד זריף, שר החוץ של איראן מאמר במגזין  Foreign Affairs וכותרתו: “איראן רוצה את הסכם הגרעין עליו היא חתמה”. כותרת המשנה לא הותירה מקום לדמיון – הן ביחס לגמישות והן ביחס לחשיבות ההסכם ככתבו וכלשונו למשטר האייטוללות: “אל תדרשו מאיראן להיענות לדרישות חדשות”. המסר, אגב, מהודהד היטב בידי תומכי ההסכם בארה”ב תחת מטבע הלשון “Compliance for Compliance” – כלומר עמידה הדדית של ארה”ב ואיראן במגבלות ההסכם. 

הפגנה נגד הסכם הגרעין (צילום: Elvert Barnes)

 

 

וכאן ראוי להקדיש גם תשומת לב ליעדיה הסופיים של ארה”ב: האמנם היא באמת נחושה כמו ישראל למנוע מאיראן להתגרען? האם באמת ניתן לסמוך על אמריקה ש”תעשה הכל” לבלום פצצה איראנית? אם אכן כך המצב, למתבונן מהצד לא נותר אלא לתהות על להיטותה של ארה”ב לשוב להסכם – ולמהר לעשות כן בטרם יתפוס אברהים ראיסי הקיצוני את השלטון באיראן. חודשים של משא ומתן עלולים לרדת לטימיון. כפי שנדון בהמשך, מעייניה של ארה”ב של ביידן אינם נתונים עוד למפרץ הפרסי ולהשקעת משאבים צבאיים תוך נכונות לעימות מול האיראנים. 

 

למול העמדה הנחרצת המצויה בקונצנזוס בישראל למנוע את התגרענותה של איראן, ניצבת איראן נחושה וסבלנית להגיע ליעד זה – עיכוב של כמה שנים בברכת המעצמות אינו מצוי בסתירה לאסטרטגיה שלה אלא עולה בקנה אחד איתה. קשה עד בלתי אפשרי למצוא את אותה רמת מחויבות בקרב ארה”ב – כאשר חלק מהסנקציות כבר הוסר ואת המשא ומתן מוביל רוב מאלי שעמדותיו הפייסניות ביחס לאיראן ולהסכם מוכרות וידועות. מאלי ידוע גם כתומך בשימור ערוצי הידברות עם המרים שבאויביה של ישראל, לרבות חיזבאללה ואסד.  

עדיף להיות צפון קוריאה מאשר לוב או סוריה

אך טבעי שמנהיגיה של איראן הם תלמידים שקדנים של התקדימים ההיסטוריים בתחום סיכול הגרעין. לנגד עיניהם הניסיון של סוריה ולוב מצד אחד, ושל צפון קוריאה מצד שני. סוריה ולוב כשלו במשימתן להגיע ליכולת גרעינית בעוד צפון קוריאה ביצעה ניסוי גרעיני והכריזה על עצמה כמדינה גרעינית. בסוריה ובלוב הידרדרו המדינות למלחמות אזרחים (ובלוב לאובדן שלטונו של מועמר קד’אפי). צפון קוריאה  זוכה בזכות מרחב החסינות שמעניק לה הגרעין ליחס זהיר מצד שכנותיה ומצד מעצמות העל וליציבות שלטונית בין-דורית. לא קשה להבין לאיזה מן הקצוות בדוגמאות העומדות לפנינו חותרת איראן. 

 

כשלונן של ארה”ב והקהילייה הבינ”ל – והלקח עבור ישראל

מה ניתן ללמוד מההיסטוריה הקרובה באשר למידת הצלחתם של מאמצי סיכול בינלאומיים של תכניות גרעין שהובילו מדינות סוררות? אם נבחן את הרקורד האמריקאי בנושא – שהוא החשוב לענייננו, נגלה ש “מדובר ברקורד עלוב למדי”, כמילותיו של דיוויד מקובסקי ממכון וושינגטון שנאמרו עוד ב-2012. ארה”ב אולי קנתה את לוב אך לא עצרה את צפון קוריאה ופקיסטן. מקובסקי מצטט את אריאל לויטה בהתייחסו לגישתה של ארה”ב: “מוקדם מדי, מוקדם מדי, אופס, מאוחר מדי”. 

זכורה גם התנגדותה של ארה”ב לסיכול פרויקט הגרעין העיראקי בידי ישראל, ואי נכונותה לסכל בעצמה את פרויקט הגרעין הסורי. במקרה האיראני, יש יסוד ממשי להטלת הספק באמירותיו של נשיא ארה”ב אובמה ש”כל האופציות על השולחן”, שמא לא היו אלו אלא מס שפתיים שנועד להרחיק מחשבות אופרטיביות מראשו של נתניהו במרוץ להסכם המביש.

 

נוכח כל זאת, עלינו לשאול ברצינות האם הדרך המבטיחה ביותר לעצירת מאמצי ההתגרענות של איראן עוברת בשדה הדיפלומטי שגולן ורבים בממסד הישראלי משליכים עליו את יהבם? האם הפקדת עצם קיומה של מדינת ישראל בידי המעצמות ובראשן ארה”ב היא המעשה האחראי, חרף כל מה שידוע לנו משלושה עשורים של מאבק בינלאומי בתכנית הגרעין?.

 

אלו אינן מסקנות שנעים לאחוז בהן כנגד בני ברית קרובים כל כך. אלא שמהות היחסים בין מדינות בענייני ביטחון לאומי אינה נימוסים והליכות – חרף כללי הטקס הדיפלומטים העוטפים כל אינטראקציה. במקרה דנן, המהות היא עצם קיומה של מדינת ישראל, ועוד קודם לכן – מידת חופש הפעולה שתהיה בידה כנגד בריונות איראנית אזורית המגובה במטריה גרעינית. זהו מצב אסטרטגי חמור דיו כדי להגיע בתום עשורים ארוכים של מאבק, לנוכח השוקת השבורה שהיא הסכם הגרעין, להכרעות קשות. 

העמדת ישראל בחזית המאבק העולמי מול איראן מעולם לא הייתה אסטרטגיה ראשונה לבחירה בידי אף ראש ממשלה – אפילו לא נתניהו. היה ברור לכל בר-דעת שככל שהדבר אפשרי, היה עדיף להותיר את מלאכת פירוק איראן מתכניותיה הגרעיניות בידי כוחות גדולים מאיתנו, ליהנות מפירות ההצלחה מבלי לשאת בסיכון של מלחמה אזורית שבה אנו סופגים את עיקר האש. אלא שהעשור החולף וחזרתו של ממשל תואם-אובמה לבית הלבן הוכיחו שהסיכוי להתממשותו של תרחיש זה יורדים בתלילות ובהתמדה. הטוב ביותר שנוכל לקוות לו תחת מערכת האילוצים הקיימת הוא דחייה של יום הדין, אגב הענקת פרסים ותמריצים לאיראן, והפיכתה למעשה להגמון ולבעל בית במפרץ הפרסי, החופשי לבחוש כרצונו באזורי השפעה ולערער את האזור. 

 

כל אלו מעמידים את ישראל בפני בחירות קשות. פניה של ארה”ב ליציאה מהמזרח התיכון, האתגרים שלה והאינטרסים נדדו למקומות אחרים – בוערים יותר. כשמנתחים את הדברים כהווייתם, מבינים שאסטרטגיה המעודדת מהיציע את הריצה להסכם – בגרסת 2015 או 2021, השלמה עם הסרת הסנקציות, המשך ההסתמכות על ארה”ב כמחזיקה הבלעדית של מפתחות הפתרון למשבר, והשלכת יהבנו על פיצויים בדמות מערכות נשק כאלו ואחרות שייסגרו ב”הסכם צד” – היא אסטרטגיה מסוכנת באופן בלתי סביר. זו אולי הייתה אופציה שניתן לשקול לפני יותר מעשור, אך כיום אין לבחירה זו תוחלת.

קמפיין העצים והזוטות

ההתמקדות בעצים מחמיצה את היער – קל לתקוף את מעשיה של ישראל בארבע השנים האחרונות ולתייגם כקוצר רואי שהביא את איראן קרוב מאי פעם לסף הגרעיני. זהו קמפיין הפרטים והזוטות  – מסך עשן אפקטיבי המסתיר את הריק האסטרטגי עליו נשענת חשיבה כזו. יחד עם זאת, זו גישה ההופכת את הצידוד בהסכם לקלה במיוחד. למעשה, בניגוד לתהליכי מכירת ההסכם בשנת 2015, קל הרבה יותר כעת למכור את הסכם ההמשך לדעת הקהל, תוך סחרור התנהלותה של איראן בשלוש השנים האחרונות למסכת טיעונים המוכיחים לכאורה את כשלון אסטרטגיית ההתנגדות והלחץ. באווירה הציבורית – כאן ובארה”ב – קשה הרבה יותר להשמיע קול כנגד הגעה לעמק השווה על שולחן הדיונים בוינה. זה עבד כל כך טוב, אומרים התומכים? מדוע שלא נחזור להסכם? באופן מטריד, הטיעון הזה דומה במיוחד לטיעון שהשמיע שר החוץ של איראן, כפי שהובא לעיל. 

איראן אינה ראויה לאמון הקהילייה הבינלאומית

נשוב לשאלת היסוד: האם איראן היא מסוג המדינות שכל מה שברצוננו לעולל לפרויקט הגרעין שלה הוא דחייה של מספר שנים? האם זו המדינה שראויה את אמון הקהילייה הבינלאומית לאחר שהפרה באינספור הזדמנויות את התחייבויותיה, האם במצבה הנוכחי הדבר הנכון הוא להסיר ממנה את הסנקציות – להפשיר מיליארדי דולרים, להסיר סנקציות אישיות שהוטלו על בכירים בשלטון? לפתוח שווקים לייצוא נפט ולסחר? להעניק לה גישה חופשית לרכש מערכות נשק מתקדמות, לאפשר לה את המשך מאמצי מחקר ופיתוח הגרעין, קידום פרויקט דיוק הטילים ולהניח לה להמשיך באמצעי התפשטות באמצעות שליחים במדינות האזור תוך ערעור היציבות והפיכתה להגמון בפועל? 

עוד בטרם הגיעה איראן למעמד של מדינת גרעין היא מהווה איום חמור על יציבות האזור וממשיכה לפעול בדרכי טרור תוך מימון, ציוד, אימון, הכוונה והשראה של שליחים ברחבי המזרח התיכון – בתימן, בעיראק וכמובן בלבנון ובעזה. האם תעודת ההכשר של ארה”ב שווה במקרה זה את הנייר עליו היא כתובה?

 

התשובה הקצרה והפשוטה לשאלות אלו היא כמובן לא. תמימות תהיה לחשוב אחרת. לצערנו, זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה תמימות היא דרך הפעולה המועדפת על קברניטים, מדינאים ואנשי צבא כאשר מדובר בהתמודדות עם משטרי רשע אפלים. הסכמים רעים דחו עימותים והחלטות קשות בעבר, זהו לא הישג לחתור אליו.

מלחמת חורמה 

עם פרישתו מתפקידו כראש המוסד, התבטא יוסי כהן כי יש להמשיך ולהילחם באיראן מלחמת חורמה. דומה שאין ביטוי מדויק יותר לאסטרטגיה הדרושה מול איראן. לשלטון האייתוללות אסור שיהיה נשק גרעיני – לא בעוד חמש שנים, לא בעוד עשר, ולא אף פעם. זהו ההישג הנדרש – ולאור האמור לעיל, ברור כשמש מדוע חזרה להסכם הגרעין היא הדרך הגרועה ביותר מכל האפשרויות להשגת מטרה זו.

 

ממשל טראמפ נסוג מההסכם והחזיר את הסנקציות, גולן ומצדדי ההסכם נמנעים, לנוחותם, מלהזכיר את הנזקים הקשים שנגרמו לכלכלה, את הלחץ בו נתונה איראן ואת המשמעות שבהמשך הסנקציות והחרפתן. הברירה בין חזרה להסכם ובין המשך הלחץ בו הייתה נתונה איראן משולה לבחירה המושכלת בין נפילה ארוכה מהחלל שתסתיים במוות בטוח – אך תזכה את הנופל בנוף חד-פעמי ובגלישה איטית למותו באופן נטול כאב – ובין מאבק קצר הכרוך בנפילה בגרם מדרגות. חבלות ייגרמו לבטח – אך רוב הסיכויים שתצאו מזה בשלום. 

 

המהלך של ממשל טראמפ הניב תוצאות קשות מבחינתה של איראן, שהשיבה בהפרות גלויות של ההסכם. לדאבון ליבנו, המהלך הזה נקטע באיבו, בטרם השיג את מטרותיו – וכעת אנו שבים למה שנראה כתהליך איטי במהלכו נוכל לספר לעצמנו כי הרחקנו את איראן מהגרעין, רק כדי לגלות ביום מן הימים שאיחרנו את המועד – מוקדם מידי, מוקדם מידי – אופס, מאוחר מידי. דוקטרינת ה”לחץ המרבי” של טראמפ ופומפיאו נקטעה באיבה, אך ההיגיון שהיה טמון בה ובצעדים אותם עשתה ישראל מצידה, לפי פרסומים זרים, נותרו איתנים – מלחמת חורמה ונכונות ללכת רחוק מאד, או עד שאיראן תרד על ברכיה.

לנהל סיכונים בניגוד להיגיון האסטרטגי

פעם אחר פעם נודע לנו על מקרים בהם סוכלו או צוננו מתוככי הממסד הביטחוני כוונות לתקוף את מתקני הגרעין במהלך העשור החולף. לא בלתי סביר להניח כי החל מנקודה מסוימת, ככל שנאחר ונמתין – יאמירו המחירים הכרוכים בסיכולה של תכנית הגרעין, ויפחתו הסיכויים להצלחה. דחיית סיכונים לסוף המשחק נתפסת בעיני רבים כאסטרטגיה זהירה – ועל כן רצויה. הבעיה בתפיסה זו היא כישלון מאוחר פירושו הפסד, בעוד שכישלון מוקדם פירושו במקרים רבים – שתהיינה עוד הזדמנויות לתקנו. גולן עצמו כותב כי כשהיה סגן הרמטכ”ל, ריכז את נושא הגרעין במטה הכללי והצוות בראשותו הגיע למסקנה כי ההסכם טוב לישראל. 

 

כעת, ביושבו על כסאו כחבר כנסת בקואליציה, עוסק גולן במרץ רב במחיקה והוקעה של דרכי הפעולה ששימשו את ישראל וארה”ב במהלך השנים האחרונות, תחת טראמפ ונתניהו, והוא חותר להלבין כשלג את החזרה המסתמנת להסכם. הנה כי כן, נפרשת לפנינו תפיסת עולם לפיה בתקופה בת למעלה מעשור, אליבא דמצדדי הדיפלומטיה וההסכמים, אף פעם לא היה נכון להציב איום אמין של תקיפה צבאית, כזה המגובה גם בסנקציות נושכות, בעוד שתמיד היה נכון לנקוט בקו של הסכמים ודיפלומטיה – חרף כישלונות מחפירים, סדרתיים ועקביים. 

 

אסטרטגיית הדבקות בהסכם היא אסטרטגיה כושלת ואסונית. את איראן צריך לעצור, ואם כל מה שניתן להשיג כעת זו דחייה, הרי שזו צריכה להיות דחייה שלא תקנה לה דרך להפיכתה למדינת סף ברשות ובסמכות – הדרך שהסכם הגרעין הקנה לה ב-2015 ויקנה לה, כפי הנראה, גם השנה. 

לשנות את מאזן הנחישות

הערכת המצב על בסיס התנהלות בת שלושה עשורים מלמדת שעצירתה של איראן אינה לפי כוחם של מאמצים דיפלומטיים ואינה לפי כוחן או רצונן של המעצמות. במאזן הנחישות של השחקנים במשוואה – ניכר בבירור שאיראן נחושה להצליח הרבה יותר מאשר ארה”ב והמעצמות נחושות למנוע זאת ממנה.

 

בין אם אנו אוהבים את המצב ובין אם לא, הסיכויים לכך שארה”ב תשלוף עבורנו את הערמונים מהאש ותוביל מהלך שישים את תוכניותיה של איראן לאל – ירדו עם חזרתם של הדמוקרטים לבית הלבן אל מתחת לסף הסבירות. זו מציאות קשה, אך הכרה בה תוביל בהכרח להבנות חדות יותר באשר למה שנדרש מאיתנו. בהיעדר ברירה אחרת, לא נותר לנו אלא לגלות נחישות גדולה יותר משל איראן לסיכולו של פרויקט הגרעין.

לקריאת מאמרים נוספים מאת גד אבגי – לחצו כאן.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. הכותב לא הזכיר שהתגרענות איראן פרושה גם התגרענות היריבות שלה. למשל ישנה טענה די סבירה שלסעודיה הסכם חשאי עם פקיסטאן למכירת פצצות גרעין. גם למצרים יכולת טכנולוגית לפתח פצצה משלה.
    מה שהכותב לא מתייחס אליו זה האם יש לישראל יכולת אמיתית לפגוע ולעכב את הפרויקט האיראני

  2. שוב להג סתמי וירוד
    הנכון :
    1. ארה”ב מודעת לכך שהינה מעצמה גוועת סופנית ואשר על כן אין ביכולתה לתחזק בעצמה שיטור.
    2. תוצאה – העברת השיטור לקבלני משנה חזקים המסוגלים לעשות את העבודה.
    3. רק איראן מצטיירת כמתאימה לקבלנות משנה שכזו, עובדה גם ישראל טוענת שאיראן חזקה ובעלת זרועות ארוכות.
    4. אשר על כן במצב דברים זה ישראל הופכת לנטל הדורש תחזוקה ואבטחה ואיראן לנכס שניתן לסחור בשתדלנות מולו.
    5. תוצאה – איראן תהפוך לקבלן המשנה האיזורי שאיתו ורק איתו יעסו עסקים.