בריונות אינה עיתונות

כשאת עובדת בגוף תקשורת מכובד את יודעת שאת נוטלת חלק בעבודה שיש לה ערך מוסף מעבר למוצר מדף. הרי לעיתונות לא באים כדי להרוויח כסף רב, מלבד שכבה צרה של טאלנטים כביכול והמנהלים שלהם. זאת עבודה ששכרה הוא השינויים החיוניים לטובת העולם והאדם שאנחנו גורמים להם.

כשאנחנו מתחילים לעבוד שם, אומרים לנו בדחילו ורחימו שעיתונות אמורה לתקן עולם, לחשוף עוולות שמנסים להסתיר גורמי כוח, שיש למסור עובדות כהווייתן בלי מניפולציות, שיש לתת את הגרסאות של כל הצדדים בידיעה, שיש להביא תגובה של כל מסוקר כי זאת זכותו להישמע, שיש לסקר ולדווח בצורה פרופורציונלית ולא לנפח סיפורים מעבר לגודלם ושאסור בשום פנים ואופן לרדוף אישית את האנשים שאנחנו מסקרים. הכוח הרב שיש לאנשי עיתון מחייב לא לנצל אותו לרעה כי לא מדובר בוונדטה אישית אלא בשירות לציבור שנותנת העיתונות בשבתה כאובייקטיבית והגונה.

על פניו, זה כבר מזמן לא מה שקורה בסיפור של משפחת עוז, הממואר של הבת המנוכרת על אלימות אביה, האבא המנוח, האמא האלמנה, הבת הבכורה והבן הצעיר. זה כבר לא סיפור על משפחה אלא סיפור על התנהלות תמוהה של עיתון, לדברי פניה עוז-זלצברגר, שהגיבה בטוויטר על ההתפתחות החדשה במה שכבר נראה כמו טלנובלת אצולה ישראלית. הבת הבכורה לא מרפה מאתנו ומתעקשת, בצדק, להזכיר לנו שגם אם גיבור הסיפור כבר אינו עמנו, עדיין יש מי שמוכן לדבר בשמו ויש לו הרבה יותר נגיעה לסיפור מאשר כותבי מאמרים שהביעו דעתם מבלי שהכירו את המשפחה.

התגובה התפרסמה בשרשור דעתני ומדויק לאחר שבשבוע שעבר פרסמו בעיתון הארץ ביקורת, עם הוצאתו המחודשת של ספר ילדים ישן של גליה עוז, "אני מייקי". המאמר הציע קריאה מחודשת בדמותו של הילד הבריון, בהקשר של הממואר. אין כאן ערך חדשותי, כמובן, אבל הוא מקודם בכל זאת כדי לשמר את הנופך הבריוני שהעניקו לעמוס עוז בעיתון האיכותי לשעבר. היום כבר ברור שחשוב לו מאוד להתנער מאיש שלום אלים במהירות כאילו היה הארווי ויינסטיין מאוס, פשוט משום שכבר לא נהוג היום לפגוע באימפקט המוסרי של העיתון כשהוא מקדם אנשים שמתגלה מאוחר יותר שהפוליטי והאישי שלהם מנוגדים זה לזה. ברור גם ללא ספק שמדובר בהרחקת עדות מהעיתון עצמו לבל נחשוד שגם אצלו נהוגות פרקטיקות של התבריינות כלפי אוכלוסיות מסוימות, משום שהוא ידוע ברחבי העולם כלוחם צדק ושלום שמביא את הקול של המדוכאים והמוכים עלי אדמות.

הקרבות מתחוללים הפעם ישירות בין משפחת עוז לעיתון האליטיסטי משכבר הימים, שכל מילה טהרנית שנכתבת בו מתחזקת אוטוריטה מוסרית ובלתי מעורערת בעיני עצמה. פניה עוז-זלצברגר הגיבה בטוויטר לקריאה החוזרת בספר הילדים של אחותה במילים קשות שיוצאות נגד הרדיפה של העיתון את משפחתה, ואני חייבת לומר שגם אם דעתי הפוליטית מנוגדת לה וגם אם היא לא תסכים עם הניתוח שלי לגבי הצהבת העיתון, הרי שנכון לומר אחת ולתמיד שיש דברים שלא עושים. יש קו דק מאוד בין מה שחובה לכתוב לבין מה שהוא אובר קיל משווע.

למרבה המבוכה, זאת גם הייתה עמדת העיתון פעם, בימים שבהם איכות לא הייתה מילה גסה. אני זוכרת טור ישן נושן של כותב איכותי מן הדור הישן והמכובד של העיתון, מה מבדיל בני תרבות לכאלה שאיבדו את זה משום שאינם יודעים שיש דברים שפשוט לא עושים לאף אחד. It is not done, כתב אז ונקט לשון המעטה כדי להסביר היכן עובר הגבול. הארץ עבר את הגבול ואני לא רואה כיצד גם גליה עוז מרוויחה משהו מהנבירה בשרידים אלה. כאילו לא הבנו שהיא כתבה את עצמה גם בספרי הילדים שלה וכאילו לא הבנו שיש סיפורים שלא נדע בהם לעולם למי אנחנו רוצים להאמין.

עיתון-בריון

גם מי ששמח לאידם של בני משפחת עוז כשהאליל נותץ והפך לאיש חסר מוסר, לטענת הבת גליה, מבין שיש כאן אמירה משמעותית יותר על עובדות ופרשנות, על דקויות וגוונים כנגד אמת אחת בלתי מעורערת, וסערת רגשות שלאף אחד לא נעים לעמוד בדרכה. אלא אם כן אתם אנשים שניזונים מאומללותן של משפחות לא מאושרות. עברנו כאן מזמן מעיסוק בלוז החדשותי של חשיפת רודף שלום כאיש אלים בגרסה אחת שהתפרסמה לאחר מותו, לסיפורה של העיתונות הישראלית בכלל והעיתון שנחשב לאליטיסטי, אבל מעורר תמיהות וסלידה גם אצל קוראים נאמנים שלא יכלו עד כה בלעדיו.

יש לא מעט קוראים נאמנים שצורכים את המידע ואת השקפת העולם שלהם מעיתונות, שלא הבינו מעולם איזו בעיית אמינות יש בעיתונות שהוכפפה כולה לאג'נדה פוליטית וחברתית. אותם הייתי שואלת כעת, למה רק כשמשפחת עוז נפגעת לא הבנתם שהעיתון איבד מאמינותו כבר מזמן ובנושאים שונים אחרים? מי לכפכם יתקע כעת שעיתון שמסוגל לנקוט פרקטיקות תמוהות כאלה בסיפור משפחתי לא עשה את אותו דבר בפרסומים שגיבשו וניסחו גם את השקפת העולם שלכם בנושאים אחרים?

ראוי לומר, ששום דבר שקשור בעיתון הארץ לא מפתיע את מי שמכיר אותו מקרוב ויודע שעל העיתון עברו תקופות סולידיות יותר בעבר, שאין להן זכר כיום. אני לא יודעת, כעובדת העיתון לשעבר, אם מדובר בשינויים פרסונליים או ברוח הזמן שמחייבת להקצין את הכתיבה ואת בחירת הנושאים כדי למשוך יותר קוראים, אבל ברור לי שבעבר, לא היה סיכוי לטיפול בעייתי כזה כמו של עיתון "הארץ" משולח הרסן של היום.

הבריונות של עיתון הארץ עברה כבר מזמן את הגבול ואת זה יודעים לא רק ימנים שנדהמים שנים מהאופן שבו מסקרים בעיתון את מאבקי ימין-שמאל, בנימין נתניהו ומשפחתו וגם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנחנו רגילים כבר מזמן לכותרות מניפולטיביות, לפרטים לא מדויקים בתרגום ידיעות לאנגלית כפי שהביא אותם לא פעם חנן עמיאור באתר פרספקטיבה, ואף למאמרים אלימים ובריוניים ממש בעמודי הדעות.

אפשר היה לצפות שזה יקרה, למען האמת. אפשר היה לנחש בקלות שמי שמטפל במתנחלים וביהודים דתיים אורתודוקסיים למיניהם יעתיק את פרקטיקת הבוטות ואת אלימות גם לחלקת המתים המכובדת של הישראליות הקאנונית וברוח '#metoo' ינסו לנתץ כמה שיותר פסילים כמס שפתיים. אני טוענת בזאת שלא מדובר כלל במה שעמוס עוז עשה או לא עשה לבתו, וכבר לא חשוב מי דובר אמת. חשוב לדעת רק שאין יותר על מי לסמוך כאשר הוא מסקר גם נושאים אחרים וכאשר שיקולים זרים ותמוהים משתרבבים לאופן קבלת ההחלטות המערכתיות. נראטיב אינו עובדה, ומפאת כבודו אני אפילו לא רוצה להניח מה עמוס עוז בעצמו היה אומר על כך, אילו היה מעומת עם התוצאות.

לכל המאמרים של איילת מיטש – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: