האייתוללות הם האויב האמיתי של העם האיראני

המחאה העממית ברחבי המדינה מחייה תחושת אחדות לאומית בקרב האיראנים ודוחה בעוז את אידיאולוגיית הפילוג הח'ומייניסטית

החורבן הפרטי של איראן (מקור: Keivan098)

במפגש מיוחד שערך עם קבוצת אינטלקטואלים, שבועות ספורים לאחר שעלה לשלטון, האייתוללה ח'ומייני אמר כי למשטר החדש אותו הוא מתכנן להקים באיראן יהיה קו מנחה אחד: "לעשות בדיוק ההפך ממה שעשה השאה". במשך ארבעת העשורים הבאים ח'ומייני ויורשיו נותרו נאמנים להבטחה הזו, ועשו מאמצים גדולים כדי להגשים אותה הלכה למעשה.

השאה שאף לשמור את איראן מחוץ למלחמות וסכסוכים צבאיים, והצליח לעשות זאת במשך שנים ארוכות, לעתים תוך קבלת החלטות כואבות מאוד. מנגד ח'ומייני ויורשיו הובילו את איראן למלחמה בת שמונה שנים עם עיראק, בנוסף לסדרה של התערבויות צבאיות בסוריה, לבנון, תימן ואפגניסטן.

השאה ניסה למצב את איראן כחוצץ מול מגמות הטרור והאלימות הפוליטית במזרח התיכון, ואפילו לא איפשר לאש"ף לפתוח משרדים בטהרן. מנגד, המשטר הח'ומייניסטי סיפק ברצון מקלט לשלל ארגוני טרור מכל רחבי המזרח התיכון, ולכל מחבל אחר החל מתאילנד ועד לפרו. ארגון החיזבאללה הלבנוני, שנוסד ומתקיים בזכות סיוע איראני מסיבי ומתמשך, סופר כבר עשרות סניפים ברחבי האזור והעולם כולו.

השאה שאף לקיים יחסי ידידות או לפחות אדיבות עם שכנותיה של איראן. בזמן שעזב את ארמונו, איראן הייתה המדינה היחידה במזרח התיכון שסימנה באופן מלא ומוסכם את גבולותיה ובכך נמנעה מסכסוכי שטחים המאפיינים כל כך את האזור. מבחינה כלכלית ניתן לומר כי השאה ניסה לקדם מדיניות של תיעוש שהתבססה על ההנחה לפיה איראן הענייה במשאבי מים צריכה להתמקד בחקלאות יעילה ותחרותית, יחד עם יבוא נרחב של חיטה ואורז ממדינות אחרות הנהנות מיתרון תחרותי בגידול יבולים אלה.

מנגד, ח'ומייני טען כי מטרת השאה הייתה להביא למצב בו מוסלמים יהיו תלויים ב"כופרים" אפילו לפרוסת הלחם היומית, ולכן הוא ביקש לדחוק לשוליים את ענף החקלאות שהיה לכאורה שורשי באסלאם. בהתאם, ח'ומייני ויורשיו קידמו מדיניות כושלת של בניית סכרים קטנים ושימוש במים הנאספים מהם לגידול יבולים זולים. זה הוביל לפגיעה קשה במאזן האקולוגי של איראן והיעלמות למעשה של מאות גופי מים כולל התכווצות משמעותית של האגם הגדול ביותר באיראן – ימת אורמיה.

הכנסת נשים לחיים הציבוריים הייתה גם היא גבוה בסדר העדיפויות של השאה. נשות איראן היו בתקופתו בין הראשונות בעולם המוסלמי שזכו להצביע בבחירות והגיעו לתפקידים בכירים כחברות פרלמנט, ראשות ערים ואפילו קצינות בצבא. בשנת 1979, כאשר האייתוללות תפסו את השלטון, שיעור הנשים בקרב מחזיקי המשרות הציבוריות הבחירות עמוד על 17 אחוזים. מאז, תחת השלטון הח'ומייניסטי, הוא צנח לשלושה אחוזים בלבד בשנת 2021.

זהות מפוצלת

אך ההבדל הגדול ביותר ואולי החשוב ביותר בין המדיניות האיראנית תחת השאה לבין זו תחת שלטון הח'ומייניסטים נוגעת לנושא הקריטי של זהות לאומית.

ב-1979, איראן הייתה ככה הנראה המדינה היחידה באזור שנהנתה מקונצנזוס רחב בקשר לזהותה כמדינת לאום. אותה זהות התגבשה במשך כ-500 שנים והושלמה עם המהפכה החוקתית ב-1906 שיצרה מוסדות מדינה מערביים והובילה לרפורמות כלכליות וחברתיות תחת שלטון שושלת השאה. מגמה זו של "אחדות בשונות" התבססה בחלקה על מסורת ארוכה ומטרתה הייתה למזער את ההבדלים העדתיים והדתיים תוך קידום המודל הפטריוטי של "מיהאן" – מושג שפירושו תחושת שייכות למולדת אחת.

בניגוד לכך, ח'ומייני הכחיש את קיום המושג הזה וטען כי לא קיימת אומה איראנית. על פי משנתו, זהותה של המדינה היא זהות אסלאמית כחלק מן ה"אומה" המוסלמית האוניברסלית. לשם קידום העמדה הזו ח'ומייני חתר לחלוקה של העם האיראני תחילה בין מוסלמים ולא-מוסלמים, ובהמשך בין שיעים וסונים. גם בתוך השיעים עצמם נוצרה חלוקה לשווים יותר ופחות, אדוקים יותר או פחות ונאמנים למשטר יותר או פחות. המעמד העליון ביותר של ה"אוסולי" היה אמור לשמש בסיס התמיכה העיקרי של השלטון, אך גם הוא התפצל בפועל לשמרנים יותר ופחות וגרם לעוד מחלוקות ויריבויות.

בעוד השאה ניסה ליצור זהות לאומית אחידה ומאחדת, האסטרטגיה של ח'ומייני התבססה על ליבוי מחלוקות במטרה לחזק את התפיסה לפיה רק שלטון אנשי הדת יוכל לשמור על המדינה. הוגים ח'ומייניסטים כמו מסבח יזדי, עבדול-קרים סורוש וחסן עבאסי ניסו לגבות את הטענה הזו בעזרת גיבובי הגיגים פסבדו-תיאולוגיים.

המדיניות הזו של ח'ומייני הותירה רוב משמעותי מאזרחי איראן תוהים כיצד להגדיר את עצמם בתוך מערכת המתכחשת להזות המשותפת והוותיקה שלהם. היו לכך תגובות שונות וסותרות. איראנים רבים כעת רואים באסלאם ובמיוחד באסלאם השיעי את האויב שלהם; אחרים מנסים להחיות זהויות אתניות ולשוניות עתיקות ונידחות. הח'ומייניזים גם הציב את הדור הצעיר מול הדור המבוגר, כאשר אלו שנולדו לאחר המהפכה מאשימים את אבותיהם במצב הנוכחי האומלל.

האסטרטגיה הזו הובילה גם לפילוג בין איראנים החיים בארצם לבין אלו החיים בגלות, כאשר האחרונים מהווים כיום כעשרה אחוזים מן האיראנים בעולם. דוגמה דרמטית לכך ניתנה בשבוע שעבר במסגרת המשחקים האולימפיים בטוקיו, כאשר אתלטית איראנית שהתחרתה כפליטה ניצחה אתלטית איראנית אחרת שהתחרתה תחת דגל המדינה. כאשר השתיים התחבקו בחום לאחר הקרב ביניהן, רבים באיראנים חשו כי הזהות הלאומית הישנה שלהם עדיין חיה וקיימת.

גם כיום המשטר הח'ומייניסטי ממשיך באסטרטגיית הפילוג בכך שהוא מתייג את גל המחאות הנרחב בערי המדינה כפועלם של "גורמים בדלניים", ומצדיק למעשה את ההרג של מפגינים בלתי-חמושים.

אך גם במקרה הזה הח'ומייניסטים עשויים למצוא את עצמם בצד הלא נכון של ההיסטוריה. נראה כי למרות התגובה הברוטלית מצד כוחות הביטחון, ההפגנות המתמשכות מצליחות להחיות את תחושת האחדות הלאומית הישנה בקרב האיראנים, ובכך מסמנות את האידיאולוגיה הח'ומייניסטית כאויב האומה האמיתי והמשותף. המאבק התחיל והוא צפוי להימשך.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.