לעולם המערבי אסור לזנוח את לבנון, אך שינוי אמיתי במדינה הכושלת יכול להגיע רק מתוך אחדות אמיתית בעם
בתחום הפוליטיקה הבינלאומית, מה אתה עושה כאשר אין לך מושג מה לעשות אבל אתה בכל זאת רוצה להצטייר כמי שעושה משהו? אתה עורך כמובן ועידה בינלאומית.
ראשיתו של הגימיק הזה בוועידת ורסאי הידועה לשמצה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהייתה לא יותר מסדרת הזדמנויות לצילומי יחסי ציבור בעוד ההחלטות האמיתיות התקבלו במקום אחר מאחורי הקלעים. עשרות שנים אחר כך התקיימה ועידת מדריד הגדולה שהייתה אמורה לייצר תהליך שלום במזרח התיכון אך הפכה בפועל להקדמה של עידן חדש בסכסוך האזורי. בשבוע שעבר זכינו לראות גרסה וירטואלית של ועידה בינלאומית, הפעם בנושא לבנון ולציון יום השנה לפיצוץ הקטלני שהחריב את ביירות.
אותו אסון זעזע אנשים רבים ברחבי העולם, ביניהם נשיא צרפת עמנואל מקרון, ועודד אותם להתעורר משנים של תרדמת בכל הקשור לפצצות הזמן המתקתקות בלבנון.
הוועידה הראשונה בעניין שנערכה לאחר האסון הסתיימה בקלישאות קלאסיות על "סולידריות" עם העם הלבנוני ובהבטחות למאות מיליוני דולרים לסיוע בבניה מחדש של הבירה המרוסקת. במסגרת הוועידה השנייה למדנו שלאף אחת מהקלישאות האלו לא היה בסיס במציאות, ושכל הכסף המובטח נעלם או מצא דרכו לכיסים מפוקפקים. הבניה מחדש היחידה שהתרחשה נעשתה בהיקף צנוע ובידי ארגונים לא-ממשלתיים שקיבלו סיוע משווייץ וממדינות אחרות.
למרות כל זאת ובאופן די מדהים, המארח הצרפתי מקרון עדיין ממשיך לקרוא להקמת ממשלת אחדות בלבנון, בעוד ראש הממשלה המיועד נג'יב מיקאתי ממשיך להבטיח שיקים "קבינט טכני". הבעיה עם עצם הרעיון של ממשלת קונצנזוס בלבנון היא שהוא יכול להתגשם רק אם יתקיים איזשהו קונצנזוס על מהותה של לבנון כישות פוליטית.
האם לבנון היא מדינת לאום במובן המקובל של המונח? ואם לבנון היא אכן כזו, מדוע מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה מגדיר אותה כ"מוצב קדמי של ההתנגדות" אותה מוביל האייתוללה האיראני עלי ח'אמנאי? מנהיגים אחרים, פחות בוטים מנסראללה, רואים בלבנון פרה חולבת או ישות קולוניאלית אותה ניתן לבזוז ממשאבים ולהעביר אותם למערב, במיוחד לצרפת. אחרים בהנהגה עדיין רואים בלבנון כלי למימוש האגו-טריפ ולשימוש כמשחק בזירה הבינלאומית.
אך העובדה היא שלבנון אינה נמצאת במצבה הטראגי בשל בעיות טכניות. הבעיות של לבנון הן בעיות פוליטיות מובהקות ועמוקות. הקונצנזוס עליו נוסדה המדינה מלכתחילה זועזע מן היסוד. מוסדות ממשלתיים רשמיים שוכפלו ולעתים הוחלפו בידי גופי צללים שאינם חייבים דין וחשבון לאף אחד, מלבד אולי אדוניהם הזרים. שלטון החוק המינימלי שעוד הצליח איכשהו לשרוד את שלל התלאות כולל מלחמת אזרחים מקיפה, הוחלף בידי שלטון הרובה.
כיום, מה שנחשב ומתפקד כממשלה בלבנון הוא אוסף מעורפל של גופים המתחזים להיות רשויות נשיאותיות, פרלמנטריות וממשלתיות. הנשיא מישל עאון, אדם קפדן בימיו הטובים יותר, אינו מסוגל להשליט משמעת מינימלית אפילו על מה שנותר ממנגנוני הניהול של המדינה. משרדי הממשלה כבר לא משיבים לפניות הציבור או מעדכנים את אתרי האינטרנט, ונראה כי המדינה כולה תקועה במצב של התמוססות איטית. האליטה הפוליטית המזדקנת איבדה כל קשר עם המציאות.
ישנם כאלה המציעים להמתין לבחירות המובטחות בשנה הבאה, אך גם הן יערכו לבסוף התוצאה תהיה ככל הנראה דומה. פחות מחצי מן המצביעים הרשומים טרחו לבוא ולהצביע בבחירות האחרונות, בעיקר משום שהבחירה הייתה בין רע לרע מאוד. חזרה על אותו תהליך חסר תועלת לא תוליד תוצאות שונות.
אחרים בחוגים הפוליטיים מציעים לחלק את המדינה למחוזות עצמאיים שונים במטרה לשמר את הפריבילגיות הניאו-פאודליות שלהם. הם מציעים את המודל השווייצרי כדוגמה אבל נדמה שהם לא מבינים ששווייץ מצליחה לא בגלל שיטת הקנטונים אלא בגלל שאותם קנטונים מהוללים נמצאים במקרה הזה בשווייץ.
אמונה משותפת
למרות כל זאת, לעולם המערבי אסור לזנוח את לבנון לגורלה. הוא זקוק לה כנקודת חיבור לאזור המזרח התיכון והים התיכון. לבנון שתמשיך להפוך לבמה של "ייצוא המהפכה", טרור וארגוני פשיעה, תגרום נזק רב לא רק לעצמה אלא גם למדינות השכנות. הבנייה מחדש של חורבות סוריה, אם וכאשר תתרחש, תזדקק גם היא ללבנון מתפקדת ויציבה.
כל עוד לא נתייחס לשאלה הלבנונית במובנים פוליטיים, גם אלף ועידות בינלאומיות ומיליונים בסיוע מובטח לא יוכלו לנטרל את פצצות הזמן המתקתקות, פצצות שעלולות להתפוצץ בכל רגע ולזעזע עוד יותר את המזרח התיכון.
אך מענה פוליטי לשאלת לבנון אינו יכול להגיע מעמנואל מקרון או מצד כל מנהיג אחר, לא משנה עד כמה טובות יהיו כוונותיו. התשובה לכך חייבת להגיע אך ורק מאנשי לבנון עצמה.
אני כבר יכול לשמוע את הלעג של אלו המזכירים לנו כי אזרחי לבנון עוזבים את המדינה בהמוניהם. כמה חברים מספרים שהם ומשפחותיהם נמצאים כבר בסידורים אחרונים לפני נטישת הספינה השוקעת. אחרים טוענים כי לא קיים בכלל עם לבנוני בשטח המאוכלס בידי שלל קבוצות וקהילות שונות. לבנון הייתה במשך שנים ארוכות מדינה בה יחס המהגרים העוזבים גבוה יותר מאלה הנכנסים, וייתכן כי כיום חיים יותר לבנונים בגלות מאשר במדינה עצמה.
ועדיין, לבנון היא אחת המדינות המעטות באזור שהצליחה לפתח ולשמר זהות לאומית מתמשכת המתעלה מעל הבדלי דת ופוליטיקה – הרגש הלאומי הלבנוני, או Libanité בצרפתית. בשנה האחרונה ניתן לזהות עליה מחדש של אותו רגש, כאשר אנשים מרקעים שונים התאחדו במאמץ משותף לעצב חזון שונה עבור המדינה. יתכן כי זו תהיה עבודה לדורות, והיא תתבסס על אמונה משותפת בכוח לתקן את ההיסטוריה הטראגית.
האם תהליך כזה יכול להתרחש באמצעות בחירות נוספות הנשלטות בידי אותה אליטה פוליטית שנואה? אולי אם אלו שהחרימו את הבחירות האחרונות יגיעו להצביע בשנה הבאה נוכל לראות את תחילתו של השינוי.
דבר אחד בטוח: המודל הלבנוני הנוכחי כבר מזמן אינו מתפקד. כיצד הוא ישתנה? אף אחד לא יודע לבטח, אך כולם (אולי מלבד משתתפי הוועידה הבינלאומית השבוע) יודעים שהוא חייב להשתנות.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
בחלום הלילה.
לבנון היא עוד מדינה בחזית הג'יהאד.
השאלה היחידה היא האם הם יהיו כמו איראן השיעית או כמו אפגניסטן הסונית.
10 מיליון לבנונים נוצרים כבר חיים במערב ובדרום אמריקה.
מיליון נוצרים נשארו מאחור אבל גם אותם מגרשים.
תקווה למדינה אולי עוד מאתיים שנה.
הטעות הייתה כאשר הנוצרים המארונים החליטו על הגדלת הטריטוריה שהוקצתה עבורם ע"י המעצמות (לאחר מלחה"ע ה-1 עם התפרקות האימפריה העותומנית) וזאת ע"י התאחדות עם אוכלוסייה מוסלמית כחלק ממדינה אחת מאוחדת. לשם כך הם אף היו מוכנים לאמץ ערבית כשפה אחת רשמית ולוותר על שפתם המקורית. זה בסוף חרץ את גורלם: בלבנון הערבים המוסלמים הפכו לרוב, הרוב שהוא שיעי. הם גם הפכו למוצב הקידמי של איראן שבו חיזבאללה מנהל את העניינים.
נראה שבישראל השמאל לא לומד היסטוריה, לא לומד מזרחנות לא לומד את הקוראן ולא את החאדית' ולא לומד משגיאות גורליות של אחרים. יותר מכך, הוא מוכן לחזור מתוך עיוורון על שגיאות של אחרים בניסיון להכפיף את המציאות לרעיונות מופשטים של אידאולוגיה. מתוך אמונה עיוורת שהמציאות תכופף את עצמה.
כך שמענו את הח"כ רן בן ברק בראיון לגל"צ אצל יעקב ברדוגו אומר שהוא מייחל ליום שבו יתמנה במדינת ישראל בת אוכלוסייה של 9 מיליון איש (ועם רוב יהודי של 80% או 78%), אזרח מוסלמי, גם אם הוא חבר התנועה האסלאמית, לתפקיד סגן ראש המוסד.
האמת היא שרם(לא רן) בן ברק צודק!
הלוואי שנגיע ליום בו ערבי מוסלמי יהיה לפני כן ישראלי ונוכל לסמוך עליו שבשעת מבחן הוא יתמוך בישראל גם כנגד ערבים מוסלמים אחרים.
לצערנו, דווקא תמימים כמו ח"F בן-ברק הם אלה שמרחיקים את היום הזה.