צרות הברית

שנת 701 לפני הספירה.
מלך אשור – ממלכה שהשתרעה בין ארמניה עיראק טורקיה וכורדיסטן של ימינו – שולח את שר צבאו, גנרל קשוח בשם רבשקה, לשאת נאום לוחמה פסיכולוגית סמוך לירושלים, נאום שלימים יוודע כ"נאום רבשקה". שר הצבא המיומן מוכיח את המלך חזקיה על המרידה במלך אשור הגדול, ולועג לתפיסתו הביטחונית-אסטרטגית שהתבססה על ברית צבאית עם מצרים:

 

הִנֵּ֣ה בָטַ֡חְתָּ עַל־מִשְׁעֶ֩נֶת֩ הַקָּנֶ֨ה הָרָצ֤וּץ הַזֶּה֙, עַל־מִצְרַ֔יִם – אֲשֶׁ֨ר יִסָּמֵ֥ךְ אִישׁ֙ עָלָ֔יו וּבָ֥א בְכַפּ֖וֹ וּנְקָבָ֑הּ – כֵּ֚ן פַּרְעֹ֣ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְכׇֽל־הַבֹּטְחִ֖ים עָלָֽיו׃ (ישעיהו לו', ו')

 

בתיאור דרמטי משהו הוא מצייר את מצרים ומלכה כגורם לא אמין, או בלשונו:
"משענת הקנה הרצוץ".
אך למה דווקא קנה? קנה, כידוע, הוא צמח חד ושביר ששימש בין היתר כמקל הליכה, משענת.
אך כאשר הקנה נשבר – הוא מהווה סכנת נפשות לנשען עליו, ועלול לגרום לפציעה חמורה.

ההפכיות המיידית הזו בשעת משבר – מכלי עזר לגורם מסכן – היא הייחודיות של משענת הקנה הרצוץ, ולכן בחר בו רבשקה כמשל לברית עם מצרים. מעבר לגורם ההפתעה, היופי במשל הוא שעצם ההישענות על הקנה הרצוץ היא היא הגורם לפגיעה: המשקל שמופעל עליו יוצר למעשה את הפציעה החמורה, שהרי מי שלא נשען עליו – לא נפצע.  מאז ועד ימינו משמש הביטוי "משענת קנה רצוץ" סמל לביטחון שגוי באדם, קבוצה, או מדינה – שעלול להתברר כביטחון כוזב.

 

סקירת עומק של הזירה הבינלאומית כיום מעלה שאלה נוקבת: האם מדינת ישראל מתהלכת בזירה הבינלאומית עם משענת קנה רצוץ?

ממלכת אי הוודאות

בשל נזילות הכוח והאינטרסים בזירה הבינלאומית, הזירה הגיאופוליטית היא למעשה משתנה תמידי. קחו למשל את איראן: רוב הצעירים בישראל יתקשו להאמין כי עד לפני כמה עשורים נחגגו חגיגות פורים בשגרירות הישראלית ב…טהרן. למעשה, רבות מהתשתיות באיראן ואפילו מערכות הגנה מסוימות, הן תוצרת ישראל. שיתופי פעולה מודיעיניים התקיימו אף הם בין המדינות. אך קשה להעלות על הדעת שהמציאות אליה הורגלנו, בה איראן היא הגדולה שבאויבותינו, הייתה שונה כל כך לפני זמן קצר כל כך במונחים היסטוריים.  בזירה הבינלאומית מה שהזוי היום, עשוי להיות מובן מאליו מחר.

 

דברים עלולים להשתנות במידה רבה מאוד, תוך זמן קצר מאוד – ואם לא עוקבים מקרוב, ההיסטוריה גובה מחיר כבד: ממלכות פשוט קורסות.
רבים מהאירועים המכוננים והמדממים ביותר בהיסטוריה קרו בדיוק כך: אמונה מסוימת  בנוגע להנחות היסוד של המציאות – הופרכה וגבתה מחיר. אפילו על חורבן בית המקדש, אירוע שקדמו לו תהליכי התפוררות חברתיים, מוסריים וצבאיים רבים (המצוינים בשלושה צומות בלוח השנה היהודי: יום המצור, יום ביקוע החומות, ויום חורבן בית המקדש) נאמר במגילת איכה: "לֹ֤א הֶאֱמִ֙ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ וכֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלָֽ͏ִם" (איכה ד' יב')

 

כלומר כולם ראו את העובדות: את המתיחות החברתית, את הסכסוכים, את המצור, את קולות המלחמה באופק – אך בכל זאת, מי היה מאמין? אותו לקח נלמד גם במלחמת יום הכיפורים: מי היה מאמין ששש שנים קצרות אחרי התבוסה הניסית ב67', אחרי אובדן משמעותי כל כך לבניין הכוח והמורל הלאומי בצבאות ערב – ישראל תותקף כך? כולם ראו את התקרבות הכלים המצריים, את החניה על התעלה ועוד סימני אזהרה רבים ואדומים מדם. יותר מזה: סוכנים ישראלים דיווחו על מלחמה וודאית. אבל…מי היה מאמין?

 

מסיבת הפתעה

הרגע שבו מה שהחשבנו כפתרון התגלה כעצם הבעיה, מוגדר בספרות המחקר המודיעינית כ"הפתעה בסיסית": בניגוד למצב של "הפתעה מצבית" – מצב בו ידענו על רוב המשתנים בזירה ופשוט שגינו בנתון מסוים (הופתענו מ"המצב" אך לא מהתפיסה עצמה), הרי שבהפתעה בסיסית כל תפיסת העולם שלנו ("הקונספציה") התגלתה כשגויה מן היסוד. אם למשל ידענו שגורם מסוים עוין אותנו, ידענו שהוא מתכנן לתקוף, ואפילו ידענו באיזה יום – אלא שטעינו בשעה – זו הפתעה מצבית בלבד.

אם חשבנו שהוא בכלל לצידנו ואז הותקפנו על ידו, הרי שמדובר בהפתעה בסיסית: כל תפיסת המציאות שלנו לגביו התגלה כשגויה. ככל שתפיסת המציאות מתגלה כשגויה באופן עמוק יותר – כך ההפתעה קשה וכואבת יותר. לא לחינם קשר הנביא את מרכיב הפחד במרכיב ההפתעה: "אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך – כי ייהפך עליך המון ים חיל גוים יבאו לך" (ישעיהו ס', ה')

כשנותנים את הדעת על נזילות הכוח והתנודות בזירה הגיאופוליטית, מבינים כי עם חפץ חיים חייב לחשוד תמיד בהנחות היסוד שלו לגבי הזירה, ולהיות עם היד על הדופק על מנת שלא להגיע למצב של הפתעה בסיסית.

ארצות הברית – הברית בצרות?

כישראלים אנו רגילים לכך שישראל וארצות הברית הן בנות ברית מן המעלה הראשונה, וכך אנו מקווים שזה יישאר. אך מאחר ובפוליטיקה העולמית דברים משתנים במהירות (בעת שליחת המאמר לפרסום למשל נוצר המצב באפגניסטן), הרי שאסור לנו לתלות את ביטחוננו באף גורם חיצוני או פנימי זר.

המצב בינינו לבין ארצות הברית אינו דבר מובן מאליו. בתקופת קום המדינה הייתה התלבטות בקרב מקבלי ההחלטות בישראל האם מבחינה אסטרטגית עדיף לנו לחבור לגוש המזרחי או המערבי, מאחר ועתיד הזירה היה לא ידוע. גם בצד האמריקני היה חשש גדול שהעלייה היהודית, שעוגנה בשנת תש"י (1950) בחוק השבות, עלולה להביא סוכני אויב – יהודים יוצאי הגוש הסובייטי – לעלות לישראל כיהודים, לשרת בצה"ל,  ולהיחשף למידע מודיעיני אמריקני מסווג אם וכאשר מידע כזה ישותף עם המדינה הצעירה.

בראיה לאחור קשה לומר שהם טעו: אנשי שמאל קומוניסטי רבים נתפשו מרגלים לטובת ברית המועצות ובעלות בריתה. זאב אבני, אלכסנדר "סאשה פוליטרוק" יולין, קורט סיטה, ישראל בר, מרקוס קלינברג, שבתאי קלמנוביץ', שמעון לוינזון, לוי לוי, רשת הריגול של ע' פ', ואלרי קמינסקי ורבים אחרים – כולם בעלי עמדות מפתח בישראל שהסבו נזקים עצומים לישראל ובנות בריתה, ובהן ארה"ב.

ואסילי ניקיטיץ' מיטרוחין, עובד ארכיון הקג"ב שערק למערב, גילה במסמכים שנודעו לימים כ"מסמכי מיטרוחין" רשימת אנשי שמאל ישראלי במגוון תפקידים – חברי כנסת, קצינים, עובדי שב"כ, אנשי התעשיה הצבאית עיתונאים ודיפלומטים – שפעלו בישראל והיו כולם סוכני קג"ב, ביניהם: משה סנה, יעקב ריפתין אלעזר גרנות, יעקב ורדי, אביבה סטן, גרגורי לונדין, שלמה שמלי, סמואל מכטיי, ואלכסנדר רדליס – כולם אנשי מפ"ם, מק"י מפא"י והשומר הצעיר. אז האמריקנים אמנם לא טעו, אך הם בהחלט הפריזו בחשדות:

בתקופה בה כל דבר בעולם נחשד על-ידי סוכנויות הביון האמריקניות כפעילות "האויב האדום" – בישראל המהגרת נחשדו אפילו בעלי רקע ורדרד, וכל זה עוד טרם משבר פולארד. אך כיום הקשר האסטרטגי עמוק, כמעט תלותי מצידנו. בזירה כה משתנה לא מן הנמנע לבדוק את החשובה שבהנחות הביטחון הלאומי שלנו – "ארצות הברית הייתה ותישאר מעצמת העל העולמית". האם לא פיתחנו תלות גדולה מדי בדוד מאמריקה?

עין לוושינגטון צופיה

על מנת לעמוד על טיבן של מגמות העומק בזירה, או אם תרצו "איום המנהרות הדיפלומטי" שרוחש מתחת לפני השטח, עלינו לסקור נתונים עדכניים וסימנים מעידי מגמות, שישמשו כסמן מתווה לשינויים הצפויים (בסבירות גבוהה יחסית) בעתיד. נעשה זאת על ידי סקירה של שלושת מרכיבי השילוש הקדוש של כל הערכות האיומים למיניהן: אמצעי, כוונה, ויכולת.

באנלוגיה מדינתית, האמצעי מייצג את הכלים והמשאבים העומדים לרשות המדינה, הכוונה מייצגת את הערכים, הרצונות הקולקטיביים, האינטרסים והמדיניות שלה, והיכולת מייצגת את מרחב האפשרויות בו תוכל לפעול בזירה. חשוב לציין כי לא מדובר רק בפעולות סיוע בפועל, אלא עצם האפשרות לסייע כלכלית או צבאית היא זו העשויה להטות את הכף לכאן או לכאן מלכתחילה, כפי שאמר פעם משורר צרפתי: "הכוח נמצא באקדח, אבל עשוי להיות גם בצל שהאקדח יוצר".

 

לפיכך, עצם נוכחותה של ארה"ב לצידנו כמעצמת-על, מונעת מאיתנו צרות גדולות. אך העתיד, כפי שמיד נראה, לא מבטיח שהמצב הזה בכלל ימשך: לא בטוח שהיא תישאר מעצמת-העל, וספק אם היא תישאר לצידנו. האם יהיה לארה"ב בעתיד אינטרס ערכי לתמוך בנו?מהאם יהיו לה האמצעים לתמוך בנו? ובמידה ויתקיימו שניהם גם יחד – האם תהיה לה היכולת להוציא זאת לפועל בזירה גלובאלית משתנה תחת לחצים בינלאומיים כלכליים וצבאיים של מעצמות עולות?

אמצעי:
מכוח היותה מעצמת-על, ארה"ב משמשת כמבוגר האחראי של העולם:
היא קובעת מי יעלה לשלטון, מי ירד, איפה תהיה מלחמה (וייטנאם, לוב, קוריאה, עיראק, אפגניסטן…) ועוד. זה אולי נראה לנו מובן מאליו, אך האם אתם מכירים עוד מדינה בעידן הפוסט-אימפריאליסטי שפעלה באופן רשמי ונרחב כל כך בכל רחבי תבל? אמריקה הגדולה החליטה באופן כמעט בלעדי על מדיניות במקומות המרוחקים אלפי קילומטרים משטחה, הפילה רודנים, הקימה ממשלות, חיסלה יריבים, קידמה אינטרסים כלכליים בעולם כולו, ועקבה – כפי שחשף אדוארד סנודן – אחרי אזרחי העולם כולו.

כולנו אוכלים מזון אמריקני, צופים בסרטים הוליוודיים, משתמשים בשירותיהן של חברות ענק אמריקניות, משלמים להן באמריקן אקספרס, ואפילו מבססים את תפיסותינו המדעיות על פי מחקרים שלרוב נעשו באמריקה, על נבדקים אמריקאים, ועל ידי חוקרים אמריקאים. אפילו השפה שלנו מושפעת עמוקות מהאנגלית האמריקאית. רבים מאהשי האליטה הפוליטית והצבאית בישראל רכשו את השכלתם באמריקה, ובעוד שמטבע השקל לא מתקבל אפילו בקפריסין הסמוכה, דולר עשוי להתקבל כמעט בכל מקום בעולם. כל אלה גרמו לנו, לקבל כמובן מאליו את המצב בו ארה"ב היא המבוגר האחראי, שבמקרה – תודה לאל – רוצה בטובתנו.
אך זה לא חייב להיות כך.

אין שום ערובה – אולי אפילו להפך – שכך יראו פני הדברים בעשורים הקרובים. כפי שכל משקיע טוב בנדל"ן או בשוק ההון יודע, יש להתעלם מ"רעשי הרקע" של עסקה ולדלות את הנתונים החשובים באמת – הסימנים המעידים באמת על טיבה, אותם "נתונים מעידי מגמה" המסתתרים בדוחו"ת החברה ומציגים את תמונת העומק. כך – והרבה יותר מכך – עלינו להתייחס לאסטרטגיית הביטחון הלאומי שלנו. אז נכון, כשסוקרים את ארצות הברית מגלים כי כלכלתה עודנה הגדולה בעולם, צבאה הוא החזק בעולם, קופתה העשירה בעולם, ומשטרה היציב בעולם.

עד כאן תמונת המצב היבשה. אך הצצה אל מגמות העומק הרוחשות מתחת לפני השטח, "דוחו"ת החברה" שלה אם תרצו – עשויה לגלות לנו מהלך דברים מעניין ומסוכן הרבה יותר: ארה"ב שוקעת, סין הקומוניסטית עולה.

הסימנים המעידים:

א. יחס כלכלי:

יחסה החלקי של ארה"ב בכלכלה העולמית עודנו הגדול ביותר, אך הוא הולך ומתמעט: במהלך חמישים השנים האחרונות, חלקה היחסי ירד ב50%, לעומת חלקן היחסי של סין והודו שרק עלה וממשיך לעלות.

ב. היקף כלכלי:
בשנת 2000, כלכלת ארה"ב הייתה גדולה פי 8.1 מכלכלת סין, ובשנת 2020 – רק פי 1.4.
אם ב2015 צמיחתה הכלכלית של ארה"ב עמדה על 1.9%, הרי שצמיחתה הכלכלית של סין עמדה על קצב של 6.9% – הבדל משמעותי מאוד במונחי צמיחה. הודו, אגב, עוקבת אחרי סין בהקשר הזה. נראה כי אם לא יחול שינוי משמעותי, עד 2030 בקירוב הכלכלות עשויות להשתוות בהיקפן והשפעתן הגלובאלית, וזה עוד מבלי שמביאים בחשבון את תכנית "הדרך והחגורה" – תכנית העל הסינית לשליטה גלובאלית, שישראל אגב מרשה לעצמה להגיב לה באדישות רבה, אך זה כבר נושא למאמר מקיף אחר.

ג.  תקציב צבאי וכוח מדיני:
כוחה המדיני של ארה"ב נשאב במהלך המאה האחרונה בעיקר מכוחה הצבאי. גם כיום צבאה הוא הצבא החזק ביותר בעולם, בפער: תקציב הצבא האמריקני עומד על כ706 מיליארד דולר אמריקני ללא שינויים משמעותיים מדי בשנים האחרונות (בדרך כלל כלפי מטה), אך בו בזמן תקציב הצבא הסיני עלה כבר מ134 מיליארד דולר (אמריקני, אמריקני, כמובן!) בשנת 2010, ל260 מיליארד דולר לשנת 2021, כך על פי הערכת משרד ההגנה האמריקני עצמו. בקצב הנוכחי עד שנת 2035 בקירוב תקציבם של הצבאות צפוי להשתוות, דבר שישפיע כמובן על מאזן הכוחות בעולם כולו.

ד. ייצוג כלכלי:
ספירת מיליארדרים היא פעולה שטחית שלאו דווקא משקפת נכונה את מצב המשק, אך היא בהחלט עשויה להעיד על מגמות כלכליות נסתרות כמו קלות עשיית עסקים, משיכת השקעות מקומיות וזרות, יכולות ייצוא, ייבוא, ייצור מינוף הון ועוד, שבתורן משפיעות על מעגל חשוב בהרבה: מעגל הכוח המדיני, המורכב משני מרכיבים: כוח צבאי, וכלכלה. הכוח הצבאי מושך השקעות, פיתוח ותיירות, שתורמים לכלכלה שמשפיעה על בניין הכוח הצבאי, וחוזר חלילה. כלכלה בונה צבא בונה כלכלה, ושניהם יחד – בונים כוח מדיני.

קחו לדוגמה את הפיצוץ שאירע בלבנון רק בשנה שעברה: מדובר באירוע ביטחוני לחלוטין, אך הוא גרם למשיכתם של למעלה מעשרה מיליארד דולר מהבנק המרכזי בלבנון, והביא את לבנון לסף קריסה כלכלית וחברתית שעלולה לקרות בכל רגע. סביר מאוד להניח כי את הוואקום שייווצר תמלא הישות עם העומק האסטרטגי הגבוה ביותר בזירה – חיזבאללה – ומכאן ועד לתקיפות נגד ישראל ואולי אפילו לפלישת ישראל ללבנון, המרחק קצר, ממש עניין של זמן.

כלומר אירוע ביטחוני השפיע על הכלכלה, שהשפיעה שוב על הביטחון. לא לחינם המילה מלחמה כוללת בתוכה את המילה לחם: כלכלה וביטחון כרוכות יחד לכל אורך ההיסטוריה.

מצבה של ארה"ב

על פי מגזין פורבס, ברשימת עשרת המיליארדרים הראשונים בעולם ישנם שמונה אמריקאים, נציג צרפתי, ונציג הודי. זה כמובן משתנה משנה לשנה, אך בדרך כלל המספרים נשארים דומים. בארה"ב יש את מספר המיליארדרים הגבוה ביותר בעולם. אז נכון, מספרם גדל משנה לשנה, והיא תופסת דרך קבע מקום של כבוד ברשימה. אך גם כאן, מבט מעט עמוק יותר על המגמה מראה תמונה אחרת לגמרי: אם בשנת 2010 הופיעו ברשימת מאה העשירים בעולם שלושים ושלושה אמריקניים ורק שלושה סינים, הרי שב2021 – תוך אחת עשרה שנים קצרות – ישנם 34 אמריקניים ו21 סיניים, כלומר: סין הכפילה את ייצוגה ברשימה פי שבעה, בזמן
שארה"ב הוסיפה לרשימה שם בודד בלבד.

נתון המהווה סימן משמעותי הרבה יותר הוא כמות המיליארדרים החדשים ברשימה העולמית הכללית, ולאו דווקא שינויי המקומות ברשימת מאה הראשונים. על מנת לבודד השפעות, ניקח למשל שנה הרחוקה דיה ממשבר הסאב-פריים של 2008, ורחוקה דיה ממשבר הקורונה המהווה ברבור שחור:
2016. בשנה זו נוספו 195 מיליארדרים חדשים לכוכב הלכת שלנו. כמה מתוכם אמריקאים, תושבי הכלכלה החזקה בעולם? 33. וכמה מתוכם סינים, תושבי הכלכלה השנייה בגודלה בעולם? 80. גם כאן – בתוך כחמש עד עשר שנים, נראה ברשימה יותר מיליארדרים סיניים ממיליארדרים אמריקניים.

ה. גורדי שחקים:
ומאז ומעולם – מאז מגדל בבל אם תרצו – גורדי שחקים נחשבו לביטוי פיזי לכוח:
כוח מדיני כלכלי וצבאי. יעדי מתקפת בטרור ב11/09 לא היו מקריים, אלא בחירה מתוכננת היטב: פגיעה בסמלי עצמה כלכלית וצבאית, מרכז הסחר העולמי והפנטגון, דווקא בדמות גורדי שחקים ומבני עצמה של האויב. לאחר המתקפה המזעזעת, שקלו האמריקנים האם עליהם להזדרז לבנות מחדש את מגדלי התאומים כהצהרת ניצחון אמריקנית על הטרור, או שמא להשאירם כצלקת לאומית לזכר האסון.

לבסוף הוחלט להשאיר את המתחם כסמל למלחמה בטרור, בדמות אתר ההנצחה GROUND ZERO בו מוצגים שמות הנרצחים באנדרטה מרשימה, אך במקביל נעשו שני צעדים לסימול ניצחון הרוח האמריקנית וייצוג כוחה כמעצמה:
א. הוצבה אנטנה על גג גורד השחקים הסמוך שעוקפת את גובהם של המגדלים שנפלו.
ב. נחנך מרכז קניות ענק – סמל אמריקני מובהק של שפע כלכלי ותרבות צריכה.
גורדי שחקים הם אמירה משמעותית ברמת המדינה, ופעולה לכאורה נטולת כל משמעות כמו ספירת גורדי שחקים ותנופת בניה, עשויה ללמד לא מעט על מגמות העוצמה הכלכלית שלה.

מגמה של שינוי

ובכן, ארה"ב החלה להפגין את עוצמתה הכלכלית והצבאית בבניית גורדי שחקים מרשימים בכל עריה הגדולות, החל משנת 1920 בקירוב, אם מתעלמים מגורדי השחקים המוקדמים. ב1950, עשרים וחמישה גורדי השחקים הגבוהים בעולם היו כולם בארה"ב, אך חמישים שנים לאחר מכן, בשנת 2000, מספרם כבר ירד לאחד עשר מתוך עשרים וחמישה – ירידה של למעלה מ50%, שבאורח פלא תואמת לירידה ביחס הכלכלי.

כיום רק שניים מתוך עשרים וחמישה גורדי השחקים הגבוהים בעולם נמצאים כיום בארה"ב, וגם זה רק בזכות האנטנות. בלעדי אותן אנטנות המספר היה עשוי להיות אפס. בקרוב יהיו אפס גורדי שחקים מרשימת עשרים וחמישה הבניינים הגבוהים בעולם.
והיכן כל השאר? בעיקר במזרח התיכון ובאירו-אסיה, אך רובם בסין. זו עשויה להיות מגמה נסתרת מובהקת. ראינו אם כן שבכל הנוגע ל"אמצעי", יש מקום לא מבוטל להטיל ספק באמצעים שיעמדו לרשותה של ארה"ב בעשורים הקרובים, שלחובתה אגב, נזקף חוב לאומי תופח שעומד כיום על 22.4 טריליון דולר, רובו ככולו לטובת סין.
אך מה בנוגע ל"כוונה" – הלכי הרוח החברתיים, המגמות התרבותיות, הערכים, והמדיניות – הדברים המשפיעים באמת?  כאן, כפי שמיד נראה, מצב העניינים ממש קריטי לישראל.

כוונה:

"המדינה היא רוח העם עצמו, המפעמת בכל ענייניה, מלחמותיה ומוסדותיה" (וילהלם פרידריך הגל)

בכל הנוגע למרכיב הכוונה, עלינו לזכור תמיד כי סיפור האהבה הישראלי-אמריקאי הוא סיפור של אהבה התלויה בדבר, באינטרסים, וכפי שהיטיבה ללמד אותנו המשנה באבות (פ"ה מט"ז), "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה אהבה": ברגע שהאינטרס האמריקני יגבר, החברות עלולה להישכח.

אמירתו האלמותית של מזכיר המדינה האמריקני לשעבר הנרי קיסינג'ר מבטאת זאת היטב: "לארצות הברית אין אויבים קבועים או ידידים קבועים – רק אינטרסים".
ככלל, תפיסת העולם של קיסינג'ר הושפעה רבות מהדיפלומטיה של הקרדינל רישלייה, שטבע את המונח raison d'état (מצרפתית: "טובת המדינה"), לפיה על כל מדינה לנהל את מדיניות החוץ שלה על פי האינטרסים שלה ושלה בלבד – דבר שהשפיע רבות על אסטרטגיית הבריתות האמריקנית.

 

לפיכך לא מוגזם יהיה מבחינת ישראל לנקוט בדרך של "סמוך, אבל וודא". אם כל זה אמור עוד טרם ממשל ביידן, נראה כי כיום הדברים מתקדמים במסלול מסוכן הרבה יותר: אם בעבר לא היו לארה"ב אויבים או ידידים קבועים, אבל כן היו לה אינטרסים קבועים – הרי שכיום, בעידן הפוסטמודרני שנגעיו הרעיוניים משתוללים בארצות הברית, אפילו האינטרסים אינם דבר קבוע. אם ארה"ב של בוש רדפה אחרי אוסאמה בן לאדן עד אבוטאבאד, הרי שכיום היא עוברת בשתיקה אדישה על השתלטות הטאליבן על אפגניסטן. גם בחלק זה, כמובן, ואולי בעיקר בו, עלינו לסקור את מגמות העומק בדעת הקהל ובשיח הציבורי בארה"ב, שנראה שצוברות תאוצה אנטי ישראלית רדיקלית בכל שעה שעוברת.

הנתונים העדכניים ביותר מארה"ב מעידים על שתי תופעות נרחבות:

תופעה א.

הדור הצעיר מתרחק עוד ועוד מהערכים השמרניים (Jewdeo-Christian values) עליהם יוסדה ארה"ב, כמו חירות, אחדות השונים, ואמונה במוסר אלוהי – המופיעים כולם על המטבעות האמריקניים בדמות הסיסמאות "LIBERTY", "מתוך רבים אחד" (המקור בלטינית), ו"IN GOD WE TRUST", בהתאמה. בעקבות חדירה עמוקה וארוכת שנים של ערכים מרקסיסטיים לשורות האקדמיה, המשפט, התקשורת והממסד המדיני, לדעת יותר ויותר אמריקאים הפכה ארה"ב מ"המדינה הטובה ביותר בעולם" ו"ארצם של האמיצים" – למדינה "מפלגת, גזענית, קולוניאליסטית, מיזוגנית, הומופובית ומרושעת", כך על פי סקרי דעת קהל שנעשו לאחרונה.

 

תפיסות העולם הקומוניסטיות, המתדלקות מאז ומעולם את אויביה המרים ביותר של ישראל – חדרו עמוק אל תוך המערב, ויצרו שינויים בשפה, באקדמיה, בממשל, בתרבות, בתקשורת, ואפילו בסמלי התרבות: פסלי מנהיגי עבר מושחתים בזה אחר זה על רקע הגות פוסטמודרניסטית הזויה ומשולחת רסן כמו "פוליטיקת הזהויות" "גזענות מערכתית", "הצטלבות זהויות" ו"תיאוריות מגדר ביקורתית" וכיוצא בהן – לפיהן אין אמת, אין שקר, אין טוב, אין רע, אין מקור עליון למוסר, החיים אינם קדושים וכל משמעותם מוטלת בספק, והכל נמדד אך ורק לפי תחושה סובייקטיבית, פוזיציה, ויחסי כוח.

דוגמה קטנה לטרלול? בבקשה:
אדם שמיוחסות לו תכונות על בסיס צבע עורו בלבד – זו כמובן גזענות (ובצדק). אך בה בעת כל אדם לבן הוא גזען מעצם הגדרתו: לא משנה מהן דעותיו, ואפילו אם מפעל חייו הוא מאבק מסור בגזענות – הרי שמדובר בגזען חשוך רק מעצם היותו לבן. במילים אחרות: מיוחסות לו תכונות על בסיס צבע עורו בלבד – אבל זו, משום מה, לא גזענות. לך תבין. ככל שהמגמה הזו מתפתחת, נראה כי המושגים הבסיסיים ביותר של המציאות, עליהם מושתתת כל מערכת העובדות המשפטית המכוננת חברה תקינה, הופכים פתאום לשנויים במחלוקת.

 

כל מושג משפטי-מציאותי כמו "שונות רלוונטית" או "שונות בלתי רלוונטית", "הוכחה" "ראיה" וכיוצא בכך – נמצא כיום בסיכון קיומי. דמיינו חברה בה כל בסיס המציאות הינו "שנוי במחלוקת" כך שלא באמת ניתן להסכים על שום דבר: זה מתכון לאסון חברתי. לאחרונה, וזו דוגמה מתונה יחסית, התנצל מרצה באחת מאוניברסיטאות העילית בארצות הברית על כך שאמר כי גברים אינם יכולים להרות – דבר שכנראה אינו נכון ביקום המקביל בו חיים הוא ותלמידיו.

המציאות בעולם בו אנחנו, החשוכים, חיים – ניסתה להציע עמדה שונה, אך העמוד שלה כנראה נחסם.
נגעים רעיוניים מעין אלו פושים שם בכל תחומי החיים, מקדמים דורות של קורבנות, מפסידים שמקבלים גביע כאילו ניצחו (ניצחון זה הרי עניין של תחושה), אנשים שבשם ההכלה לא מסוגלים אפילו לשמוע דעה שונה, ושלרשותם עומדים "מרחבים בטוחים" בהם אסור לחלוק על דעתם אפילו ברמז. נדמה שהעולם כולו מוכנס לתבניות שטחיות כמו "חזק-זה-רע-חלש-זה-טוב", המנסות לשפוט בצקצוקי לשון את הטובע בעומק, בעודן יושבות במים הרדודים, וישראל הנחשבת בעוונותינו הרבים לחזקה – נתפסת כמפלצת רק בשל כוחה, וזה ממש לא מבשר טובות ליחסים בינינו.

תופעה ב.

יהודי ארה"ב, שמככבים בחוד החנית של האקדמיה האמריקנית, התקשורת, ומוסדות התרבות והממשל – מתרחקים אידיאולוגית ממדינת ישראל "הכובשת והקולוניאליסטית" בכל רגע שעובר, וכל זאת עוד לפני שהעלנו בכלל את השסעים הדתיים והתרבותיים שהולכים ומתרחבים מדי יום. מקרה בוחן נפלא לכך הוא הנשיא לשעבר דונלד טראמפ: הנשיא הנוח ביותר לישראל אי פעם מבחינה מדינית (מבלי להתייחס למה שחושבים עליו ברמה האישית), נדחה בבוז עמוק על ידי רובם המוחלט של יהודי ארה"ב, כמוקצה מחמת מיאוס. אותו כנ"ל לגבי תנועת המחאה BLM שאומצה בחום גדול על ידי מרבית יהודי ארה"ב,
ואז הודיעה שהיא תומכת נלהבת בפלסטין. לא מדובר בדבר של מה בכך, אלא במגמה מדאיגה מאוד המייצגת את השיח בפוליטיקה האמריקנית: מה שטוב לישראל הוא רע, ומה שרע לישראל הוא טוב.

על מנת לחדד את העניין, כדאי אולי להיזכר במספר אמרות שפר מדברי עבר של אותו הנרי קיסינג'ר, יהודי בעצמו, אמירות קשות המייצגות את שורשיה של תפיסה זו ואמורות לעורר את תשומת ליבנו בהקשרן העכשווי יותר מתמיד. בזמן שישראל הייתה שרויה במלחמתה הקשה ביותר – מלחמת יום הכיפורים – נועדה עמו ראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, במטרה לפרוט על מיתרי הרגש היהודי שלו בבקשה שיסייע לאחיו היושבים בציון.
"אני קודם כל אזרח אמריקני, אחר כך מזכיר המדינה האמריקני, ורק אחר כך יהודי" אמר לה.
"אצלנו" ענתה לו גולדה, "קוראים מימין לשמאל".

מי שהביאה אותו לתשובה זו היא דחיקת הרכיב היהודי בזהותו לשוליים, ולפי כל המחקרים האחרונים מגמה זו רק מחמירה בקרב הצעירים היהודים בארצות הברית.
אמירה קשה עוד יותר נאמרה על ידו בפגישה בה נשאל לגבי מתן סיוע לישראל הצעירה בשעתה הקשה. "קודם", ענה בקור רוח, "תנו להם לדמם קצת", כך על פי מי שהיה המשנה לרמס"ד, נחיק נבות ז"ל.

אבל חכו עם הזעזוע: אמירה אחרת שלו, אמירתו לנשיא ארה"ב לשעבר, ניקסון, הינה גם מזעזעת הרבה יותר וגם מעידה עד כמה רחוק עלול הניכור להגיע כשפוליטיקה אינטרסים ודיפלומטיה מעורבים בעניין: "הגירה של יהודים מברית המועצות" אמר קיסינג'ר לנשיא ניקסון, "אינה מטרה של מדיניות החוץ האמריקאית.
אם ישלחו יהודים לתאי גזים בברית המועצות, זו לא בעיה של אמריקה. זה אולי עניין הומניטרי."
(פורסם בניו יורק טיימס, 2010, הקלטה מתוך שיחה עם ניקסון, 01.07.1973)

קיסינג'ר לא ייצג את הרחוב היהודי כולו, כמובן, אך כאמור – הוא לא הנושא כאן. ארה"ב, תרבותה, ומגמותיה הדיפלומטיות כבת ברית – דווקא כן.
למען הסר ספק: אין כאן חלילה אמירה כלשהי נגד אחינו שמעבר לים. ממש לא. לי אישית יצא לבקר מנהיגים בקהילה היהודית בארה"ב ממש ערב הקורונה, והם אנשים נפלאים, מרשימים ואוהבי ישראל. יהודי ארה"ב סייעו ומסייעים רבות לעם היהודי ולמדינת ישראל, וגם אלמלא עשו זאת – אנשים אחים אנחנו. המטרה הפשוטה של מאמר זה היא להציע לישראל פקיחת עיניים בהקשר האמריקני. אהבה, אמונה, וידידות אמת הן דבר מבורך, תלות עיוורת או נוחות הכרוכה בהרגלים רבי שנים – לא. ראינו אם כן שגם בכל הנוגע לכוונה, העתיד בארצות הברית לא מנבא טובות לישראל.

אך מה בדבר היכולת?

סקרנו אם כן את המרכיבים אמצעי וכוונה – אך מה לגבי היכולת? נניח שהאמצעים יימצאו, והמגמות התרבותיות יהפכו לפתע בדרך נס לטובתנו – האם תהיה לארה"ב היכולת, כלומר מרחב התמרון והפעולה הנדרש בזירה על מנת לעמוד לצידנו?

מה צופן העתיד לכוח המדיני, הכלכלי, הדיפלומטי והצבאי של אחותנו הגדולה והכול-יכולה?
בהינתן המגמות שמנינו לעיל – גם לו יצויר שהיא תרצה מאוד והאמצעים יעמדו כולם לרשותה – קשה מאוד לומר בוודאות שבמאזן הכוחות של המחר תוכל ארה"ב לעמוד לצידנו ברגעים הקריטיים, שבהם, אגב, לא צפוי מחסור בעתיד הנראה לעין.

ב27.3.21 נחתם הסכם אסטרטגי בין סין לאיראן, הכולל – כך על פי טיוטה שהודלפה – שיתוף פעולה כלכלי, טכנולוגי וצבאי, לפיו סין תשקיע הון באיראן ותקל עליה כלכלית מעולן של הסנקציות אותן השיגה ישראל בעמל רב – בתמורה להקלות עתידיות ברכישת נפט למימוש תכנית הדרך והחגורה הסינית שהוזכרה לעיל.
דמיינו מצב לא מאוד מופרך בו – נניח בעוד עשור וחצי – סין שולטת בכלכלה ביד רמה, מעשירה את איראן ומדינות ציר הרשע שלה, ומנחילה את ערכי הקומוניזם לעולם כולו, דבר אותו החלה כבר לעשות מזמן, וחדר כבר אפילו לתוך ישראל.

השנה היא 2035. סין מחזיקה בנמל חיפה, במספר גדול של חברות ישראליות, ובתשתיות של בעלות ברית רבות שלנו. היא שולטת באו"ם ובאיחוד האירופי בעקיפין אך בחוזקה, ודוחקת את רגליה של ארה"ב בכל מאבק כלכלי, דיפלומטי, או אפילו צבאי משמעותי (ארה"ב בנקודה זו היא כבר לא מעצמת העל, כן?)
ארה"ב, נניח, רוצה מאוד לעמוד לצידה של ישראל. נניח שהיא גם עדיין מסוגלת לכך כלכלית וצבאית.

אך מבחינת יכולת, תמיכה שלה בישראל – ולו המינימלית ביותר – תשלח אותה הרחק מחוץ למרחב התמרון הדיפלומטי שלה ותזיק קשות לאינטרסים שלה עצמה.
ארה"ב עלולה להתגלות אז כמשענת קנה רצוץ. סביר מאוד להניח שבתרחיש אימים שכזה נמצא את עצמנו עומדים לבד מול החזקות שבמדינות העולם, כאשר כל תוכניות המגירה שלנו איבדו את הנחת היסוד עליה הן היו מבוססות – "ארצות הברית הייתה תישאר מעצמת-העל של העולם".

"האסטרטגיה הטובה ביותר היא להיות חזק למדי"
(גנרל קרל פון קלאוזוביץ')

 

אריאל דויד עסיס הינו מרצה במכון הבינלאומי לדיפלומטיה ובמשרד הביטחון

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: