כשסטאלין אומר לרקוד, אדם נבון רוקד

בספר ״עלייתו ונפילתו של הקומוניזם״ מובא סיפור שכתב בזיכרונותיו מנהיגה של ברית המועצות לאחר מותו של סטאלין, ניקיטה חרושצ׳וב.

 

״השתתפות בסעודות עם סטאלין הייתה תמיד סיוט… שכן הוא הרווה את חברי החוג הפנימי שלו בכמויות אלכוהול ולאחר מכן צפה בהם והמתין להופעת סימנים קלים שבקלים של חוסר נאמנות או שגיאה פוליטית כלשהי. הוא לא היסס להשפילם או להראות להם מי הבוס. פעם ציווה סטאלין על חרושצ׳וב, שלאחר פרישתו הודה כי הוא אחד הרקדנים הגרועים בעולם, לרקוד את מחול הגופאק, מחול עם אוקראיני במהלכו יורד הרוקד על אחוריו ומשליך את רגליו קדימה. ׳למען האמת, הדבר לא היה קל עבורי כלל׳, סיפר חרושצ׳וב העגלגל בלשון המעטה, ׳אבל׳ הוא אמר, ׳עשיתי כאשר צוויתי וניסיתי לשמור על הבעת פנים נעימה. וכך אמרתי לאחר מכן…, ׳כשסטאלין אומר לרקוד, אדם נבון רוקד׳. (עמוד 259)

 

האנקדוטה הזו, הומוריסטית או מפחידה – תלוי בנקודת המבט, יכולה לשמש כאלגוריה לאופן שבו מתנהלים הדברים בישראל. רוח הבלהה הפרוגרסיבית מרחפת מעל וחושך על פני תהום. עיקרון השליטה באמצעות הפחדה נותר אותו עיקרון בדיוק אבל אופן ההפעלה שלו שונה. הפחד בימי סטאלין הופעל באמצעות חשש קבוע לחיים. הטיהורים הבלתי פוסקים וההגליות למחנות עבודה יכלו להתרחש מעכשיו לעכשיו. אף אדם לא היה בטוח, בעיקר לא חברי המפלגה הקומוניסטית. הספיקה טעות אחת קטנה כדי לחרוץ את גורלו של אדם, וברוב המקרים לא היה צורך בטעות, על מנת שאדם יתחיל את שיגרת יומו בעבודה ויסיים אותה בהמתנה להוצאה להורג או בדרכו לגולאג בסיביר. לכן חרושצ׳וב אמר שאדם נבון רוקד כאשר סטאלין מבקש לרקוד. אדם נבון יודע מה מצופה ממנו ויודע את מחיר הסירוב לבקשה.

 

 

השמאל הקים שורת מנגנונים שמאפשרת את חיסולו המקצועי-פוליטי-ציבורי-חברתי-מוסרי של כל אדם בישראל, הזוטר ביותר או הבכיר ביותר, ומנגנונים אלה משמשים את השמאל כדי לשלוט במדינת ישראל. בכל המערכות הציבוריות, התקשורתיות והשלטוניות נמצאים אנשים ״נבונים״ רבים, שספגו את האינדוקטרינציה הפרוגרסיבית, יודעים מה מצופה מהם ויודעים היטב מה מחיר הסירוב למלא את המצופה.

 

תהליך האינדוקטרינציה מתבצע מכיוונים רבים ואינו משאיר דבר ליד המקרה. אם ניקח את צה״ל כדוגמא, הרי שהאינדוקטרינציה מתבצעת דרך קרנות ״חינוך״ של השמאל, מערכת משפטית, מערך קידומים שמתפקד על פי שיטת המקל והגזר עבור מפקדים שאפתניים ותקשורת ״לוחמנית״ בליווי ״תחקירים״ שיכולים להפוך להיות טקס לוויה, אשכבה ואזכרה גם יחד, לקריירה של כל קצין.

 

סט ערכים רדיקלי, קוסמו-פוליטי, אנטי-יהודי ופוסט-ציוני (במקרה הטוב) השתלט על כל המערכות הביטחוניות ופגע פגיעה אנושה בחוסנה של מדינת ישראל. המפקדים ה״נבונים״ מבינים היטב את הריקוד שנם צריכים לרקוד והם רוקדים אותו במלוא המרץ, מתוך הבנה יסודית שזה הריקוד המצופה מהם.

 

התהליך הזה התרחש בדיוק באותו האופן שבו מאלפים בעלי חיים, ללא שום הבדל מהותי. כאשר מאלפים בעל חי לפקודת ״רגלי״, אין צורך לקחת אותו לכל המקומות בהם הוא יהיה בעתיד כדי שיזכור תמיד לבצע את הפקודה. לאחר תהליך של אינדוקטרינציה פשוטה באמצעות שכר ועונש, הוא יתמיד בביצוע הפקודה בכל מקום ובכל מצב בעתיד.

 

מערכת שלמה של שכר ועונש מסמנת את מקום הרחבה וסוג הריקוד המצופה ממפקדי צה״ל ומשטרת ישראל. כל קצין זוטר שמתחיל את דרכו באחת המערכות הללו מקבל את האינדוקטרינציה הזו דרך ה ״קירות״. התרבות הארגונית כולה ספוגה בזה. מאות ואלפי מפקדים במערכות הביטחון הפכו להיות בעלי חיים מאולפים שפועלים לפי התניות אידיאולוגיות שהורגלו בהם באמצעות מערכת שכר ועונש גם כאשר התניות אלה עומדות בניגוד מוחלט לערכים המקצועיים, המוסריים, הציוניים והיהודים שגדלו וחונכו על פיהם.

 

התחכום של מערכת האינדוקטרינציה הוא ביצירת תשתית אידיאולוגית-ערכית שלמה, כולל אירועים, שפה, מונחים ומילות קוד, שמהווים תזכורת יומיומית קבועה למצופה מהחברים במערכות הביטחון. סטייה משורת המקהלה הפרוגרסיבית תצביע מיידית על אדם שאינו ״נבון״ כי אינו מבין את המצופה ממנו.

 

מילת הקוד המרכזית שמייצגת את תהליך האינדוקטרינציה שהרקיב לחלוטין את צה״ל ומשטרת ישראל היא ״הכלה״. מה משמעות המילה ״הכלה״ ולמה היא הפכה להיות כל כך דומיננטית בלקסיקון הטקטי והאסטרטגי של מערכות הביטחון?

 

מהי הכלה?

על פי אופן השימוש במילה ״הכלה״, משמעותה היא ספיגה ללא תגובה. כלומר, קרה לנו משהו שמחייב תגובה אבל אנחנו בוחרים שלא להגיב אלא לשאת את מחיר הפעולה שכוונה נגדנו. לכאורה, יכולות להיות כל מיני סיבות טקטיות ואסטרטגיות לכך שמערכו הביטחון של מדינת ישראל בוחרות שלא להגיב לאירועים. אחת הסיבות הנפוצות היא הרצון לשמור את חופש הפעולה לזמן מתאים יותר, זמן שהוא לא בהווה המאיים והלוחץ, מתוך הבנה נכונה לחלוטין שמספר ימים אחר כך הנושא ירד מסדר היום הציבורי וביחד איתו, ירד הלחץ הציבורי לתגובה.

 

הרצון האינסטינקטיבי להימנע מתגובה ול ״הכיל״ אירועים ביטחוניים, חמורים ככל שיהיו, הוא קודם כל תולדה של השילוב הרעיל שבין עמותות השמאל, מערכת המשפט והתקשורת. במשך עשרות שנים מתקיימות עמותות שמאל רבות שממומנות מכספי ממשלות אירופאיות ומקורות מפוקפקים אחרים שהאינטרסים שלהם נוגדים באופן מובהק את אילו של מדינת ישראל היהודית ולכן רואים באנשי השמאל הישראלי את בני בריתם הטובים ביותר לפגיעה באינטרסים של מדינת ישראל.

 

תפקיד העמותות הוא לרדוף את אנשי מערכת הביטחון בכל דרך אפשרית. שיטות הפעולה כוללות עלילות דם, שקרים, דיבה, הלשנות, איומים, הטרדות, סיוע לוועדות בינלאומיות לייצר דוחות נגד מדינת ישראל, פנייה לבית המשפט האנטישמי בהאג, פנייה למועצת הביטחון של האו״ם, שיתופי פעולה עם גורמים עוינים את מדינת ישראל ושואפים לחיסולה. שורה של פעילויות שכולן נופלות תחת הגדרתה הבסיסית ביותר של המילה בגידה.

 

מעשים אילו בפני עצמם, יכלו לגרום נזק אבל לא היה בכוחם לייצר את השינוי שנוכח כיום במציאות הישראלית. שתי הצלעות הנוספות בחוט המשולש, הן התקשורת ומערכת המשפט שהיו קריטיות ליצירת השינוי. עמותות השמאל שמעולם לא סבלו ממחסור בכספים, מעסיקות כבר עשרות שנים את בית המשפט העליון כאילו היה מגרש המשחקים הפרטי שלהן. השופטים ה ״נאורים״, מלוא כל הארץ כבודם ומשפטם, לקחו את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, דרכה הם מדגמנים מוסר מופשט ואוניברסלי, כאילו הם חיים על פלנטה אחרת ומדינת ישראל היא מעבדת ניסויים לכללי מוסר שלא נוסו עוד באף מקום אחר בעולם.

 

התקשורת, הצלע השלישית, היא זו שמהדהדת את האירועים או קוברת אותם, בהתאם ליכולתם לשרת את האג׳נדה הפוליטית. כך הפך לדוגמא ארגון השמאל הרדיקלי בצלם, מארגון שמאל קיקיוני, שפל וחתרני לארגון מכובד בעל משקל חסר פרופורציות בציבוריות הישראלית. כל דו״ח של הארגון מתקבל על ידי התקשורת בכבוד מלכים, ראיונות תומכים, ראיונות אגרסיביים עם אנשי צבא המתבקשים להתייחס לטענות הארגון, פולו-אפים ושותפות בתחקירים.

 

באופן הזה, בתהליך שנמשך כבר יותר מדור, שינה השמאל, לא רק את אופן תפקודם של כוחות הביטחון אלא את תודעתם המבצעית. כל קצין צבא או משטרה, עוד לפני שמבין מה תפקידו הבסיסי כלובש מדים בכוחות הביטחון של מדינת ישראל, הוא מבין קודם כל את הסכנות הצפויות לו מעמותות השמאל, מהמערכת המשפטית ומהתקשורת. ההבנה הזו הפכה על פניו את הקוד המוסרי הטבעי של כוחות הביטחון, ומארגונים שתפקידם לשמור על ביטחון האזרחים הפכו להיות ארגונים שתפקידם לשמור על מהלך הקריירה התקין של האנשים המאיישים את שדירות הפיקוד שלהם.

 

בתוך תרבות ארגונית כזו, ה ״הכלה״ היא מלכת הטקס. היא מילת הקוד שמכניסה ארומה של כביכול חשיבה טקטית ואסטרטגית מתוחכמת לתפקודם של מפקדי צה״ל ומשטרת ישראל ומציירת אותם כאנשים שקולים שפועלים בשום שכל במציאות מורכבת, בעוד בפועל מדובר בפתח מילוט שמאפשר למפקדי כוחות הביטחון לברוח מאחריות, למעול בתפקידם, לשקוע לתוך ניוון ערכי ומוסרי ולדרדר את מדינת ישראל לעברי פי פחת בחוסר רצונם ויכולתם לתפקד.

 

 

פעולת ה ״הכלה״, קרי החשש לפעול, באה לידי ביטוי יומיומי בתפקודם של מערכות הביטחון. הפארסה של בריחת האסירים היא הסמל המשפיל ביותר ובו בזמן הגרוטסקי ביותר, של תרבות ה ״הכלה״. מפקדי השב״ס עברו את אותה אינדוקטרינציה פרוגרסיבית, הבינו לאורך שנים מה מצופה מהם, ובהיותם ״נבונים״ החלו לרקוד את הריקוד ה ״נכון״. כך הפכו בתי הכלא לאסירים ביטחוניים לבור של טומאה ערכית.

 

רוצחים נתעבים, אשפה אנושית מהזן הנחות ביותר, חלאות שרצחו ושחטו בדם קר בשם האסלאם, גברים, נשים וילדים חפים מפשע, הפכו להיות גיבורי בתי הכלא של מדינת ישראל. אפילו אירועים מזעזעים כמו סרסרות של מפקדי הכלא בסוהרות, לצורך סיפוק מיני של אסירים, הצליחו לעבור תחת סדר היום החולה של התקשורת הישראלית מבלי להרעיד את אמות הסיפים ולהביא לפירוק והרכבה מחדש של מערכת רקובה כל כך.

 

פרעות תשפ״א היו המודל המושלם של תרבות ה ״הכלה״ והדגימו היטב את פשיטת הרגל התודעתית ואת קריסתה המוסרית של משטרת ישראל, של התקשורת ומערכת המשפט. קציני המשטרה ושוטריה הגיעו לאירוע מאולפים לחלוטין. אף התרחשות מבהילה לא הצליחה להעיר אותם מהקומה התודעתית שהם שרויים בה. פוגרומים בלוד, ברמלה, בחיפה, ביפו, בעכו, בקבוקי תבערה, שוד בתים, שריפות בתים, מבני ציבור ומלונות, אבנים בצירי תנועה מרכזיים, קריאות נואשות לעזרה, מעשי לינץ׳ מזעזעים, ומשטרת ישראל סירבה לפעול והותירה את מדינת ישראל באנרכיה ביטחונית מסוכנת למשך ימים ארוכים.

 

ה Raison d'être (סיבת הקיום) המרכזי שלהם עומדת וצורחת מול עיניהם אבל הם ״הכילו״, כלומר, היו משותקים מאימת מערכת המשפט והתקשורת. השוטרים ומפקדיהם ידעו היטב שאין להם שום יכולת לפעול מבלי לסכן את עתידם המקצועי באופן מיידי. גם הקמתן של מיליציות מאורגנות של צעירים יהודים, חלקם חמושים, שהגיעו לאבטח יהודים ודירות ריקות (של יהודים שברחו) בלוד, לא הצליחה להעיר את משטרת ישראל מהשיתוק והפחד שאחזו בה.

 

דוגמאות אלה היו תמונות ניצחון מרשימות לשיטת הפעולה של השמאל. הזורעים במערכת המשפט, בתקשורת, בעמותות ובמערכת הפוליטית, ב ״רינה״ קוצרים כאשר צה״ל האימתני, ומשטרת ישראל עמוסת המשמנים והשומנים, עומדים כמו גלמים חסרי תועלת בזמן בו מדינת ישראל זקוקה להם יותר מכל. חולשתה, רפיסותה והשפלתה של מדינת ישראל הפכו לתמונת הניצחון של השמאל.

 

אולם עבור השמאל, ל ״הכלה״ יש עוד תפקיד אידיאולוגי משמעותי לא פחות מסירוס כוחות הביטחון. ה״הכלה״ היא השיטה הפורמלית לדחיסת המציאות אל תוך מיטת סדום של השמאל, קיצוץ איבריה הלא מחמיאים והתאמתה להזיית המציאות כפי שהיא מקננת במוחם. רק כך ניתן לקיים תשתית ״עובדתית״ המאפשרת להחזיק את מגדל הקלפים האידיאולוגי.

 

אם נוכל ל ״הכיל״ את פשיעת המסתננים בדרום תל-אביב, המשטרה תתעלם ממצוקת האזרחים היהודים, התקשורת לא תדווח עליהם, בתי המשפט יתעלמו, ואינספור אירועי עבריינות המסתננים כאילו לא התרחשו, אפשר יהיה לשמר את הנרטיב ה ״הומניסטי״ המזויף בדבר פליטים אומללים ומדוכאים מול חברה ישראלית גזענית, פשיסטית ומדכאת. בשיטה זו ניתן ל ״הכיל״ כל מציאות שאינה מתיישרת עם האופן שבו השמאל תופס איתה.

 

תרבות ה ״הכלה״ לא נעצרת שם כמובן. מרגע שתהליך ההשחתה המוסרית מאפשר למערכות שלמות למעול בתפקידן ובמהות קיומן, הריקבון יכול להמשיך להתפשט באין מפריע, כל עוד יש כמובן את הגיבוי התקשורתי והמשפטי המתאים. רק כך ניתן להסביר את ״הכלתם״ של קרוב ל 1000 איש ששילמו בחייהם על החלטות מופקרות של שרי ממשלת השמאל-אחים מוסלמים והאיש שעומד בראשם. מותם של רובם הגדול יכול היה להימנע בוודאות אילו ניהלו את מגפת הקורונה באופן ענייני ומקצועי ולא מתוך פוזיציות השנאה הפסיכוטית לנתניהו. מאחר והעיסוק במותם עלול לפגוע בממשלה, המתים עברו תהליך של ״הכלה״. החולים קשה, המונשמים לא זכו גם לזה וחלקם נשלחים לגסוס לבד בביתם ללא עזרה רפואית.

 

מוות של חולי קורונה שהיה עד לא מזמן סיבה לקרנבל תקשורתי פראי וחסר מעצורים, הפך להיות non-issue עבור התקשורת וכל מערכות השילטון הרלוונטיות. התקשורת עושה ככל יכולתה להעלים את הדרמה השערורייתית הזו מסדר היום מאחר ולמתים כבר אין שימוש פוליטי. ה״הכלה״ היא מילת הקוד שמלווה את החרפה המוסרית.

 

 

הכלה היא כניעה

עבור אויביה של מדינת ישראל ה ״הכלה״ נתפסת במערומיה, בדיוק כפי שהיא. הם מסרבים להבין את ה ״תחכום״ האסטרטגי העדין של פעולת ה ״הכלה״. עבורם ה ״הכלה״ היא תבוסתה של מדינת ישראל, סמל לחולשתה, לחוסר רצונה להילחם, סמל לפחדנותו של השלטון הישראלי ולכוחות הביטחון שלו שמצד אחד טובעים בתקציבי עתק אבל מצד שני, אינם מסוגלים להתמודד עם אתגרי ביטחון פשוטים למדי מבחינה צבאית, בגלל מחיקתו של כוח הרצון והרס התודעה היהודית-ציונית בצבא ובמשטרה.

 

בדומה לחומר ואנטי-חומר, ל ״הכלה״ יש גם ״אנטי-הכלה״. אותם אלה שמזוהים עם הכוחות האידיאולוגיים שסירסו את כוחות הביטחון של מדינת ישראל והפכו את האימפוטנציה המבצעית לפיסגת שאיפותיהם המקצועיות של הרמטכ״ל, המפכ״ל וארגוני המטה שלהם, הם גם הקיצוניים ביותר בחוסר יכולתם ורצונם להכיל כל דבר שיהיה מנוגד לתפיסת עולמם.

 

יש יחס הפוך מובהק בין תמיכתם ב ״הכלה״ של כל פעולה ערבית נגד אזרחי מדינת ישראל ובו בזמן חוסר מוכנותם המוחלט ל״הכיל״ כל התנגדות פוליטית מצד אזרחי ישראל למעשיהם.

 

אותם אלה ש ״הכילו״ את רצח החייל בראל שמואלי ז״ל הם אלה שלא יכלו להכיל את דבריה של אימו. אותם אלה ש ״הכילו״ את פרעות תשפ״א הם אלה שלא יכלו להכיל אפילו כתובת גרפיטי על קיר של בית ערבי. אותם אלה ש ״מכילים״ כיום את מתי הקורונה, הם אלה שחוללו מהומת אלוהים היסטרית בגלל מתי הקורונה רק לפני מספר חודשים בגלל "עם שהולך ומת".

אותם אלה שמכילים הסתה, תמיכה בטרור ואנטישמיות משותפיהם לממשלת השמאל-האחים המוסלמים, הם אלה שאינם יכולים להכיל ביקורת פוליטית לגיטימית של פרופ׳ טליה איינהורן ולכן עסוקים בטיהורים סטאלינסטיים כדי למחוק כל אופוזיציה אפשרית.

 

כלומר, ה״הכלה״ אינה פעולה מוסרית, אינה תוכנית מבצעית, איננה אסטרטגיה מתוחכמת ובוודאי אינה דוגמא לערכיות כלשהי אלא היא עוד כלי בשירות האינדוקטרינציה, הנדסת התודעה והנדסה חברתית מבית מדרשו של השמאל ותפקידיה העיקריים הם עיוות המציאות באמצעות יצירת מסגרת מושגית, תרבותית ופוליטית שתאפשר את ההתעלמות ממנה, על מנת שזו לא תפריע למימוש האידיאולוגיה של השמאל עם מיני פרטים שאינם רלוונטיים כמו מתי הקורונה, קריסת מדיניות החוץ, אובדן יכולת התקיפה בסוריה, בניית חזית איראנית בגולן הסורי, אובדן יכולת ההשפעה על המירוץ האיראני לגרעין, אובדן הנגב, קריסת הביטחון האישי בערים המעורבות ועוד.

לכל המאמרים של יובל בלומברג – לחצו כאן.

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: