מאה ימים של רדידות – אמונתו של שר החוץ ברוח האדם

שר החוץ וראש הממשלה החליפי פרסם מאמר מפורט על השינוי שעשה במאה הימים שלו במשרד החוץ. ובכן, לא בכדי המאמר פורסם דווקא בעיתון 'הארץ'. גד אבגי מפרק את הטיעונים השטחיים והאולטרה פופוליסטיים של לפיד לגורמים

שר החוץ, יאיר לפיד (צילום: חיים צח, לע"מ)

במאמר שכותרתו "100 ימים ראשונים של מדיניות חוץ אחרת" פורס שר החוץ החדש של מדינת ישראל, יאיר לפיד, את משנתו המדינית. המאמר שופך אור על תפיסת עולמו של יאיר לפיד ומבסס את החששות באשר לכיוון לעברו צועדת הממשלה הנוכחית – לא מדובר במאה ימי מבוכה וחיפוש כיוון, כי אם בהוצאה לפועל של תפיסת עולם מדאיגה, הנשענת על גישה רדיקלית יחסית של טבעה של המערכת הבינלאומית, באופן שאינו מתיישב עם ניסיונה המר של מדינת ישראל. המאמר הוא צוהר לאמונותיו ותכניותיו של האיש הממונה על יחסי החוץ של מדינת ישראל, ומהווה הזדמנות לנתח ברצינות את תפיסת עולמו.

 

לפיד פותח בקביעה לפיה:

"במשך כעשור התבססה מדיניות החוץ הישראלית על הרעיון הקודר, ולפיו הקהילה הבינלאומית היא מקום דרוויניסטי. הבריתות היחידות שעליהן ניתן לסמוך הן אלה המבוססות על אינטרסים כלכליים או ביטחוניים. אין מקום במדיניות חוץ לדיאלוג המבוסס על ערכים משותפים, או על ידידות בין עמים. במקום מדיניות חוץ פעילה וחיובית נקטה ממשלת בנימין נתניהו מדיניות של חשדנות פסימית." 

 

על מנת לבסס את טיעוניו ולקנות להן אחיזה בלב הקונצנזוס, עושה לפיד שימוש בשתי תחבולות רטוריות. ראשית, הוא מצייר בצבעים קודרים את העשור האבוד בו משלה בישראל ממשלה מרושעת שהאמינה בקיום דרוויניסטי אפל, נטול תקווה – מה שלא מונע ממנו למנות בלי בושה את שורת הבריתות שהשיג אותו שלטון מרושע, ולנכס את ההישגים האלו אל ממשלתו בת מאת הימים. שנית, הוא משלם את מס השפתיים הנדרש לקונצנזוס הישראלי – לפיד לעולם לא ייתפס כרדיקל שמאלני נוסח "חשבון הנפש האקלימי" שדורשת מאיתנו השרה להגנת הסביבה, אלא כאיש מרכז ש"לא יהסס לצאת למבצע בעזה" או "לתקוף באיראן".

 

כך הצליח עד כה, ומצליח גם כעת לפיד לעבור מתחת למכ"ם ולהתחמק מביקורת מעמיקה חרף שורה של אמירות תמוהות, צעדים שנויים במחלוקת ובאופן כללי – נקיטת מדיניות עצמאית שאינה מתיישבת ולו במעט עם דרך הפעולה המוצהרת לכתחילה של הממשלה. המאמר מגדיר תפיסת עולם ומאשש את החשש – אלו אינן מעידות, זו תכנית סדורה, והיא מתקדמת באופן יסודי וללא הפרעות לקראת הכתרתו כראש הממשלה בעוד פחות משנתיים.

 

בספקטרום הרחב של הגישות התיאורטיות לטבעה של המערכת הבינלאומית, לפיד אינו מונח בקצה הרדיקלי, אלא שזו נחמה פורתא. גישתו, תפיסותיו ומעשיו מעידים שהוא ממוקם הרבה יותר לעבר הקיצון מאשר הוא מוכן להודות בכך. עדות לכך ראינו בפיאסקו של נאומו אודות האנטישמיות, שרידד את הבעיה לכלל שנאת האחר בכללותו, ומכיוון שכך – לעמדה חסרת ייחוד שבה גם אנטישמיים גמורים יכולים למצוא את עצמם בצד הנכון של המאבק באנטישמיות. המאמר הוא נדבך נוסף, לא הלך נבוך המחפש את דרכו עומד לפנינו כאן, אלא אדם בטוח בצעדו הפוסע בבטחה בנתיב שהוכן מראש.

 

נאמן לעיתונאי מספר-הסיפורים שהוא, בוחר לפיד להאמין כי הנרטיב, והיכולת לספר אותו, היא חזות הכל:

"את ההידרדרות הזאת אפשר לעצור. סטודנטים אמריקאים ואירופים בקמפוסים לא מפגינים נגדנו "בגלל אינטרסים", אלא מפני שהיה פה כישלון הסברתי וערכי. חלק מחברי הקונגרס שמצביעים נגדנו עושים זאת מפני שאיש לא הסביר להם את הצד שלנו בסיפור. אפשר להמשיך להתרגז, אבל יש לנו רעיון טוב יותר: לשנות את זה."

הם לא אשמים (אלא אנחנו), הם לא באמת שונאים אותנו או נגדנו, אם רק נספר להם את "הצד שלנו" – הם ישתכנעו! איך לא חשבו על זה קודם? Yes We Can גרסת לפיד.

טבעה של המערכת הבינלאומית

המערכת הבינלאומית אינה שכפול של המערכת המדינית, ואף אחת מהן אינה יונקת את עולם המוסר והערכים שלה מהנהוג והמקובל במערכות יחסים בין בני משפחה, בני זוג או חברים. בעוד שמדינת הלאום יכולה להציב דרישות חוקיות ולאחוז במונופול הנדרש על אמצעי הכפייה כדי לוודא שאלו יקוימו, המערכת הבינלאומית בנויה אחרת. אין ממשלה עולמית, מדינות חותמות על – ומפרות הסכמים, וישנם שחקנים הפועלים מחוץ למערכות כללים מוסכמות – ארגוני טרור או מדינות סוררות. מדינות אינן נוטות לשתף את סודותיהן בקלות, מדינאים אינם נוהגים לחשוף את צפונות ליבם, ארגוני ביון כושלים פעם אחר פעם בניסיון לחזות מגמות וכוונות, מלחמות פורצות מידי פעם בפעם, משברים פורצים תדיר ומחלוקות על אודות סוגיות רבות לאינספור הן המצב הרגיל, אפילו בין ידידים.

 

רצף הגישות בניתוח המערכת הבינלאומית נע בין ריאליזם קר ומנוכר שבו מדינה למדינה זאב, והמצב הטבעי הוא שכל דאלים גבר, כאשר הדבק המקשר בבריתות הוא אינטרס משותף ובר-חלוף, עבור בקשת של גישות המבוססות על הריאליזם במידה כזו או אחרת ומוזגות לתוכו ממדים ורבדים של קהילה בינלאומית המבוססת על ערכים, מוסדות, משפט ושיתופי פעולה, ועד לתיאוריות רדיקליות וביקורתיות, המאתגרות את מדינת הלאום והזהות הלאומית ומערערות על הסדר הבינלאומי ומבקשות להחליפו במנגנונים תחליפיים הבזים ל"הגמוניה" כזו או אחרת (גברית, לבנה, קפיטליסטית).

 

כאמור, לפיד אינו מספק את האמירות החותכות שיאפשרו לסווגו כרדיקל, הוא הרי מר-ישראלי שדואג לתבל כל משפט שני שלו בקריצה למרכז. השילוב של המאמר, התבטאויות קודמות והפעולות שנעשו במהלך התקופה בה הוא משמש כשר חוץ מראים כי לפיד פוסע בנתיב פרוגרסיבי מובהק – בו לאילוצי המציאות והבדלי התפיסה יש משקל קטן יותר מהשאיפה האוניברסלית לטוב, לשקט ולשגשוג. "דיפלומטיה מאירת עיניים" השעונה על חזונם של אבות הציונות לבניית "מדינה אוטופית" היא המזור שלפיד מציע לתחלואי המערכת הבינלאומית. החכם, עיניו בראשו – ובעיניו חזונו של לפיד נצפה כאסון.

 

האינטרס, הערכים, השחקן הסורר ויחסי העוצמה

המאה ה-20 הביאה לתיעוש חסר תקדים בממדי ההרג והאלימות, מלחמת העולם הראשונה בישרה את מותו של מאזן הכוחות האירופאי שהוחלף באומות חמושות הקשורות אלו לאלו בסבך של בריתות והסכמי הגנה כובלים. הניסיונות לחולל שינוי בסביבה הבינלאומית באמצעות חבר הלאומים לא עלו יפה, ועם סיומה של מלחמת העולם השנייה כונן האו"ם כמהדורה משופרת. אין להכחיש, המאמצים ליצירת כללי משחק באמצעות אמנות והסכמים,  אזורי סחר חופשי ושווקים משותפים ומוסדות פיקוח בינלאומיים נחלו הצלחות רבות במרוצת מאה השנים האחרונות.

 

יחד עם זאת, מאמצים אלו נתקלים פעם אחר פעם באילוצי הברזל של הסביבה הבינלאומית: ראשית, הדבק המקשר המרכזי הוא אינטרס לאומי וזהות או דימיון אינטרסים ברמה מספקת הוא תנאי בל-יעבור לכינונם של מוסדות, הסכמים ואמנות. שנית, ערכים משותפים הם בבחינת מטרייה נוחה ל"עשיית עסקים" בזירה הבינלאומית, אך הם רגישים לסוגיות מחיר וביקורת פנימית, כמו גם להשתנות העיתים והאופנות.

 

שלישית, בעוד שמדינת הלאום האמורה ומסוגלת להלכה לקבוע, לכפות ולאכוף כללי משחק על כל או מרבית האזרחים הנמצאים בתחומה, הרי שהסכם בילטרלי או אפילו מולטילטרלי עליו חתומות מספר מדינות המחזיקות באינטרסים ובערכים משותפים אינו מבטיח ששחקנים נוספים בזירה הבינלאומית יצייתו לו. רביעית, זיהוי העוצמה והחולשה בזירה הבינלאומית בקרב מדינות שכנות, עוינות בכוח או בפועל היה ונותר המטבע הקשה העיקרי בזירה קשה זו. אין צורך להכריע בדיון התיאורטי שאין לו סוף כדי להבין את הסכנה בנתיב שפונה אליו לפיד, ובעקבותיו מדינת ישראל, די בסקירה שטחית של ניסיונה המר של מדינת ישראל במערכת הבינלאומית על מנת לעמוד על הסכנה העמוקה הטמונה באימוץ מדיניות חוץ נאיבית כמגן וצינה לעם היושב בציון.

 

האינטרס הלאומי שלנו, האינטרס הלאומי שלהם

"במקום שהחמאס יקדם את האינטרסים שלו כארגון טרור רדיקלי על חשבון תושבי עזה – אנחנו נציג תוכנית איך לשפר את תנאי החיים בעזה אם החמאס יפסיק להתנהל כארגון טרור רדיקלי.

זה כמובן תהליך ארוך. הוא לא ימדד בחודשים אלא בשנים. חובת ההוכחה על הצד השני. אם תושבי עזה חפצי חיים, הם יצטרכו לדרוש מהחמאס לשמור על השקט כל עוד מתקיים תהליך של בניה ושיקום. (מתוך פוסט המפרט את תכנית כלכלה תמורת ביטחון, דף הפייסבוק של שר החוץ לפיד)

 

הגדרתו של אינטרס לאומי ניתנת לטיפול בשני מישורים. הראשון, הבסיסי-עקרוני. המישור השני הוא הפרשנות הניתנת לו בזירה הפנים-פוליטית. לכל ברור ששלום וביטחון הם אינטרס המצוי מעל לכל מחלוקת במדינת ישראל, יחד עם זאת, הפרשנות שלו משתנה בעיני המתבונן, בהתאם להשקפה פוליטית. המצב מסתבך עוד יותר כאשר מביאים את האינטרס למבחן הבריתות ושיתופי הפעולה בזירה הבינלאומית. לעתים קרובות מידי, כך מתברר, שהאינטרס המשותף עליו מצהירים מנהיגי מדינות אגב חיוכים למצלמה בוועידת פסגה כלשהי, מתבררים כמצויים באי-הלימה קיצוני כאשר הם מתנגשים לקרקע המציאות.

 

לפיד מבין שהאינטרס הלאומי של מדינת ישראל בשלום וביטחון אינו משאת הנפש הכמוסה של ארגון חמאס. הדרך להתגבר על הבעיה הקטנה הזו היא בהפיכת האינטרס הלאומי לאינטרס אישי של האזרחים – מעין שאיפה אוניברסלית המשותפת לכל זוג אנשים בעולם שגדר מפרידה ביניהם. מי לא רוצה שגשוג, ביטחון ויכולת לגדל את ילדיו בהשקט ובבטחה? זהו השקר המאפשר את כינונה של תכנית "כלכלה תמורת ביטחון" מבית מדרשו של פרס, סליחה – לפיד.

 

30 שנות משא ומתן חוזר ונשנה עם הפלסטינים הטיחו את המציאות הזו בפנינו פעם אחר פעם: חלק ניכר מכישלון אוסלו למשל, טמון בעובדה שאדריכלי ההסכם התעלמו מכל סימן מעיד לכך שאין זהות אינטרסים אמיתית בין הצדדים (שלא לדבר על קרבה ערכית) וביססו זאת על אשליית אינטרס משותף – אם לא ברמה הלאומית, אזי בוודאי שברמה האוניברסלית, מנקודת מבטו של האדם ברחוב. התברר באיחור ובמחיר דמים נורא, שהמחשבה לפיה "כל בני האדם רוצים שקט" אינה יכולה להוות מחסום בפני הפנייה לאלימות עממית בתמיכה ובעידודו של השלטון, כפי שקרה באינתיפאדה השנייה, למשל.

 

אוסף של נזקים בין הטיולים, יאיר לפיד (צילום: שלומי אמסלם)

"הערכים המשותפים" פוגשים בערכים סותרים

לפיד מבכה מרה את "הנאום הכושל" כדבריו שנשא נתניהו בפני שני בתי הקונגרס בשנת 2015. מאז, לטענתו, איבדה ישראל את יכולתה לגייס את העולם למאבק בגרעין האיראני. רק מי שמעולם לא טרח להתעמק בהיסטוריה ובמהלכים שקדמו לאותו נאום יכול לכתוב משפט כזה, שאינו אלא שכתוב גס של האירועים. כל זאת, בלי לייתר את הדיון בעצם התבונה שבנאום, המהווה לכשעצמו דיון לגיטימי.

 

לפיד מתעלם כמובן מהעובדה שהגדולה שבידידותינו, זו שבכל תדריך של משרד החוץ נכתב כי "הערכים המשותפים היודאו-נוצריים עומדים בבסיס הידידות והיחסים המיוחדים", פתחה כבר בשנת 2012 בדיאלוג סודי, שהוסתר גם מאיתנו, בעמאן לצורך הסדרת היחסים והסרת הסנקציות. את אותו דיאלוג הוביל נשיא ארה"ב הנבחר, ברק אובמה, שכבר עם פתיחת כהונתו הוא הכריז על רצונו לפתוח במשא ומתן עם איראן. חמוש בדוקטרינת "העוצמה החכמה" (בהשראת ה"עוצמה הרכה" מבית מדרשו של ג'וזף ניי) הוא התכוון להסתער על היעד הקשה מכל של האסלאם הרדיקלי מפיץ הרוע והכאוס באזורנו – איראן.

 

קשה גם היום לבור את המוץ מן התבן ולהכריע האם אינטרסים עלומים גברו על אותה ברית של ערכים משותפים, או שמא התנגשות ערכים שבה יצאו אותם ערכים משותפים בינינו ובין ארה"ב וידם על התחתונה, היא שהובילה את ארה"ב לבחור בהסרת הסנקציות למדינת הטרור בתמורה לחתימה על מסמך מגוחך שכזכור זכה למקלחת קרה בקונגרס ועל כן גם לא הובא לאישורו. כך או אחרת, תזת הערכים קרסה לנוכח סבך בלתי מובן שבעבורו הכריע נשיאה של ידידתנו הגדולה ביותר כנגד האינטרס הלאומי החיוני ביותר של ישראל בדור האחרון.

 

אין לנו אלא את מה שרואות עינינו: אובמה פצח במתקפת קרבה וחיוכים כלפי איראן, ובמעשיו ומחדליו כלפי המזרח התיכון באחת התקופות הסוערות שידע בעשורים האחרונים, היה מופת של תעתועים ערכיים. היה זה בבחינת שיעור בל יישכח לכך שעם כל הכבוד לערכים, במכולת הבינלאומית משלמים באינטרסים, בעוצמה ובמשחקי תמרון בהם ליושרה הנהוגה בין בני זוג אין ולא כלום.

 

אלא שבעיניו של לפיד, הכל דבש: "היחסים האלה [בין ישראל לארה"ב] אינם מבוססים על אינטרסים, אלא דווקא על ערכים. האבות המייסדים של ארה"ב, בדומה לאבות המייסדים של הציונות, שאפו ליצור חברה אוטופית, המבוססת על חירות." די במילים "חברה אוטופית" היוצאות מפיו של שר החוץ של מדינת ישראל כדי להסביר את גודל הבור.

באשר ליכולתה של ישראל לפעול לגיבוש קואליציה בינלאומית שתדרוש ציות ותאכוף סנקציות כנגד איראן, דומה שאין צורך להכביר מילים.

 

"השחקן הסורר" פוגש במדינאי הנאיבי

הנאיבים והאופטימיים הם הטרף הראשון והקל מכל לשחקנים סוררים, הזרועים לאורכה ולרוחבה של הזירה הבינלאומית העוינת. לפיד מסכם את מאמרו במשפט "מדיניות חוץ אופטימית, מאירת פנים ופתוחה לדיאלוג איננה המחיר שאנחנו משלמים — היא הנכס שאנחנו בונים לעצמנו אל מול העולם". לא בכדי יצאה מבית מדרשו תכנית מדינית שכולה אופטימיות עיוורת (כלכלה תמורת ביטחון לרצועת עזה), טרף קל לאלו שישמחו ליטול אשראי מבלי לפרוע אותו בבוא העת.

 

הסכמים והחובה לקיומם הם תפיסת יסוד בעולם המערבי. תפיסת היסוד הזו עומדת בבסיסם של אינספור עיוותי חשיבה וחישובים מוטעים של ארגוני ביון, ממשלות ומדינאים. האיחוד האירופי יכול להקים איחוד המשותף על אינטרסים כלכליים מוצקים, קרבה ערכית-דתית ועוד. אלא ששחקנים סוררים שאינם מחויבים לכך עלולים לערער את הסדר הקיים ולאתגרו במובנים שלא נצפו על ידי מקימי האיחוד. הגיונו הפנימי הופך בידיהם של שחקנים שאינם רואים עצמם כפופים לכללי המשחק לחולשות קשות, המאיימות על עתידו. ארה"ב השוכנת בטח בין שני אוקיינוסים עם גבולות יבשתיים של שלום נתפסה בשאננותה לפני שני עשורים שעה שקבוצת טרוריסטים הצליחה לשים ידה על ארבעה מטוסים בו-זמנית ולרסק שלושה מהם על סמלי העוצמה האמריקאית.

 

כלל ברור בביטחון הלאומי של ישראל מאז קום המדינה שלישראל מרווח טעות קטן הרבה יותר ממעצמות או מהאויבות המקיפות אותה. תכניתו של לפיד לשיקומה הכלכלי של עזה בתמורה לשקט ביטחוני נשענת על ליווי של מיטב השחקנים בזירה הבינלאומית – הבנק העולמי, האיחוד האירופי, ארה"ב ועוד – כשחמאס נדרש לא להפריע שכן האינטרס של תושביו הוא שיקום כלכלי וחיים בכבוד. כך פשוט. ישראל יכולה להמשיך ולחתום על הסכמים עם הרשות הפלסטינית, מפרת ההסכמים הסדרתית, תוך קבלת ערובות וערבויות משלל של גורמים בינלאומיים מכובדים כאשר חמאס יתבקש לכוף ראשו בנימוס ולכתת טיליו למחרשות.

 

בעיית השחקן הסורר אינה מוגבלת רק לארגוני טרור. כידוע לכל מי שלמד אי אלו פרקי יסוד בתורת המשחקים, שיתוף פעולה בין שני יריבים הוא מצב אחד אפשרי. בה במידה, עשוי שחקן הנתפס בעינינו כמשתף פעולה, או אפילו בן-ברית, "לבגוד" בנו אגב העמדת פנים אמינה. את הבלוף, נחשוף אם בכלל, כאשר יהיה מאוחר מידי. אל מול אותן אמירות בדבר אופטימיות, הארת פנים, פיות וחדי-קרן, כדאי להביא את אמרתו המשועשעת של משה דיין על נוסח "הפסקת האש הכנה" במלחמת השחרור: "מה בין כנות ליחסים בינלאומיים ודיפלומטיה". אמירה זו משקפת באופן מדויק הרבה יותר את טיבה של המערכת הבינלאומית – כן, לעתים גם בין ידידים.

 

העוצמה

עוצמתה הצבאית והכלכלית של ישראל אפשרה את בניית עוצמתה המדינית שהתבטאה בשלל הבריתות שנחתמו בעשור האחרון – זה שנפתח באזהרות על שקיעה בבידוד מדיני. בסביבה הבינלאומית, שלפיד מסרב לראות בה זירת התגוששות שבה החזקים שורדים, עומדת לרשות מדינה מוקפת אויבים המשחרים לכל סימן חולשה או היסוס עוצמתה הצבאית ונכונותה לעשות בה שימוש. כך למשל, במסגרת "הסכמי אברהם" מבקשים אויבי האתמול את קרבת ישראל לאחר שנוכחו לדעת שתועלותיה הכלכליות, הטכנולוגיות, המדעיות והתרבותיות מרובות מהיצמדות לסולידריות פאן-ערבית נוסח שנות השישים של המאה הקודמת, ולאחר שנכונו להבין שהן והיא עומדות בפני אויב משותף – כל זאת מבלי שהן מחפשות עמה, או היא עמם – קרבה ערכית לפרטיה. ידידות בין עמים היא דבר מבורך ורצוי, קרבה ערכית מחממת את היחסים ומקלה על בניית אמון ופשרות, אך תועלת אמיתית ושיניים הנכונות לנשוך – לאלו אין תחליף בזירה הבינלאומית.

 

הקרנת עוצמה ויכולת השפעה ושמירת קו עצמאי חיוניים גם מול ידידים. יחסי ישראל-ארה"ב ידעו אירועים רבים בהם עמדה ישראל איתן על דרישות ליבה, או הוכיחה את ערכה כבת ברית המביאה תועלת בעתות משבר (כמו נכונותה לפעול צבאית מול פלישה אפשרית של כוחות סוריים לירדן במהלך מלחמת האזרחים בספטמבר השחור 1970). ישראל השכילה מאז ומתמיד לנצל לטובתה את מוקדי ההשפעה העומדים לרשותה בדעת הקהל ובשני בתי הקונגרס כנגד החלטות שלא היו נוחות לה וכנגד ממשלים שהיו ידידותיים פחות. יכולתה להעמיד גבולות למידת ההשפעה האמריקאית על עמדותיה של ישראל הייתה אף היא לנכס שאיזן במידת מה את תלותה של ישראל בארה"ב באו"ם, באספקת נשק ובתמיכה בינלאומית. מאז ומתמיד, הקפידה ישראל להגן על עצמה בעצמה, ולתמרן כך שתישאר בידה מידת עצמאות הנחוצה לצורך שמירה על ביטחונה בהתאם לאינטרס שלה, גם כאשר הוא בהתנגשות עם אלו של ארה"ב.

 

עם כניסתו של שר החוץ לתפקידו, יצא לפיד בהכרזה המשיבה את ישראל למדיניות ה"אפס הפתעות" מול איראן, שעה שממשל ביידן נדמה כמחזר אחר הפתחים ומחפש את דרכו חזרה להסכם המביש עם איראן, הפעם בתנאים גרועים יותר עקב הזמן שחלף. אמירתו של שר הביטחון בני גנץ בראיון למגזין ה'פוריין פוליסי' לפיו ישראל תוכל לחיות עם הסכם גרעין חדש, מעלה את החשד שלמרות הצהרותיו ההפוכות של ראש הממשלה בנט בנושא, ההחלטות בנושא מתקבלות במוקדי הכוח החליפיים בממשלה.

 

שילוב נדיר של אינטרסים ואומץ, טקס חתימה הסכמי אברהם (צילום: הבית הלבן)

הסכמי אוסלו או הסכמי אברהם – בחירתו של לפיד

נוכח המודל הכושל והאסוני של הסכמי אוסלו, שאותו מבקש לפיד להשיב לחיים כעת, עומדים הסכמי אברהם. התוצאות הרות האסון של הסכמי אוסלו היו תוצאה ישירה של נקיטה בגישת המדינאי הנאיבי-אופטימי ומאיר הפנים שמולו עומד נוכל. לאחר שנים עקובות מדם התברר כי לאמונת השווא בערכים משותפים, כמו למשל כיבוד הסכמים או העדפת החיים הטובים על פני דרך הטרור, היה מחיר כבד, שנגבה במלואו על ידי השחקנים הסוררים. הסכמי אברהם נוהלו מתוך תפיסה קלאסית של הזירה הבינלאומית בה לאינטרס משותף, אויב משותף ותועלות הצפויות מעוצמה יש חשיבות ויכולת לגשר על פערים בתפיסות וערכים.

 

בהסכמים אלו נדחק הנושא הפלסטיני לקרן זווית מאובקת וחשוכה. מדינת ישראל הגיעה להסכם מתוך עוצמה – ומתוך ההכרה של המדינות החתומות עליו בעוצמתה ומרכזיותה של ישראל וביכולתה להביא לשולחן נכסים מוחשיים החיוניים לשרידותן והתפתחותן של מדינות אלו; מתוך אינטרס משותף שהוגדר באופן ברור (יצירת ציר המהווה משקל נגד לציר הרדיקלי) ומתוך הכרה במציאות ונטילת סיכונים – שהרי במזרח התיכון ישנם כוחות הפועלים במנוגד לברית זו. המדינות בחרו צד. באשר לערכים, שמו של ההסכם מרמז על הקרבה ההיסטורית בין העמים – כולם בניו של אברהם – אב המון גויים – בלי יומרה לייצא דמוקרטיה או לייבא גלביות.

 

הבט קדימה בחשש

בצעד אופייני, סיים לפיד בשיחת טלפון אחת בערב יום הכיפורים נתק בן 7 שנים בין ישראל לשבדיה לאחר שהייתה המדינה הראשונה להכיר בפלסטין כמדינה בשנת 2014 וסירבה לקבל את הקביעה לפיה ה- BDS היא תנועה אנטישמית. באקלים התקשורתי הקיים, נתפס מעשה זה כהצלחה מדינית להתנאות בה, ולא כהפניית עורף לעמדה המקרינה עוצמה ועמידה על עקרונות מול מדינה שנהגה בעוינות. לפיד מכין את הקרקע לאסונות שעוד יבואו במשמרת שלו, בהתאם למה שאמר בקולו – החייאת התהליך המדיני, פעולה מתואמת עם הממשל האמריקאי בסוגיית הגרעין האיראני שאינה אלא כניעה לתכתיבים ושלילת יכולתה של מדינת ישראל לנקוט בקו עצמאי.

 

על רקע התנהלותו, קל יותר להבין את נדיבותו כלפי נפתלי בנט. מבצע מיוחד כמו שלפיד מתכנן דורש פעולות סמויות מן העין והכשרת הלבבות – להלן תקופת כהונתו של בנט. אחר כך יגיע השלב הרועש, בו יישב על כס ראש הממשלה ויוכל להמשיך בתכניתו לשלביה המעשיים והגלויים. היום יש לנו שר חוץ גלובליסטי, בעוד פחות משנתיים הוא יהיה ראש הממשלה. הפרחים למפלגת ימינה.

 

המשפט המדאיג ביותר במאמרו הוא ש"כל הבעיות, גדולות כקטנות, סופן שיהפכו גלובליות. פסימיזם מדיני הוא טעות. גרוע מזה, הוא טעות עצלנית". הגלובליזציה של הבעיות כולן היא מזעורה של מדינת הלאום הלכה למעשה, וכפיפתה אפריורית לכל גחמה על-לאומית. רידודו של האינטרס הלאומי, רידודה של מדינת הלאום על מורכבויותיה הרבות והפיכת כל הבעיות – אלו הדברים בהם מאמין שר החוץ של מדינת ישראל, והוכחות לרוב פזורות כבר במעשיו. לרוב הוא ידבר נכון ופטריוטי ויכוון למרכז, לפעמים תברח לו האמת – והיא מטרידה.

 

לקריאת מאמרים נוספים מאת גד אבגי – לחצו כאן.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. דיקטטורה בולשביקית שיפוטית קומוניסטית אנטישמית לא מחליפים בקלפי…
    רק בהתקוממות עממית ומהפכה אזרחית!

    הגיע הזמן שמיליוני יהודים יעלו על בית המשפט וכל המשרדים של אירגוני השמאל(הסוכנים הזרים)!

    תומאס ג’פרסון: “כשהממשלה חוששת מהעם, יש חירות. כשהעם חושש מהממשלה, יש עריצות.”
    וולטייר: “אם אתה רוצה לדעת מי שולט בך, תסתכל על מי אסור לך לבקר.”
    תומאס ג’פרסון: “כאשר עוול הופך לחוק, ההתנגדות הופכת לחובה.”

  2. כן. הזירה הבינלאומית איננה רק "אינטרסים". ממש לא. הזירה הבינלאומית קשורה לפוליטיקה, דעת קהל, ודת. דעת הקהל והפוליטיקה והדת יושבים על ערכים ותפיסת עולם. והבעיה הגדולה שלנו מול הזירה הבינלאומית זה שהערכים בבסיס המדינות המוסלמיות הם ערכים רעים. ואירופה הפסיקה להאמין בכוחם של ערכים טובים ולכן היא הולכת ומדרדרת לחוסר אונים. אמריקה אותו דבר. אובדן הערכים הטובים הוא זה שמביא את הזירה הבינלאומית להיכנע בפני הרשע האסלאמי.

  3. "במשך כעשור התבססה מדיניות החוץ הישראלית על הרעיון הקודר, ולפיו הקהילה הבינלאומית היא מקום דרוויניסטי. הבריתות היחידות שעליהן ניתן לסמוך הן אלה המבוססות על אינטרסים כלכליים או ביטחוניים. אין מקום במדיניות חוץ לדיאלוג המבוסס על ערכים משותפים, או על ידידות בין עמים. במקום מדיניות חוץ פעילה וחיובית נקטה ממשלת בנימין נתניהו מדיניות של חשדנות פסימית."

    יש מקרה היסטורי מיוון העתיקה (!!!), שמדגים לאוויל חסר תעודת הבגרות (ככה זה, כאשר לומדים את "תורת הריקוד הפמניסטי של מקררים פלורליסטיים", במקום היסטוריה) כמה האוויל טועה:

    2 ערים ביוון העתיקה, היו על סף מלחמה (נשאיר לחסר תעודת הבגרות, ללמוד מה היה תפקיד הערים ביוון העתיקה). נציגי 2 הערים פנו לאתונה לשם ברית צבאית ו/או הגנה. נציגי העיר הראשונה, פנו לתושבי אתונה (נשאיר לחסר תעודת הבגרות, ללמוד מה היה סוג הממשל/הדמוקרטיה ששלט באתונה) עם תיאור מפורט של כל העזרה והתמיכה שהעיר הושיטה לאתונה וצבאה עד כה. היית זאת ללא ספק, רשימה ענפה מאוד! עוד הם הוסיפו, אם יבחרו תושבי אתונה לחבור אל העיר השנייה – כיצד יכולו לפרש זאת כל בני הברית של אתונה בעבר ובהווה? במיוחד לאור כל העזרה שקיבלו! נציגי העיר השנייה, הודו שעברם אינו כה מזהיר – לא רק שאין באמתחתם עזרה לתושבי אתונה וצבאם, אלא הם אף שיתפו פעולה עם אוייבי אתונה בעבר. לפיכך, ההצעה היחידה שהם יכולים לתת, היא שהצי שלהם חזק כמו זה של אתונה עצמה ולפיכך, ברית בין 2 הערים תניב את הצי החזק ביוון. זה כל מה שהיה להם, להציע.

    לאחר הצבעה, החליטו תושבי אתונה באופן מוחלט, על תמיכה בעיר השנייה.

    אז כן, הפוליטיקה הבין-מדינתית מתנהלת על פי אינטרסים. זו היית רק דוגמא אחת מבין רבות לכך. דוגמא עדכנית יותר, שחסר תעודת הבגרות היה צריך להכיר, זה הסכם ריבנטרופ–מולוטוב או הסכם בנט-לפיד-עבאס.

    אפילו על מנת לכתוב בפמפלט של שוקן, כפי שלפיד עשה, צריך הצטלבות של אינטרסים. אם כי, ברור שמר שוקן לא יודה שמטרתו היא קידום רצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו אלא יכתוב, שמטרת הפמפלט שלו היא קידום דמוקרטיה פלורסליסטית של חזיות לבירליות (או כל גיבוב מילים אחר של קשקוש נוכלי הסמול).

    זה שחסר תעודת הבגרות, חושב הזקן הסנילי יאשר למדינת ישראל הצטיידות המערכות "כיפת ברזל", להגנה על חיי אדם בישראל, מפני חבריו של מנסור עבאס (צטוט: רע"מ: לא נתמוך בממשלה שתכריז מלחמה נגד העם שלנו בעזה) בחמאס, תמורת מאמר מתחנף בפמפלט של שוקן – זו הסיבה, מדוע אסור לבחור בו ובבוגדים במצביעיהם מ"ימינה" והפאשיסטים של סער (אשר ניסו ומנסים לקדם חקיקה החלה בדיעבד, במטרה לפגוע ביריב פוליטי – בדיוק כפי שהיטלר חוקק) – בבחירות הבאות.

    זאת חייבת להיות הקדנציה האחורנה של בנט, לפיד, סער, אלקין, שקד, אורבך, קארה, סילמן, פינטו, כלפון, כהנא, שאשא-ביטון, השכל, בגין, יצחק-הלוי, שיר, האוזר והנדל. תומכי הטרור והפאשיזם, צריכים לראות כל כניסת הבאה, רק מבחוץ.

  4. מאמר מעולה!! לפיד היה מאז ומעולם פרוגרסיבי מסוכן. הוא מהלך על חבל דק של כביכול "מרכז", למרות שברור לכל שהוא שמאל קיצוני פרוגרסיבי. כל הפעולות שלו מונעות ע"י הרצון העז למחוק את מדינת הלאום היהודית והציונית ולהכיל עלינו מציאות גלובליסטית של גלי הגירה אין סופיים של פליטים ומסתננים לא יהודים, במטרה לחסל את מדינת ישראל כפי שזו מוכרת לנו. חד וחלק.

  5. לפיד בעצמו פועל על פי אינטרסים, מפעיל כוחניות רבה בטוויטר, כפלפי פולין למשל
    למעשה כשלון גלובליסטי מהדהד כלפי פולין
    נראה שחמאס לא מתרשם מציוצי לפיד עוד פחות מפולין.
    שיהיה לנו בהצלחה עם ממשלת המגיפה, הדיכוי (טליה איינהורן).

  6. לגבי הפסקה שעוסקת באוטופיה לא מדובר על "גודל הבור" אלא על גודל הבורות. בעיתון הארץ יודעים את זה ופועלים להסתיר. אם היה מדובר בפוליטיקאי מהימין, היו מריצים בלופ אין סופי את השגיאות שלו בהיסטוריה כמו האמירה על קופרניקוס אבל הם צריכים בור עם קבלות, אחד שגם אפשר יהיה לתפור לו איזה תיק בעתיד… לפיד הוא לא שמאל פרוגרסיבי, הוא כלום בדיוק כמו ביידן שסירב לאינטגרציה בביתי הספר בארה"ב כדי שבנו לא יאלץ ללמוד עם שחורים, ועכשיו פותח את הגבול עם מקסיקו על פי דרישת השמאל הקיצוני. אלה אנשים עם מיומנות תקשורת טובה ואפס תוכן. אידאלי למי שמנווט אותם שגם יכול לשכתב את הראיון, לתקן שגיאות ולהגיש מוצר מושלם לקוראיו ה"חושבים".

  7. ב 27 באוגוסט 2023 נשוא הכתבה אמור, לפי החוק, להתחלף עם ראש הממשלה הנוכחי, ולהתמנות לתפקיד ראש הממשלה.
    ב 14 במאי 2024 אמור לחול יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל.
    ביום העצמאות משודר חידון התנ"ך הבינלאומי לנוער, שמציג את בקיאותם של בני נוער יהודים מכל העולם בתנ"ך – הבסיס והדבק של העם היהודי.
    חלק מכובד בחידון התנ"ך הוא שאלת ראש הממשלה.
    לאור בקיאותו המוכחת של ראש הממשלה החלופי בתנ"ך ובהיסטוריה של עם ישראל (יום הכיפורים הינו מנהג חדש, הכותל המערבי הינו המקום הקדוש ביותר לעם היהודי), מהו גודל הכבוד שינחיל ראש הממשלה שצפוי להיות אז, לחידון התנ"ך ולעם ישראל? וכיצד יתייחסו אומות העולם למדינת ישראל כשהעומד בראשה מפגין בקיאות וידע מרשימים בספר הספרים – אותו הספר שעליו מתבססת מדינת ישראל, ועליו מבוססות 2 הדתות שמתחרות נגד היהדות וגורמות ליהודים צרות מאז שהן נוסדו?

    ראשי ממשלה קודמים, כולל אלו שהיו רחוקים משמירה על ההלכות, כיבדו מאד את התנ"ך. חלק מהם (למשל דוד בן גוריון) אפילו נעזר בתנ"ך כדי להסביר את עמדת עם ישראל ומדינתו. היה להם ידע בתנ"ך.
    אם מישהו ישאל את ראש הממשלה החלופי שאלה קטנה בתנ"ך, לאיזו רמת בקיאות יכול השואל לצפות מהנשאל? לדתיים שבינינו – איך אפשר לסבול חילול שם שמיים שכזה?

    1. אחרי שראש הממשלה הדתי הראשון הוא גם ראש הממשלה הכי נכלולי בהיסטוריה?!
      נראה לי שכבר מתרגלים לסבול חילול השם.

  8. לא להתגייס לצבא ולא להגיע למילואים!

    ארץ ישראל ה-2 לא בשר תותחים של ארץ ישראל ה-1 (האויב השמאלני)!

  9. גד איבגי מנתח לעומק ובמדוייק את תפישותיו של לפיד, ותוכניות "האוטופיות" – שהן מנותקות לחלוטין מן המציאות בזירה הבינלאומית. חורבנה של מדינת ישראל בהנהגת היהיר לפיד, תהא בלתי נמנעת, אם הימין לא יפעל בצורה אקטיבית ונחרצת. לפיד = מסוכן לישראל.

    1. לאף אחד בישראל, לא אכפת מה אתם בחמאס חושבים.

  10. איך אמר השדרן "זה מה שאמרתי לכם." יטבו נפתליני הנוכל,הרמאי הפתולוגי הנמוך,השקרן הפסיכוטי ייראה כנער מקהלה לעומת הבולשביקו-פשיסט המנוול הזה.תפקידו בשנתיים שנותרו לכהונתו:להטמיע היטב בסיוע אספסוף האולפנים המחבלו תקשורתי את הנרטיב השקרי שנתניהו סלל את הדרך להכנסת מפלגה ערבית ללב הקונצנזוס כשסיכם עם המנוול עבאס על תמיכתו בממשלה ואז לכשיתמנה לתפקיד יישם את חלומו הרטוב ביצוע תכנית התנתקות וגירוש של לפחות 100000 מתיישבים ביו"ש ולצורך כך הוא מוכרח לטפח קשרים טובים עם 3 הרגליים שעליהם תעמוד תכניתו השטנית:המערכת המשפטית שתשמח לתת לו גיבוי משפטי וכבר מוכנים טיוטות כתבי אישום נגד מתנגדים פוטנציאליים מהקואליציה,המערכת התקשורתית והקהילה הבינ"ל(ותזכרו שלפני בחירות 96 נערכה בשארם א שייח ועידת פסגה בהשתתפות קלינטון,מובארק,ערפאת ימ"ש ופרס כשתכליתה להביא לנצחונו של האחרון בבחירות)….