לארס וילקס נאלץ לחיות במסתור ונדחה בידי אליטות התרבות, רק משום שסירב לוותר על חופש הביטוי
כאשר היסטוריונים בעתיד ייגשו למלאכת הכתיבה של קורות ראשית המאה ה-21, אחד הפרקים המבלבלים ביותר עשוי להיות זה העוסק ב"מלחמות הקריקטורות" – תופעה שבני הזמן הצליחו לדבר עליה מבלי לפרוץ בצחוק, ואפילו בתחושת אימה. מלחמות אלו החלו מפרסום בודד של קריקטורה של הנביא מוחמד אשר התפרסמה בעיתון דני ב-2005, ולאחריו מוסדות ואנשים הותקפו וההמון הזועם ניצח. במהרה מצאה את עצמה דנמרק, מדינה בת חמישה מיליון תושבים בלבד, במוקד של חרמות בינלאומיים וכמטרה לזעם מוסלמי.
מלחמות נוספות פרצו לאחר מכן. בפאריז, המגזין 'שרלי הבדו' פרסם קריקטורות של מוחמד כאות הזדהות עם כמה מאיירים דנים שחיו תחת איומים. אך גם במדינות סקנדינביות אחרות החלו להופיע ניצוצות זעירים של סולידריות. אחד מהם הגיע מן האמן השבדי לארס וילקס. שבדיה באותה העת הייתה אחוזה בקדחת בדיחות על כלבים וכיכרות, והצייר המוכשר תרם את חלקו הצנוע כאשר פרסם בזריזות קריקטורה של כלב בעל ראש בדמות מוחמד, העומד בלב כיכר. העולם המוסלמי הגיב בהתפרצות זעם נוספת, ולארס וילקס, בדומה לעמיתיו הדנים, הפך למטרה של ניסיונות התנקשות ונאלץ לחיות חיים של בידוד והגנה משטרתית מסביב לשעון.
למרות שרבים באותם ימים דיברו על הצורך לעמוד בגאון מול איומי האלימות, כלי התקשורת בעולם החופשי גילו אדישות מופגנת לגבי תמיכה ממשית בבודדים שהעזו לעשות זאת. מעטים אמנם פרסמו מאמרי מערכת בכתבי עת נחשבים, בהם הדגישו עד כמה בלתי נסבל המצב בו פנאטים דתיים מכתיבים לאמנים מה לצייר או לעיתונאים מה לכתוב. אך מרבית התקשורת העדיפה לקחת את תפקיד הצופה מן הצד, וצפתה כיצד המשתתפים האמיתיים שילמו מחיר כבד מאוד.
בחודש ינואר 2010, מוסלמי ממוצא סומלי שהיה חמוש בגרזן פרץ לביתו של קורט וסטרגארד, יוצרן של כמה מהקריקטורות הדניות הידועות ביותר. תוכנית הרצח נכשלה רק משום שווסטרגארד הצליח להיכנס בזמן לחדר הביטחון שהמשטרה התקינה בביתו במיוחד עבור מקרים כאלה. בנובמבר 2011 הושלכו פצצות תבערה לעבר משרדי 'שרלי הבדו' בפריז; כארבע שנים לאחר מכן, שני מחבלים מוסלמים פרצו למשרד ביריות, ורצחו את מרבית המשתתפים בישיבת המערכת של אותו בוקר.
כעבור מספר שבועות, בחודש פברואר 2015, מחבל מוסלמי פתח באש באירוע למען חופש הביטוי שנערך בקופנהגן. לארס וילקס היה אחד הדוברים באירוע, וקולנוען דני שישב לצדו נרצח מכדורי המחבל. אלה הם רק כמה מהאירועים שתפסו את הכותרות העולמיות, אך במהלך 16 השנים מאז פרסום הקריקטורות הראשונות נערכו עוד אינספור ניסיונות לסיים את חייהם של המעורבים. רשויות החוק באירופה ובאמריקה הצליחו לסכל עוד כמה ניסיונות נוספים.
בכל פעם שמקרה כזה התרחש התקשורת הביעה את צערה המנומס, ובכל פעם האנשים שנשאו באמת את עול החברה החופשית חשו מבודדים יותר ויותר. אותו אירוע בקופנהגן ב-2015 היה אחד מסדרת מפגשים אותם ארגנו חבריו של וילקס, במטרה להכניס מעט אור לחייו. אחד מהם סיפר לי אז:
הסכמנו על כך שלא נשאיר את לארס לבדו בעולם, ואם הממסד האומנותי בשבדיה סרב לתמוך בו, אנחנו נעשה זאת. רצינו להעניק לו במה לעשות את מה שאהב לעשות בטרם נאסר עליו לפגוש את הציבור. זה הדבר הראשון שנעלם כאשר אתה הופך למטרה מאובטחת ואנשים מפחדים להזמין אותך לאירועים, תערוכות או דיונים ציבוריים"
מצבו של וילקס רק הלך והתדרדר לאחר הפיגוע בקופנהגן. אנשים המשיכו להביע תמיכה כלפי חוץ, אך המשימה למצוא גלריה שתסכים להציג את יצירותיו הפכה קשה הרבה יותר. שיח הסולידריות נמשך עם כל ניסיון פיגוע נוסף, אך בפועל העולם שסביבו נסוג לאחור עוד צעד.
ראיתי חלק מכך בעצמי בביקוריי בסקנדינביה באותה העת. ב-2015 הייתי אחד הדוברים באירוע לציון יום השנה העשירי לפרסום הקריקטורות של מוחמד בדנמרק. חלק מן האירועים החלו להזכיר ספרי מתח של אגתה כריסטי. הסופר לארס הדהגור זכה לפגוש בפתח ביתו מתנקש שניסה לירות בראשו; צייר אחר שדיבר באירוע הודיע על פרישה לאחר שנים של חיים במסתור; ביתה של קומיקאית נורבגית שהשתתפה באחד האירועים הועלה באש, והיא ומשפחתה הושמו תחת הגנה משטרתית; הדוברים באותו אירוע לציון יום השנה התבדחו ביניהם בציניות: "ממש לא אכפת לי – אתה יכול לעלות לדבר לפניי".
הרשויות הדניות הודיעו למארגנים כי המקום היחיד בו ניתן לערוך את האירוע הוא ארמון הפרלמנט המבוצר של כריסטיאנבורג. זה היה המקום היחיד במדינה שכוחות הביטחון היו יכולים להגן עליו באופן סביר במקרה של מתקפת טרור. בדרך לאירוע גילינו כי מחלקת המדינה האמריקנית ומשרד החוץ הבריטי הזהירו את אזרחיהם שלא לבקר במרכז קופנהגן באותו יום, משום שבבניין הפרלמנט נערך אירוע בו מוצגות קריקטורות. כמובן שאף אחד לא יצר קשר איתי או עם הדוברים האחרים אך זה לא היה משנה בכל מקרה. היינו נחושים לדבר אז, אפילו שאנשי דאע"ש איימו לבצע פיגוע.
באותו היום זכינו לקבל הצצה קטנה לאופן בו החיים נראו עבור אותה קבוצה קטנה של אמנים סקנדינבים ואחרים. המסעדה בה תיכננו לסעוד בערב ביטלה את ההזמנות אחרי שהבינה שאנחנו אמורים להגיע מלווים בכוח אבטחה. אמנם מצאנו בהמשך פאב סימפטי לשתות ולחגוג בו, אך זו הייתה רק דוגמה קטנה למה שלארס וילקס נאלץ לעבור בכל יום בחייו. ישנם רבים המחבבים את רעיון החירות אך העובדה היא שאנשים מתחלקים בפועל לשתי קבוצות: אלה האומרים "לעזאזל עם ההשלכות" ואלה האומרים "אתה חייב להבין שהלקוחות האחרים שלי עשויים לעזוב".
לכן קשה מאוד לאדם רגיל לדמיין את מה שעבר על לארס וילקס ביום אחד, שלא לדבר על שנה או עשור: אלפי פעמים בהם נתקל בבריחות קטנות ובמיני-תירוצים. בסופו של דבר, ההגנה על חופש הביטוי אינה רק עניין מסוכן ויקר, היא גם יכולה להפוך למטרד. וככל שהעניינים נמשכו כך האנשים התרחקו.
עולם הפוך
השנה האחרונה הייתה קשה עבור האמנים שנותרו. בחודש יולי, קורט וסטרגארד נפטר בגיל 86, אך לפחות הלך לעולמו בשנתו ומסיבות טבעיות. ב-3 באוקטובר, לארס וילקס מת מוות מאוד לא טבעי בתאונת דרכים בדרום שבדיה. הוא הוסע כרגיל, במכונית לא מסומנת יחד עם שני מאבטחים, כאשר הרכב סטה מסיבה לא ידועה והתנגש במשאית. צמד המאבטחים נהרגו במקום יחד עם האמן בן ה-75.
כדי לעשות צדק היסטורי עם דמויות חשובות, ראשית עלינו לנסות ולהבין אותן. אולי כעת כאשר וילקס, וסטרגארד וחברי מערכת 'שרלי הבדו' אינם בין החיים, כמו רבים אחרים שהיו מעורבים במלחמות הקריקטורות, ייעשה מאמץ אמיתי להבין מי הם היו באמת. בוודאי שהם ראויים לניסיון משמעותי יותר מזה שנעשה כאשר היו עדיין חיים.
בהקשר האמריקני במיוחד, נראה כי אנשים אלה נשכחו לחלוטין. אף אחד מהם לא היה איש ימין של ממש, לא שיש משהו רע בלהיות איש ימין. החל מהאמן הראשון ועד האחרון, כמעט כולם היו אנשים חופשיים, בעלי ראש פתוח וחוש הומור, ואם כבר נטו לצד פוליטי היה זה לכיוון שמאל, בסגנון אמנותי-אנרכיסטי ואמונה שתפקיד האמן בחברה חופשית הוא לגרום לאנשים לחשוב ולצחוק – על הכל. אלמלא עסקו בין היתר במוחמד ובנושאים הקשורים לאסלאם, הרי שאותם אמנים היו זוכים לכל השבחים בעולם מעמיתיהם, ובאמריקה בפרט.
אם לארס וילקס היה סופג איומים על חייו משום שהעליב כל דת אחרת, הוא בוודאי היה אורח כבוד באחד הטקסים הנוצצים שהוליווד אוהבת כל כך להפיק. אם קורט וסטרגארד היה מהווה מטרה לרצח מצד נוצרים קיצוניים למשל, הוא בוודאי היה זוכה לסרט מיוחד על חייו בנטפליקס. אנשי 'שרלי הבדו' אמנם זכו לתואר כבוד לאחר מותם מטעם ארגון PEN America המאגד סופרים ואמנים למען חופש הביטוי, צעד שעורר סערה ותגובה נזעמת מצד רבים באליטה התרבותית בארה"ב שגינו את העיתונאים שנרצחו והגדירו אותם "אנטי-אסלאמים" שלא השכילו לכפר על ההיסטוריה הקולוניאליסטית של אירופה.
בכירי התרבות והספר באמריקה משמיעים כל העת סיסמאות יפות על הצורך בהבנה ומתן כבוד לתרבויות אחרות, אך מעולם לא עשו אפילו מאמץ קטן כדי להבין את האירופאים שהעזו להתנגד לאסלאם הקיצוני. אנשים אשר בראשית המאה ה-21 היו מוכנים לסכן את חייהם במודע רק משום שהאמינו כי החופש לצחוק, לבקר, לצייר, לכתוב ולחקור אינו נעצר בגבולות העולם המוסלמי, ושחברות חופשיות המאפשרות קיומם של חוקי חילול הקודש (בפועל או בדרכים אחרות), אינן ראויות באמת לתואר "חופשיות".
הם היו אנשים טובים, אנשים יוצאים מן הכלל, ולארס וילקס היה מהטובים שבהם. למרבה הצער, כיום נראה שלא נמצא להם תחליף. דור חדש ואמיץ לא קם אחריהם, ויש לכך סיבות מובנות. לא משום שאיננו מבינים מה קורה היום, אלא דווקא בגלל שאנחנו מבינים טוב מאוד, טוב מדי. הלקח שלמדנו מן העשורים האחרונים הוא שהחרב אכן חזקה יותר מן העט. אנשים בעולם התרבות והאומנות שאימצו את התפיסה הזו משגשגים היום. דווקא אנשים שלא הסכימו בשום אופן לקבל אותה הולכים ומתים.
דאגלס מאריי הוא מחבר הספרים ‘המוות המוזר של אירופה‘ ו'שיגעון ההמון'. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו‘.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
איש אמיץ מאוד
יהי זכרו ברוך
העולם ה"נאור" הוא עולם צבוע ושיקרי.
אותם אלה שנלחמים על זכויות אדם ועל מערכת שלטון חוק בלתי תלוייה מוכנים בלי ניד עפעף לסלוח למערכת על כל חטאיה ובלבד שתסייע להם לקדם את האידאולוגיה שלהם.
אותם אלה שנלחמים עבור חופש הדיבור ומקדמים שיח מלקק עם מרצחים נלחמים גם לסתום את הפה לאלה שמתנגדים לאג'נדה שלהם.