ראיון עם אמנון לורד על ספרו פרשת לוקאצ'ב

ראיון מיוחד: אמנון לורד מדבר על ספרו ועל “דור האפיקורסים” שהוליד הקומוניזם הציוני: "לשמאל יש נטיה להתפצל, להקצין, ולהיות טהרנים ללא גבול ביחס לאידיאולוגיה הסוציאליסטית"

במרכז: דוד גן גוריון בהלוויתו של חיים ארלוזורוב, 1933 (צילום מסך)

"סטלין! סטא-לין!

סטא -לין אבינו, רוסיה אמנו!

סטא-לין! סטאלין!

תחי מולדת הסוציאליזם! תחי מנהיגת האנושיות המתקדמת!

הלאה הפשיזם היהודי!"

אמנון לורד, פרשת לוקאצ'ב, עמ' 165.

 

קוראיו של אמנון לורד מכירים את התעניינותו בתולדות השמאל בעולם ובציונות, ובמיוחד את המקום שהוא מקדיש לתופעת הערצת מרקס, לנין וסטלין בקרב אידיאליסטים ואינטלקטואלים. ללורד יכולת מרשימה להסביר כיצד תופעות אלו – חלקן בנות מאה שנים ויותר – עדיין פועלות בקרבנו כיום. הרומן ההיסטורי פרשת לוקאצ'ב מאת לורד הוא ניסיון ספרותי לרדת לעומקה של תופעה היסטורית זו, ובראיון עמו ניסיתי לברר את עיקרי הסיפור, את המסתתר מאחוריו וגם את הרלוונטיות שלו לימינו.

תיאור כרונולוגי של הזירות ההיסטוריות המתוארות בספר

החלק הראשון של הספר מתרחש בשנות העשרים. אלו ימי העלייה השלישית, ובקרב תנועת העבודה החלוצית פועלת "מחתרת הקיבוץ" – ארגון עם זיקה ל"שומר" מימי העלייה השנייה, והוא משלב אווירה של חשאיות, עם ביצוע מעשי שוד ופעולות ביטחוניות בעלות אופי מקצועי – התקפי יותר מהמקובל בקרב ההנהגה הציונית. אין בהירות גמורה לגבי מה שהמחתרת הזו רצתה להשיג. לפנינו גברים ונשים שרצו לאתגר את הנהגת היישוב מבחינה פוליטית וביטחונית, ונשענו על אידיאולוגיה שמאלית, אבל שהיה להם גם צד הרפתקני וקונספירטיבי שעמד בפני עצמו.

זהו הרקע לעלילותיו של גיבור הספר, יחיאל לוקאצ'ב – אידיאולוג, מהפכן, שודד, מתנקש ורודף שמלות. הדמות   – המבוססת על אדם אמיתי בשם ירחמיאל לוקאצ'ר – נשלח על ידי מחתרת הקיבוץ לברלין, במטרה לרכוש ידע מקצועי מאת חוגים קומוניסטיים. לוקאצ'ב פוגש בגרמניה חבר נעורים יהודי שמשפיע עליו ולמעשה שוטף את מוחו, וכאשר הוא שב לארץ ישראל – אל אהובתו שבקיבוץ – הוא כבר פועל בשירות ברית המועצות. כאן רוצה לוקאצ'ב להיאבק באימפריאליזם הבריטי, וכן לקבל "הצהרת בלפור" בולשביקית – ובכך לעצב את התנועה הציונית והיישוב היהודי כשלוחה של המהפכה האדומה.

חלקו השני של הספר מתייחס לפרשה ההיסטורית הקשורה בדמותו האמיתית של מנחם אלקינד. הוא היה איש העלייה השלישית ואחד מראשי גדוד העבודה, שהוביל את הפלג השמאלי בה. בשנת 1927 עמד אלקינד בראש קבוצה של כמה עשרות חברים וחברות שיצאו להקים קיבוץ בשם "וויו נובה" – "הדרך החדשה" בחצי האי קרים. אלקינד עצמו נרצח על ידי המשטר הסטליניסטי בתקופת הטיהורים והקיבוץ לא שרד את מלחמת העולם השנייה. ברומן יוצאים לוקאצ'ב, אהובתו תמרה ושני ילדיה עם החבורה לקרים, על מנת להגשים את הקומוניזם. כעבור זמן קצר הגיבור נתפס על ידי המשטרה החשאית הקומוניסטית ונשלח באיומי סחיטה לבצע פעולת התנקשות דרמטית בארץ ישראל.

בכך אנו מגיעים לחלק השלישי של הספר והוא הספקולטיבי ביותר: לוקאצ'ב ושותף שלו, הם אלו שרוצחים את חיים שאולוב (שמשום מה מזכיר בשמו את המנהיג הציוני חיים ארלוזורוב) על חוף הים בתל אביב בקיץ 1933. נראה שבכך הם משרתים יוזמה בולשביקית: יצירת עימות, ואולי אף מלחמת אחים בין ימין לשמאל, בתוך התנועה הציונית. המעשה מבוצע בהצלחה ולוקאצ'ב המתנקש שב לברית המועצות, אך מיד נשלח לגואלג, שם הוא עובד בפרך כמה שנים ובשנים הבאות הוא נלחם ושורד את המערכה בסטלינגראד.

חלקו האחרון של הספר מתרחש במדינת ישראל בתחילת שנות החמישים. השמאל הארץ  – ישראלי עובר משבר חמור בשל "משפטי פראג" של שנת 1952, בהם עומד לדין מרדכי אורן, איש השומר הצעיר ומפ"ם ותומך נלהב של ברית המועצות (וזוהי אחת הדמויות בספר). שנה אחר כך מת סטלין ומותיר את הקומוניזם העברי בצער והלם. על רקע התרחשויות אלו שב לוקאצ'ב רווי התלאות למדינת ישראל על מנת לערוך את חשבון פרשת חייו.

מהן התופעות החברתיות והפסיכולוגיות המאפיינות את ההיסטוריה של השמאל הציוני הקיצוני שמושכות את תשומת לבך?

הנקודה הראשונה היא מה שאני מכנה "משבר ההשמאלה". זוהי הנטייה המתמדת של תנועות השמאל להתפצל, להקצין, ולהיות טהרנים ללא גבול ביחס לאידיאולוגיה הסוציאליסטית. אלו תופעות שחזרו על עצמן פעם אחר פעם בתוך תולדות תנועות השמאל, ובסופו של דבר היה ביכולתן להוביל חלוצים וחלוצות אל מחוץ לגבולות של התנועה הציונית.

הנקודה השנייה היא היותו של השמאל הרעיוני כוח רב השפעה על צעירים אידיאליסטיים. הדרך המרתקת שבה בני אדם נלהבים ויפים – כאנשי התנועה המופלאה של "השומר הצעיר" – הולכים שבי ובצורה קיצונית אחרי מנהיגים, מורים, מדריכים וספרים שמוכרים להם רעיונות עוועים, אך הם מעריצים את הרעיונות הללו ללא סייג.

הנה למשל מאיר יערי, מראשי השומר הצעיר ומפ"ם – איש רוח אמיתי – היה מעריץ של סטלין. והנה, בקיבוץ מזרע – כאשר סטלין מת, כינסו את כל הקיבוץ, נעמדו ב"מפקד" במגרש הכדורסל ואחד ממנהיגי הקיבוץ הודיע: "התייתמנו" ופרץ בבכי. בשנת 1956 חשף חרושצ'וב את פשעי סטלין בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית, ובארץ ישראל היו אנשים שהתמוטטו נפשית בגלל התוכן של הנאום הזה. העובדה המדהימה היא שסטלין ומה שהוא ייצג זכו להערצה של רבים גם לאחר הנאום.

חייבים להבהיר למי שלא יודע, שלא כל תנועת העבודה הציונית הייתה אחוזה בהערצה הזו.

כמובן. דוד בן גוריון היה עוין מאוד לכל הגישה הקומוניסטית ולהערצת סטלין של השומר הצעיר ותנועת מפ"ם. הוא קרה לזה "שמד רוסי". והיה גם את שלמה לביא, איש העלייה השנייה ומקים עין חרוד. הוא אמר שצריך להכריע אם עין חרוד תהיה "מוסקבה" או "ירושלים", והוא רצה שהיא תהיה "ירושלים". הקיבוצים של מפא"י היו משוחררים לגמרי מהפסיכוזה הזו של הערצת סטלין.

עד כמה משתקף סיפור חייך בפרשיות אלו?

אני בן קיבוץ השומר הצעיר "עין דור" שכמו שאר קיבוצי השומר הצעיר היה שקוע בהערצת ברית המועצות וסטלין. עם זאת זה נכון שבדור שלי ההערצה הזו הפכה להיות איזה עניין פולקלוריסטי ולא יותר מזה.

הרומן שלך מסתיים בשנות החמישים. כיצד הסתבכו הקיבוצים בעשרות השנים הבאות עם היחס החם שלהם לברית המועצות?

באה שנת 1967 והנשק הסורי ברמת הגולן שירה על הקיבוצים שלנו היה רוסי. אחר כך באו מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, וכולם ידעו שהמערכות הכבדות הללו הם חלק מהמלחמה הקרה, ושאנחנו, הישראלים, בצד של האמריקנים, בעוד הרוסים מחמשים את האויב.

כיום קשה לקבל את התופעות הללו של הערצת הקומוניזם וסטלין, איזו זכות אתה יכול ללמד על הדור הזה?

לימוד הזכות אינו קשה. מדובר בדורות של אידיאליסטיים, מתקני עולם ובוניה החלוציים של ארץ ישראל. הרצון והמחויבות לתקן עולם ולברוא עולם חדש, והשאיפה לעצב חיים מוסריים יותר ליחיד ולכלל, באו מהערצת הקומוניזם, ועד היום הם חלק בלתי נפרד מחומרי הגלם מהם עשויה החברה הישראלית.

צריך גם לזכור שטובי בנינו גדלו על הרעיונות האלה: דורות של לוחמים שנהרגו במלחמות ישראל עד שנות השבעים היו מוכנים למסור את נפשם מתוך האידיאולוגיה השמאלית הזו.

יש גם לציין שמשנות השלושים ובמיוחד לאורך שנות מלחמת העולם השנייה, סטלין היה נערץ משום שהוא לחם מול הנאצים. כמובן שהדימוי הזה בעייתי מאוד: הרי ערב מלחמת העולם השנייה וכשנתיים לתוכה הגרמנים והרוסים היו בנות ברית. בכל מקרה, המחשבה אצל רבים – בעולם ובארץ ישראל – הייתה שברית המועצות ו"המלחמה הפטריוטית הגדולה" שלה הם מגיני החירות האנושית וההומניזם.

זהו גם הרקע לקשר שבין הצבא האדום לפלמ"ח לבין צה"ל. ממי למדו הישראלים להקים צבא מסתער, דבק במשימה, בעל רוח הקרבה ויכולת אלתור? מצד אחד מאורד וינגייט הבריטי, ומצד שני – מעלילות הגבורה של הצבא האדום. יצחק שדה, המפקד הראשון של הפלמ"ח, היה סטליניסט.

ויש עוד שני דברים שחשוב להזכיר: הראשון, שבזמן שהאמריקנים והבריטים לא הפציצו את מסילות הברזל המובילות לאושוויץ, הרוסים כבר תיעדו את זוועות השואה עם "הספר השחור" של אהרנבורג וגרוסמן, והשני, שלסטלין היה תפקיד בהצבעה על חלוקת הארץ והקמת מדינת היהודים. גם בן גוריון הכיר בכך כשאמר: "בזכות סטלין ימח שמו, יש לנו מדינה".

האם כל זה רק היסטוריה, או שיש לסיפורים הללו נוכחות חיה גם בימינו?

לי אין ספק שהנטייה של השמאל להקצין, והיכולת של מנהיגיו ומוריו להשפיע על דורות צעירים, המשיכה הרבה אחרי סטלין ועדיין קיימת בימינו. אפשר לספר את הסיפור הזה משני היבטים מרכזיים.

נתחיל מהבחינה ההגותית. הערצת האינטלקטואלים המערביים את סטלין הסתיימה בסוף שנות החמישים, אך היו מהם שפנו כעת בחזרה אל מרקס ואל המרקסיזם. כך התחדשה הרוח הזו באמצעות הניאו – מרקסיזם. השלב הבא של צורת החשיבה הזו היה הפוסט מודרניזם. יש רבים שמתפעלים עד היום מ"החידושים" של התופעה הזו של ה"פוסט", אך מבחינה אינטלקטואלית היא כבר די ישנה. בכל מקרה כל מי שעיניו בראשו רואה שיש לפוסט מודרניות נטייה פנימית מוכרחת להתאבדות. כבר אמרו לפני שהפוסט מודרניזם מת  משום שהרג את עצמו – והוא מונח כמו גווייה המזהמת את המים שלנו. אז הנה יש לנו רצף רעיוני: סטליניזם – חזרה למרקסיזם – ניאו מרקסיזם – פוסט מודרניזם. והכל ואריאציה על נושא אחד: להט מהפכני שרוצה לברוא עולם חדש, טהור ואוטופי ובדרך לחסל את הבורגנות, הלאומיות והמסורת.

מבחינה היסטורית יש לנו נקודת מבט נוספת, המשולבת בזו הקודמת. אחרי מות הסטליניזם, עברה הרוח המהפכנית  הציבורית למוקדי הערצה אחרים. פוליטיקאים, אינטלקטואלים, אמנים וסטודנטים מערביים התחילו להעריץ את מאו דזה דונג, והתמידו בכך למרות האכזריות הלא תאמן של "הקפיצה הגדולה קדימה" בשנות החמישים והשישים, ושל "מהפכת התרבות" בשנות השבעים. אני הכרתי היטב מעריצי מאו בקרב אנשי מפ"ם.

למאו נוספו דמויות אחרות כמושא להערצה. תחילה צ'ה גווארה – משחרר המדוכאים עלי אדמות בדרום אמריקה, אחר כך הו צ'י מין, מנהיג צפון ווייטנאם הקומוניסטית במאבקה מול האימפריאליזם האמריקני, ולבסוף הטרוריסט הרצחני שנתפס כלוחם שחרור אנטי מערבי – יאסר ערפאת. כל זה לווה בתופעות שאנחנו עדיין נדרשים להם עד ימינו:  הערצת "האלימות המשחררת" (בדמות פעולות טרור של צעירים מערביים), הערצה של עמים מדוכאים מתוך ביטול עצמי של ה"מערב", ראיית הסטודנטים כמעמד פועלים חדש, ופעולות מעשיות להרס החינוך בקמפוס האקדמי.

אמנון לורד (צילום: עצמי)

וכאן בנקודה ההיסטורית הזו – בשנות השבעים והשמונים – כל האקלים הזה הופך להיות גם אנטי ציוני – אנטי ישראלי, באופן מובהק. בתוך השנאה לבורגנות והשנאה לאמריקה, משתלבת ללא תקנה השנאה לישראל. זוהי צורה חדשה של אנטי ציונית קיצונית, והיא קיימת עד היום בקרב החוגים הדמויות שממשיכות למאה העשרים ואחת, את רוח המהפכנות משמאל. לכן היא משולבת בתיאוריית האוריינטליזם והדיכוי, הפוליטיקלי קורקט, החרם האקדמי ותרבות הביטול.

לצערי, משנות השבעים הרוח הזו קיימת גם בקרבנו: בקרב ישראלים ששייכותם למעגלי השמאל הקיצוני הופכת אותם בהכרח לאנטי ציוניים. ובכך סגרנו מעגל שלם בין לוקאצ'ב – שפרש מהציונות בשנות העשרים לטובת הקומוניזם. בעבר ובהווה: המהפכה העולמית האוטופית לא יכולה לחיות בשלום עם עניינם הלאומי של היהודים.

אני יכול רק להמליץ לקוראי הריאיון הזה לקרוא את הרומן היפה שכתבת, אבל לפני סיום אני חייב לשאול משהו על השירים העבריים והיהודיים ששתלת בתוך הסיפור. מי שיקרא את הספר בזהירות ימצא בו כמה וכמה אזכורים לזמר עברי, מרחל המשוררת ועד שלמה ארצי. בנוסף שמרת גם מקום לפיוט היהודי. כאשר לוקאצ'ב נמצא בחקירת הנקוו"ד, והוא חושב שסופו הגיע הוא מזמזם לעצמו את המילים "קרב יום, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה", ומעביר בראשו את מילות "ונתנה תוקף". התחושה שלי, תוך כדי הקריאה, הייתה שכאן אתה נותן את הנשמה של העלילה.

הזמר העברי, הציוני, הארץ – ישראלי, הוא באמת סמל למה שמיוחד ושייך רק לנו, ולא לכל האנושות. מבחינה ספרותית זו הייתה דרך אחת קטנה לבטא את החיבה ללאומי על חשבון האוניברסלי.

מעבר לכך, הרגע הזה שבו חלוצה שהלכה להגשים את חלום המהפכה בקרים תחת שלטונו של סטלין, שרה לעצמה את המילים של רחל "לא פעם בקיץ, ברדת היום…" – הוא רגע עצוב, מלא החמצה. אפשר לראות לרגע כמה עוצמה יש באידיאולוגיה שיכולה לקחת חלוצה מהנוף של ארץ ישראל ומשירי רחל, ולדחוף אותה להגשים עד מוות אוטופיה קומוניסטית בברית המועצות של סטלין.

ולגבי השיר היהודי: הוא היה חלק בלתי נפרד מהעולם התרבותי של דור החלוצים הזה. מצד אחד היה בו תוכן שדרבן אותם למעשים מהפכניים, ומצד שני  – הוא קשר אותם בדרכים עמוקות ורבות חשיבות למסורת העתיקה של עם ישראל. זה משהו שראוי לזיכרון וראוי גם לשימור שלא יאבד בעתיד.

 

למאמרים נוספים של עשהאל אבלמן – לחצו כאן.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

 

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. אמרו חכמים
    מי שלא היה סוציאליסט בילדותו הוא חסר לב ומי שנשאר סוציאליסט בבגרותו הוא חסר מוח. אני למשל גדלתי בשומר הצעיר וגם אבי זכרונו לברכה היה בשומר הצעיר בפולניה. גם זכור לי שצעקנו סטלין אבינו רוסיה אמנו הלוואי והיינו יתומים. אז בכל זאת היתה התפכחות מסויימת אבל היו כאילו שלא רצו להבין או לשנות. אצלי כל זה נגמר בערך עם השירות הצבאי ופתחתי בדרך חדשה ללא סוציאליזם. היו עוד כמה כמוני אבל חלק גדול עדיין לא השתנה. אפשר לראות בהתנהגות של השמאל מוטיבים כמו דתיים כלומר אי אפשר לשכנע. ממש מצער לראות ואולי צחוק הגורל שתנועה מפוארת כמו השומר הצעיר מצאה את מקומה במפלגה כמו מר"צ שכבר מזמן אבדה כל קשר לציונות. צריך גם לזכור שהשומר הצעיר הוא לא רק אידאולוגיה אלא גם חברה שצעירים מצאו בקן השומר הצעיר ואם היתה אידאולוגיה הם פשוט התעלמו ממנה. לכן אי אפשר להסתכל על השמאל כמיקשה אחת אלא גוף עם קשת דעות רחבה ולפעמים דעות מנוגדות אבל יש הרבה חמומי מוח.

  2. לורד בוחר להתמקד ב g.p.s הרוחני של חברי השומר הצעיר בקיבוצים שלהם, בשנות החמישים. לורד נותן לאידאולוגיה משקל יתר בלתי פרופרציונלי לגבי הגורמים המשפיעים על חייהם בקיבוץ, ובפרט בקיבוץ של אמנון לורד, עין דור. לאנשים יש מטען חווייתי מפולין, איך נמלטו ברגע האחרון מהשמדה. איך השאירו את הכול מאחור, וכמו לוט ובנותיו נמלטו מפולין, דרך רומניה, ובדרך לא דרך, במזל גדול ותושיה אין קץ הגיעו לישראל. ולאט, לאט מבינים כי כל המשפחה בפולין הושמדה. שהעיירה שבה גרו נהרסה כליל. מה עם האח הקטן שהשאירו מאחור ונרצח על ידי האנטישמיים. מה אם ההורים חסרי האונים שלא היה ניתן להושיע. אנשי עין דור צריכים להתמודד עם עבר אישי קשה מנשוא. וכמו שאלתרמן, ביאליק גורי וחפר כותבים שום דבר בקיום הקיבוץ והמדינה לא מובן מאיליו. הערבים באו ואמרו שחברי עין הלבנבנים יחזיקו מעמד עד הקיץ ויברחו. ערביי הסביבה רוצחים את מנהיג קיבוץ עין דור בעת שהוא חורש. חברי עין דור בשיתוף עם התנועה, ההגנה, הפלמ"ח מבינים שדונם פה, דונם שם רגב אחר רגב, כך נבנת מולדת הם חורשים. הם שותלים דשא, ובעיקר חווים חיי חברה שוויונית שכולם חיים עם כולם בשותפות ובאחריות גורל. כן. הם מנסים מעבר לחקלאות, לחיי היומ יום גם לפתח חיי רוח חילוניים, המתנגדים ברוח ביאליק לדו קיום ברור עם הדת היהודית. שיר של ביאליק עיר ההרגה, על השחיטה וקומו תועי מדבר, לצד מגש הכסף של אלתרמן הם הבסיס החדש להקמת רוחניות ארץ ישראלית קיבוצית. בדור הזה המבוכה, איימת הקיום, אי ההודאות, ותחושת האחריות לגורל הקמת מדינה ליהודים גורמת לרבים מהם לחפש תשובות דוגמתיות על ידי מנהיגים דוגמתיים ובעלי כריזמה כמו יעקב חזן, אבא קובנר, מאיר יערי ואחרים. כך גם מנסים לחשוב שרוסיה תעזור לנו. לא תשאיר אותנו לבד. הרעיונות של חילוניות, סוציאליזים, קומניזים, קומונה, קיבוץ, היו כבר בפולין, בגרעיני השומר הצעיר שם. אמנון לורד בדרכו, הוא פורץ דרך, הוא לא הולך עם כולם, לא שוחה עם הזרם. הולך נגד הרוח. אמנון לורד בדומה לרבים מבני דורו בעין דור בחרו לצאת מהקיבוץ וולחיות אתחייהם באופן אינדוודואלי ולא באופן קבוצתי אידיאולוגי. אמנון מייצג את הכלל. הוא זכה למחנכים נפילים, בעלי שיעור קומה בלתי רגיל. שמאירים את הדרך. לזאב גזית ויהושע זמיר ואפילו משה חטב וארי אורן השפיעו על אמנון לורד יותר מסטלין, מארכס, או טריה יערי ושרגא.

    1. תגובה נהדרת. תודה רבה ליעקב! וגם תודה לאמנון לורד על הראיון. בעצם יעקב מנמיך את הלהט האנטי-שמאלי של אמנון לורד ומנטרל את את השאלה של הפרו-סובייטיות של השומר הצעיר. הוא מזכיר שהבניה של הקיבוץ היא המשך של חיפוש הפתרון בתנועת הנוער בגולה, אבל שצריך לדמות את המקימים לאחר השמדת המשפחות שנשארו. ברורים להם כמה עקרונות יסודיים: השיתוף הקיבוצי, החילוניות היהודית שהיא לאומיות שנפטרה מהדת, הידיעה שיילחמו על הזכות לשבת בארץ ישראל. אנשי הקיבוץ בונים ועובדים ומתגוננים, והם לא עסוקים בדקויות האידאולוגיות בין סטלין למאו לבין שמאל חדש של שנות השישים באירופה ושחרור העמים המדוכאים. הדת שלהם היא יותר הטקסטים של ביאליק ושל אלתרמן מאשר איזשהם טקסטים מכוננים של הקומוניזם. הם שוקדים על בניית חיי רוח יהודיים חילוניים. (אנחנו זוכרים את כל יצירת התוכן של הקיבוצים, החגים, המסכתות, המקהלות…9. התיאור הזה מאוד משכנע, ומזכיר שאידאולוגיה זה משהו מסובך.

  3. יש אקדחים, אולי אפילו אקדחים אדיאולוגיים, שבקושי ירו איתם, אולי םה ושם במטווח זה, או אחר. האקדח של קובי לעומת זאת, אולי לא ירה הרבה, אבל כל ייריה הפכה לירייה מיתולוגית. פליטת כדור בצריף, ירי בין רגליו של צייד בשדות של עין דור. אמנון לורד נותן משקל ייתר לאידיאולוגיות ומתעלם לגמרי מחוויות השואה, ממלחמת העצמאות, מהמאבק עם השכנים הערבים. הקיבוץ ו החילוניות היו זרם מרכזי בתקומת הישוב היהודי בארץ. כבר בפולין פעלו קנים של השומר הצעיר. ביאליק כבר כתב את עיר ההרגה. כך מלחמת העצמאות הקשה כך גם חיי היומיום הקשים בקיבוץ המוקם. קבוצה של אנשים שלקחה אחריות מוחלטת על חיי הקבוצה, חיי היחיד, וחיי מדינת היהודים. אף אחד לא חרש במקומם. אף אחד לא אחז בנשק במקומם. במציאות של מבוכה, אי וודאות, חוויות קשות קמים מנהיגים כריזמתי שנותנים תשובה למצוקה. האנשים רצו לראות ברוסיה מגן על היהודים. מעצמה שתגן עלינו, לא כמו האנגלים. בלי האחיזה בנשק, במחרשה, ברעיון הקיבוצי מדינת היהודים לא היתה קמה.