המרד על הכבוד הלאומי

על רקע איבוד השליטה של הממשלה, מיכאל לובוביקוב משרטט קו ישיר בין המרד שנכשל לפני 70 שנה לפרעות של ימינו. הקרב על הכבוד הלאומי בשיאו

ההתפרעויות בנגב (צילום מסך: טוויטר, אריאל עידן)

הממשלה הנוכחית מאבדת שליטה על הבריאות, על הכלכלה, על הביטחון האישי, על החינוך – אך מעל הכל היא פוגעת בכבוד הלאומי שלנו – בחומש, בנגב, בירושלים – בהתקפלות שלה מול הלאומנות הערבית. במשך אלפיים שנה נרמס הכבוד הלאומי שלנו בגלות, ולהגנתו קמה הציונות, ונוסדה המדינה היהודית. ובשנים הראשונות לקיומה ידענו להגן על הכבוד הלאומי.

לפני 70 שנה בדיוק – בתחילת ינואר 1952 – ישראל חוותה את המחאה הציבורית הכי קיצונית בכל תולדותיה. מחאה כואבת וקשה – עם קרבות רחוב עם המשטרה, עם ניסיון לפרוץ לכנסת, ועם משבר פוליטי חריף. במצבנו היום, כאשר אוזלת היד של קואליציית לפיד-עבאס-ליברמן מדרדרת אותנו לכאוס ואנרכיה, מוטב שנזכר בשביל מה נלחמנו אז, בחורף 1952. אלו היו ערכים לאומיים וכבוד לאומי. כן, פעם הכרנו את המושגים האלה היטב.

המחאה פרצה לאחר חשיפת הידיעות על מו"מ סודי של בן-גוריון עם ממשלת גרמניה על קבלת "השילומים" – אותם ביקשה ממשלת בן-גוריון כפיצוי על השוד והגזל בתקופת השואה. מו"מ זה נחשף בנאומו של קנצלר גרמניה קונרד אדנאואר בבונדסטג בספטמבר 1951. התברר, שכבר מתחילת אותה שנה מתנהל השיח הישיר בין ישראל לגרמניה על "השילומים" – אחרי שפניות ישראל לגרמנים דרך בעלות הברית לא זכו לתגובה.

עצם הדיון על הפיצוי הכספי על זוועות השואה שהסתיימה רק לפני כמה שנים הסעיר את ישראל. את המאבק בציבורי נגד הכניעה המוסרית של הממשלה הובילה – קשה להאמין היום – התקשורת. שרובה ככולה הייתה נגד העלבון הזה של קבלת כסף מהגרמנים. ואת המחאה העממית הוביל מנחם בגין, שכל משפחתו נספתה בשואה. בגין התחיל את המחאה בכנסת, עם הנאום המפורסם שלו – "נאום השילומים":

"הגויים לא רק שנאו אותנו, לא רק רצחו אותנו, לא רק שרפו אותנו, לא רק קינאו בנו – בעיקר בזו לנו. ובדור הזה שאנו קוראים לו האחרון לשעבוד וראשון לגאולה – בדור שבו זכינו לעמדת כבוד, בו יצאנו מעבדות לחרות – אתם באים, בגלל כמה מיליוני מארקים טמאים, בגלל סחורות טמאות, לקפח את מעט הכבוד שרכשנו לנו?"

הוא דרש מבן-גוריון לא להעלות את ההסכם להצבעה, וכשבקשתו נדחתה – בגין העביר את המחאה לרחוב. ביומיים הבאים התרחשו מהומות ליד הכנסת הישנה במרכז ירושלים, כולל זריקת אבנים אל חלונות המשכן, וניסיונות לפרוץ פנימה – שכמעט הצליחו. מאות רבות נפצעו בהתנגשויות עם המשורה, כולל שוטרים רבים, מאות נעצרו. בגין אף קרא להחזיר מלחמה לממשלה שניסתה לדכות את המחאה, באומרו "באלטלנה" אמרתי "לא!" – עכשיו אני אומר "כן!"

הוא תקף בחריפות את בן-גוריון וממשלתו – אך למחרת חזר בו, והתנצל… בהצבעה "הסכם השילומים" אושר ברוב – איך לא… – של 61 קולות, מול 54. המחאה דעכה. הרבה טענו שבגין התקפל בגלל האיומים של בן-גוריון. נפוצו שמועות שהעיתון של מפלגת החרות ייסגר ע"י הממשלה, המשטרה פשטה על משרדי המפלגה – והמחאה נגמרה.

להיות עם חופשי

מאז "השילומים" הפכו לשגרה, ואף השתכללו. היום ממשלת גרמניה – ומדינות אחרות באירופה – מעבירות תשלומים נדיבים לשלל ארגוני השמאל הקיצוני שפועלים בגלוי נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. הרבה בזכותם התרחשה ההפיכה השלטונית בישראל בשנים האחרונות, שהביאה עלינו את המשטר הנוכחי. הכושל וגורם נזק לכל נושא לאומי, ציוני, ממלכתי ודמוקרטי. ובייחוד בכניעה ללאומנות הערבית, שכוללת "השילומים" בעשרות מיליארדים מהקופה הציבורית.

האובדן הזה הן של הריבונות בשטח הן של הכבוד הלאומי שנרמס בכל צעד של הממשלה הזו – חייב להפסק. המחנה הלאומי חייב להכריז על מצב חירום אזרחי ולהוביל מחאה ציבורית מוצדקת, חוקית ונחרצת. עד לסילוקה של הממשלה הזו בבחירות המוקדמות, ויפה שעה אחת קודם.

אנחנו חייבים למנוע את האנרכיה ואת הרס החברה הישראלית שמוביל המיעוט הפוסט-ציוני ששולט בממשלה. זה הזמן להתעוררות הריבון – העם – וליציאה למאבק מסודר ועוצמתי שיחזיר את שלטון החוק לישראל, ואת הערכים הלאומיים ואת הכבוד הלאומי לנו, הציבור הישראלי. הפעם אסור לנו להשלים עם הפגיעה הזו בכבוד הלאומי.

מיכאל לובוביקוב הוא אדריכל, רס״ן במילואים וחבר מרכז הליכוד. מסורב עלייה ופעיל עלייה לשעבר בבריה״מ.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. עוד מעט נהקים מחדש את הלח"י,
    כשעוד ועוד אנשים יבינו שהמשטרה וצה"ל (ושאר המדינה) נפלו בידי שונאי ישראל השמאלנאצים!

    משימה 1 = לנצח את השמאלנאצים!
    משימה 2 = לנצח את הערבנאצים/נכבה 2!

    1. לצערי, בשנים שעברו, נדמה שמושג 'כבוד לאומי' כבר נגנז כמעט. צריך להרחיב מאוד על הנושא הזה כדי לעורר מספיק להילחם עליו.

      ובקשר לתגובות הנמרצות לגבי אחינו השמאלנים. חשוב מאוד מאוד לומר, מלחמת אחים או קרע במדינה זה האסון הכי גרוע שיכול להגיע עלינו. אם נילחם זה בזה זה יהיה הסוף של המדינה
      אז מה כן? צריך להיאבק בחריפות ובלי רחמים נגד כוונת אנשים מסוימים בסיוע כספים אירופיים להרוס את המדינה, לתקן את החינוך ולהשיב את היושרה לשלטון. אבל לא תוך וויתור על אף יהודי, זה מתכון בטוח לאסון.

  2. אין ערבים = אין פיגועים.
    אין שמאלנים = אין בוגדים.

    יהודים שרוצים שקט ושלווה לילדים/נכדים שלהם יגרשו את כל הערבים ושמאלנים.

  3. מלחמת אזרחים רצינית (שומר החומות היתה בקטנה) בדרך.
    אחרי המלחמה הזאת (והניצחון של העם היהודי נגד הערב רב), כל אחד שהיה בעד "מדינת כל אזרחיה" יעמוד לדין על בגידה.

    1. כמו שאמר פרופ' דן שיפטן (שלמרבה הצער ירד מדעתו בגלל הקורונה, אבל זה נושא אחר): בישראל יש רוב שחושב כמו מיעוט ומיעוט שמתנהג כמו רוב.

      אני אוסיף: בארץ יש גם מיעוט שפועל לאבדון – וזה לא רק השמאל ה"קיצוני" – לדעתי. כל מי שתומך במפלגה שמאלה מהליכוד – או שהוא/היא כסיל/ה, או כמהים שישראל לא תשרוד בטווח הארוך כמות שהיא כיום (מי שתומך במפלגות ימין "אנטי-ביבי" הוא רק כסיל).

      עבור המיעוט הלא מבוטל הזה (בין היהודים) ה"סכנה הכי גדולה" היא הפיכת ישראל למדינה חרדית. איני חרדי ואפילו לא דתי ומאוד לא הייתי רוצה שישראל תתחרד. אבל הסכנה האמיתית היא המוסלמים בקירבנו כי רק גורם אחד מבין החרדים למוסלמים שישחט את כל היהודים ברגע הראשון שיוכל ללא תגמול. וזה המוסלמים. מי שלא מבין זאת הוא אידיוט. אי אפשר לשכנע אידיוטים, אפילו שהם לא האויב. לכן, נראה שאין מנוס מקטקליזמה פנימית בישראל שבה חפצי החיים יתקוממו פיזית. אז, כמו שאומרים – "ALL BETS ARE OFF" – אבל החלופה היא שקיעה איטית עד שהמציאות תהיה חד משמעית.

      לפי התגובות למאמר זה ומאמרים אחרים ב"מידה" ובעיתון הימני-לשעבר "ישראל היום", אני דוגם "לאן נושבת הרוח" ואנשים רבים מתחילים להבין שיש סיכוי גדול למלחמת אזרחים – לא בין יהודים למוסלמים אלא בין יהודים חפצי-חיים (ונוצרים) לבין גייס חמישי של יהודים מוטרפים, כסילי ה"זרם המרכזי" ומוסלמים בצד השני.

  4. הגיע הזמן לקחת את החוק לידיים וללמוד מהערבים איך לוקחים בעלות.
    מי שיחכה למשטרה ולצבא יפסיד את המדינה.

  5. ערבות הדדית.הוראת קבע.ותרומה.
    לכל ארגון ימין קיים.
    ללכת להפגנות ולתרום למארגני ההפגנה.
    לפתוח את הלב והכיס.כפי היכולת.
    וככה לחזק את הגופים הנלחמים את המלחמה שלנו
    הם השליחים שלנו כשאנחנו בבית