מול שחיקת העוצמה האמריקנית וחזרתה למדיניות בדלנית, בירושלים צריכים להתנהל בהתאם למציאות אזורית חדשה
העולם נמצא בימים אלה בפרשת דרכים. האירועים המתרחשים לנגד עינינו עתידים לעצב את מפת יחסי הכוחות הגלובליים ולסמן סדר עולמי חדש עם מאזן כוחות שונה, כזה הדורש חשיבה מחודשת על אופן ניהול מדיניות החוץ של ישראל. תפיסת הביטחון ומדיניות החוץ של ישראל מאז הקמתה נשענו במידה רבה על ארה"ב. אמריקה היא ללא ספק ידידתנו הגדולה ביותר, תמיכתה אפשרה לישראל לבסס עוצמה צבאית ויכולת תמרון בינלאומית, והיחסים עמה תמיד היו בחשיבות עליונה. מנגד, החשיבות של ישראל עבור אמריקה הייתה גבוהה גם היא, והתמיכה בה לרוב חצתה מפלגות והיוותה קונצנזוס. ישראל בעיני האמריקנים היא בעלת ברית אסטרטגית באיזור אסטרטגי, אך האם לעולם חוסן?
מדיניות החוץ האמריקנית התבססה באופן מסורתי על שתי תורות מרכזיות. הראשונה היא דוקטרינת מונרו שהוחלה לראשונה ב-1823 וגובשה על ידי מזכיר המדינה ג'ון קווינסי אדמס. בבסיסה דגלה הדוקטרינה במדיניות בדלנית בענייני חוץ והימנעות מהתערבות במלחמות וסכסוכים מעבר לים, יחד עם הצהרה המתנגדת לפעילות קולוניאלית אירופית ביבשת אמריקה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ארה"ב נשארה נאמנה לדוקטרינת מונרו ונמנעה מלהצטרף למלחמה. רק בשנת 1917, שלוש שנים מפרוץ המלחמה, היא נגררה לתוכה בחוסר רצון; ועל אף שסיימה אותה כמעצמה עולמית שלמעשה הכריעה את המלחמה והציבה את תנאי השלום, עדיין לא חל כל שינוי במדיניות החוץ האמריקנית. גם לאחר הקמת חבר הלאומים שהייתה חלק ממסמך 14 הנקודות של הנשיא וילסון, ארה"ב בחרה שלא להצטרף לארגון. הגישה הבדלנית האמריקנית נמשכה גם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר רק אירוע חסר תקדים כמו ההתקפה היפנית על פרל הרבור, אילץ את ארה"ב אותם להתערב צבאית ולחבור לבעלות הברית.
הזוועות שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה, יחד עם עליית הגוש הקומוניסטי במזרח, הביאו את האמריקנים לתובנה שהם חייבים לשנות גישה וליטול על עצמם את תפקיד השוטר העולמי. כך נולדה דוקטרינת טרומן אשר בשמה יצאה ארה"ב למלחמות בווייטנאם, קוריאה, אפגניסטן, עיראק ועוד במשך כשישה עשורים, ובשמה השקיעה משאבים אדירים בהתעצמות צבאית וטיפוח בנות-ברית. בחסות אותה דוקטרינה ארה"ב הפכה למעצמת-על עולמית ולספינת הדגל של העולם החופשי והדמוקרטי. בהקשר הזה חשוב להבין שמעל הכל ומעבר להכל, התמיכה האמריקנית בישראל מגיעה בדיוק מתוך האינטרסים לעיל, שהם פועל שהוא פועל יוצא של מדיניות חוץ ותיקה. הבעיה היא שמדיניות זו יכולה יכולה להשתנות ובכך למעשה להעמיד בסכנה מדינות התלויות לקיומן בתמיכה אמריקנית. אוקראינה היא דוגמה מובהקת.
ראשית המאה הנוכחית עוד התאפיינה בפיגועי ה-11 בספטמבר ובמלחמות שהגיעו בעקבותיהם באפגניסטן ועיראק, אך לפני כעשור וחצי החלה להסתמן מגמה של שינוי כיוון. עוד בטרם ניצחונו של ברק אובמה בבחירות לנשיאות, החלה להירשם בחברה האמריקנית תחושת מיאוס ומיצוי מן המלחמות מעבר לים וקולות מתגברים קראו להשבת הכוחות האמריקנים מהמזרח התיכון.
ראשית כהונת אובמה נראתה כטרומניזם קלאסי עם נאום קהיר המפורסם והקריאה להחיל משטרים דמוקרטים בעולם הערבי. אולם ככל שהעניינים הסתבכו ו'האביב הערבי' הפך לחורף קר ומדמם, נראה היה שאמריקה חוזרת אט-אט לדוקטרינת מונרו הבדלנית. תהליך זה לא בא לידי ביטוי רק בדילול כוחות והתערבות מינימלית במשברים עולמיים, אלא בעיקר במה שנראה כחוסר אכפתיות או חוסר עניין במה שקורה מעבר לים, זולת מס שפתיים או מעשים סמליים מתוקף המעמד כמעצמת על.
כך ארה"ב שתקה למשל כאשר בשאר אסד טבח בבני עמו וחצה ללא תגובה את כל "הקווים אדומים" שהציב לו אובמה, כך צפון קוריאה ביצעה ניסויים גרעיניים ואיימה על שכנותיה וכך רוסיה השתלטה באין מפריע על חצי-האי קרים והגבירה את השפעתה במזרח התיכון. בהקשר הישראלי, הגישה האמריקנית הפייסנית והרופסת מול איראן היא ביטוי מובהק לחוסר הרצון או העניין להתערב בסכסוכים זרים. ממשל טראמפ נראה תחילה כממשיך דרכו הבדלנית של אובמה עם סיסמת בחירות מונרואיסטית מובהקת – "אמריקה תחילה" – והסגת הכוחות האמריקנים מסוריה, אולם בהמשך גילה יותר מעורבות בזירה הבינלאומית. טראמפ פרש מהסכם הגרעין והטיל סנקציות על איראן, וכמובן תיווך בהסכמי אברהם בין ישראל ומדינות ערב. השוטר של העולם חזר והסדר שב על כנו, כך נדמה היה לרגע.
אולם עם כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן נדמה חל מפנה נוסף. הנסיגה מאפגניסטן ועלייתו המחודשת של הטאליבן היוותה יריית פתיחה במגמה המואצת להתכנסות עצמית והימנעות ממעורבות. גם הדהירה לעבר הסכם גרעין מופקר היא המשך למדיניות אמריקנית אפתית. ארה"ב טרודה יותר באפיקי מסחר עבורה מאשר באיום קיומי על מדינת ישראל. אם כל נורות האזהרה הללו לא הספיקו, הגיעה המלחמה באוקראינה שם היעדר תגובה אמריקנית תקיפה העבירה מסר לכל העולם שהשוטר יצא לגמלאות. הוא לכל היותר יתלה דגל כאות הזדהות ויתפלל עבורכם.
את המסר הזה חשוב להפנים מאחר ויש לו השפעה מכרעת על מדיניות החוץ ותפיסת הביטחון הישראלית. האם ארה"ב תעצור את הסיוע הביטחוני לישראל כבר מחר בבוקר? התשובה היא לא. אבל אנחנו צריכים לצפות לתהליך בו המעורבות הכלכלית האמריקנית מעבר תלך ותצטמצם. גם התמיכה האמריקנית בישראל במוסדות בינלאומיים צפויה להמשיך ולהישחק.
מכך ניתן להסיק כי בתסריט בו ישראל תותקף, אל לה לתלות את יהבה בסיוע צבאי אמריקני. ישראל עשויה להיות מופקרת, בדיוק כמו אוקראינה כעת, על מזבח הבדלנות, ובדיוק כפי שהיא כבר כעת מופקרת לגורלה מול התעצמות גרעינית איראנית בחסות המערב. החלל שתותיר אחריה ארה"ב יתמלא במהרה על ידי שחקנים חדשים. הם יכולים להגיע ממזרח בדמות כוח סיני עולה, או ממקומות אחרים. כאשר מעצמת-על נמצאת בתהליך שקיעה, כדאי שמקבלי ההחלטות בישראל ינתחו את המצב לעומק, ויבינו שאולי הגיע הזמן לפזר את הביצים ביותר מסל אחד.
עקבו אחר ׳מידה׳ ברשתות החברתיות:
ימין, ימין, אבל אתם עדין ערוץ תקשורת אשכנזי, אופוזיציה מזויפת במקרה הטוב.
אני מחרים את כל ערוצי התקשורת בישראל, גם הימנים, כי הם כולם ערוצי תקשורת אשכנזיים.
אפילו הכתבים שלכם הם כמעט רק אשכנזים, ואתם מעדיפים אפילו לשים כתבים ערבים מאשר מזרחים.
השאלה היא אילו ברירות יש לנו לצד ארנ״ב: סין ורוסיה מתנגדות לחופש, האיחוד האירופי ונאט״ו מנומנמים ומעדיפים להמר על היכולת של ארה״ב חלשה לשמש לבדה כשוטרת האחראית על החירות של העולם ומדינות מערביות אחרות(סעודיה, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, הודו…) חלשות מכדי לשמש כמשענת מרכזית.
אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.
הניתוח חד-מימדי. לצד הרבה ניידות בין הדוקטרינה המבודדת והדוקטרינה הפעלתנית, יש מהלך לכיוון אחד של אימוץ ע"י השמאל וגם מוקדי הכוח ה"חוץ-פוליטים" המרכזיים (כולל מרבית ה"אוליגרכים" של הטכנולוגיה) של הדוקטרינה הפוסט-אמריקנית המרכסיסטית. זו הקרויה "תאוריה ביקורתית", ומופיעה גם בתנועה נגד שימוש באנרגיה ("ירוקים") ובתנועות נגד המשפחה הגרעינית.
זה לא מקרה שגם כאשר אובמה התערב (באביב הערבי נגד דיקטטורים מתונים) וגם כאשר "התבדל" (וחזק את הממשל האיראני כאשר זה היה בסכנה), בשני המקרים אלו היו הבחירות שפגעו יותר באינטרסים אמריקנים וגם באלו הישראלים. המסקנה שאיננו יכולים יותר להסתמך על האמריקנים נכונה בהחלט.
עדיף להיות בת ברית של רוסיה . הרוסים אף פעם לא זורקים בעלי ברית.
אין לי דעה לגבי ההצעה הזו אבל אמנם הרוסים אינם סינים ויש לנו איתם קשר, הבעיה שם היא שבכל זאת מדובר בשלטון סמכותני דיקטטורי.
*היום* הדיקטטור די ליברלי ואוהד יהודים אבל מה יהיה בעוד 10-20 שנים כשהוא יוחלף- שאלה טובה מאוד.
האליטה שם מורכבת מיהודים ומאנטישמים\אנטי ישראליפ\לא חובבים של יהודים.
בארה"ב לפחות יש לנו אחיזה חזקה באחד מהקצוות הפוליטיים שם (נוצרים אוונגליסטים) ובכל זאת לא *כל* היהודים שם הם יהודים מזוייפים\אוטואנטישמים.
בנוסף, אמנם ארה"ב גם היא נהפכת לדיסטופיה מד"בית, בכל זאת ניתן למצוא שם זכר לאידאלים הנערצים של שנות ה60-70, שהרבה יותר נעים לחיות איתם מאשר עם הכוחנות הרוסית או הדריסה הסינית.
אני מעדיף לחיות בחופש אינדיבידואליסטי וסיסמאות על זכויות אדם (גם אם כרגע הן יותר בגדר סיסמאות ריקות) מאשר בדיסטופיה של "הרמוניה חברתית" שבה בכלל אין את השטויות האלו.
אפילו כשהחברים הללו רוצים לעזוב את הקשר עם רוסיה ולעבור לנאט"ו…
בעולם של אינטרסים אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. להיות בקשר עם האמריקאים אבל לא להיות תלויים בהם. להיות בקשר עם הרוסים זה ממש לא מזיק. עדיף רוסיה עם נטרליות מאשר רוסיה כאוייבת. האמריקאים הם משענת קנה רצוץ.
אחרי כל מלחמה התערבו האמריקנים ולחצו לנסיגה של ישראל. אחרי מלחמת השחרור לחצו האמריקנים שישרל תיסוג מאלעריש ותמסור את כל סיני למצרים. אחרי מלחמת קדש של 1956 לחצה אמריקה ישראל תיסוג מסיני. אחרי מלחמת ששת הימים לא היה לחץ גלוי לנסיגה, אבל היתה המתנה מסוכנת של ממשלת ישראל לקבל טלפון מן הערבים כלומר לתת להם חזרה חלקים מארצנו. אחרי מלחמת יום הכפורים היה לחץ אמריקני ורוסי לנסיגה ישראלית מסיני. מול הסורים היתה נסיגה מן הבשן שנכבש במלחמה ואף מקוניטרה בירת הגולן שהיתה בידינו מאז מלחמת ששת הימים. התוקפן הערבי שהפסיד במלחמה קיבל פרס על תוקפנותו.
בעיני משרד החוץ האמריקני אנו פולשים זרים וצריכים לותר לערבים גם כאשר הם מפסידים במלחמה שהערבים היו התוקפן בה. עלינו להתחזק מול הלחצים ולבקש תמיכה מן הנוצרים השמרנים באמריקה. יש תמיד נכונות ישראל לפיס את התוקפן ותורים למען ״שלום״ רק הביאו מלחמות. כמו מלחמת אוסלו והמלחמות עם החמאס מאז החרבת גוש קטיף ומסירת עזה לשלטון החמאס.
בואו ניראה מה אנחנו צריכים במיוחד מהאמריקנים והאם ניתן להחליף את זה ובמה.
אני חושב שאנחנו צריכים "גב" שייתן לנו:
1. כסף – מימון ותמיכה כלכלית בהוצאות הבטחון הענקיות שלנו
2. גישה לטכנולוגיות בטחוניות ומערכות נשק מתקדמות ומובילות
3. ייצור – תחמושת (מיירטים למשל), צל"מ, ציוד צבאי.
4. מעמד אזורי ובינ"ל – קשרים, עוצמה שנסמכת על המעמד של המעצמה המקושרת איתנו
5. חסם בפני סנקציות/BDS ברמה העולמית (כולל החלטות מועצת הבטחון)
אם נבחן את הדברים לעומק – אז חלק מהדברים הינם ללא אפשרות תחליף לאמריקנים, וחלק אנחנו יכולים להחליף רק שייקח זמן.
מי מועמדים להחליף את חלק מהדברים שניתן להחליף:
א. אנחנו בעצמנו – למשל, להגיע למצב של ייצור עצמי גדול בהרבה של מה שקריטי לבטחון. לצמצם בהדרגה את ההשענות על דולר סיוע, ולהעביר לארץ את הייצור.
ב. הברית האזורית שהולכת ונרתמת – סעודיה והמפרציות, מצרים, ואולי עוד כמה מהאזור. יכולים לספק משאבים שדרושים לפיתוח ולהצטיידות. כל עוד הדבר יסייע גם להם מול איראן כמובן.
ג. בנושא המטריה של הגנה באו"ם ובכלל – הברית האזורית + משטרים "לאומיים" שאינם פרוגרסיבים + הרפובליקנים בארה"ב. נקרא לזה הברית השמרנית.
ד. רכש – פה כמובן צריך להגביר עוד יותר את הפיתוח העצמי (במימון סעודי והמפרציות) אבל צריך גם להתחיל לגוון את הרכש שבארה"ב במדינות נוספות (חבר העמים הבריטי למשל), תוך יצירת מינימום תלות בגורם אחד. יש לכך השפעה על התארגנות המערך הטכני בצה"ל, אבל זה אפשרי ויש לזה גם יתרונות מיבצעיים.
אולי כדאי לפנות ליאיר לפיד, הוא יכול להמציא מדיניות עדכנית שתטפל בשינויים האלה. כמו שעשה עם הגרעין האירני.
או שיאשים את נתניהו.