מהכלה להכרעה – הדרך ל'חומת מגן'

ב-27 במרץ 2002, ליל הסדר, מחבל מארגון חמאס צעד אל תוך חדר האוכל במלון 'פארק' בנתניה והפעיל מטען חבלה שנשא על גופו. שלושים בני אדם נרצחו בפיגוע ההתאבדות הקשה ביותר שספגה ישראל, ועוד כ-160 נפצעו בדרגות שונות. היה זה שיאו של גל טרור עקוב מדם שנמשך כשנה וחצי ובמהלכו נרצחו למעלה מאלף ישראלים ועוד אלפים נפצעו. לאחר הפיגוע הקטלני בליל הסדר יצא צה"ל במבצע למיגור תשתית הטרור ביהודה ושומרון, מבצע 'חומת מגן' אשר בימים אלו מציינים 20 שנה לפתיחתו.

נהרות של דם זרמו מפרוץ המאורעות של האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, במהלכה ניסה צה"ל לשמר דיאלוג ותיאום ביטחוני תוך כיבוד הריבונות הפלסטינית בשטחי A, ועד לכיבוש מחדש של שהיה כרוך בכניסה לשטחים בנויים בצפיפות, כולל מחנות פליטים שהיו למעוזי המחבלים וללב תשתיות הטרור שהניעו את מפעל פיגועי ההתאבדות.

על רקע ועידת הפסגה שהתנהלה השבוע בנגב, החלה באזהרת מזכיר המדינה האמריקני מפני "אלימות מתנחלים" ונמשכה על רקע פיגוע רצחני בחדרה, כדאי לשוב לאותם ימים ולהבין את המכניזם של החשיבה הצבאית ומהלכי הדיפלומטיה הבינלאומית המלוות כל צעד במאבק בטרור בכל פעם שהוא מרים את ראשו המכוער. חלקו הראשון של המאמר יוקדש לסקירת היבטים נבחרים מהזווית הצבאית; חלקו השני של המאמר שיפורסם בנפרד יסקור את מחול השדים המדיני באותן שנים ואת סיכום הלקחים.

ההכנות

בניגוד למה שאוהבים לספר בצה"ל, הצבא הגיע לא מוכן לעימות. אין פירושו של דבר שצה"ל לא התכונן – להיפך: הצבא נערך ארוכות וממושכות, תוך הקדשת משאבים ניכרים לאימונים ואף לפיתוח תורת לחימה ייעודית להתמודדות עם "העימות המוגבל" הצפוי.

הערכת המודיעין לקראת הסלמה הייתה בגדר סוד גלוי. צה"ל נערך למצב שבו סבבי שיחות השלום ייכשלו, ערפאת יבחר באלימות כמוצא מהקיפאון המדיני ויבעיר את השטח בצורה כזו או אחרת. חרף השקט היחסי ששרר בתקופה שקדמה לפרוץ אירועי הדמים, לצה"ל היה מודל להתפרצות כזו – אירועי 'ברזל לוהט' ב-1996 שהגיעו לשיאם במצור על קבר יוסף, מובלעת בשטח נחות שאוישה בידי כוח מג"ב קטן בלב שכם, לא הרחק ממחנה הפליטים בלטה.

הקצה הגלוי של תהליכי חשיבה, המשגה ותכנון שהחלו במטכ"ל ובפיקודים ולוו על ידי מומחים למיניהם גולם בהוראות לחימה, טכניקות וספרות תורתית שהופקה טרם ובמהלך השלבים הראשונים בעימות. "העימות המוגבל" היה לתורה, דרך חשיבה המבכרת את הכלתו ו״הוגעתו״ של היריב תחת שיוכרע (שכאין ״אי אפשר לנצח טרור״) שתורגמה להנחיות ליישום עבור הכוחות הטקטיים בדרגי האוגדה, החטיבה, הגדודים והפלוגות. הבליל התורתי הזה (שיפורט להלן) זכה ליוקרה וחשיבות הן בזכות עיסוק אינטנסיבי של מפקדים בכירים והן בזכות ארשת החדשנות ועומק לכאורה שנשבה מהגוף המלווה, 'המכון לחקר תורת המערכה' בגלילות.

תהליכי "המשגה" ל"בירור המציאות", הגדרת ה"מערכת היריבה" ובירור "ההישג המערכתי" והשפעה על "תודעת" היריב היו לשיח החדש בצה"ל. אלופי הפיקוד עלו לרגל לפו"ם, שם ישב המכון לחקר תורת המערכה. חניכי המלת"ם וחניכי פו"ם ספגו הרצאות ברוח זו ממפקדים בכירים, לרבות כאלו שכיהנו בתפקידי מטה ופיקוד "בשטח". אלא שמושגים אלו החזיקו קשר קלוש לתורת הלחימה המסורתית הן באופן מעשי והן באופן יסודי – העמימות המובנית סתרה את הציווי לדיבור פשוט ובהיר ככל שהדבר נוגע לפקודות ולשפה משותפת המאפשרת שיח מקצועי על בסיס אחוד.

תפיסת "העימות המוגבל"

תקצר היריעה מלפרט את הרקע העיוני וההיסטורי להתפתחות הגישות הללו, אך חשוב להתייחס אליו בתמצות. העשור שקדם לאירועי 'גאות ושפל' (כך נקראה אינתיפאדת אל-אקצה בצה"ל) התאפיין בתמורות רבות. בפן הגלובלי, ראשית העשור עמדה בסימן קץ המלחמה הקרה וניצחון מערבי מובהק. מלחמת המפרץ בשנת 1991 עוררה עניין ניכר בצה"ל ובצבאות אחרים והייתה בבחינת הדגמת יכולות לאופן בו פועל צבא מודרני ולדרך בה ינוהלו מלחמות בעתיד: מהלומה אווירית נגד מרכזי כובד בכל עומק מרחב הלחימה, שימוש נרחב בנשק מדויק לשלילת כושר תמרון האויב, וביצוע תמרון מסיים שהכריע באופן משכנע למדי את הגרסה הפחות מוצלחת של הצבא הסובייטי.

עם כניסתו לתפקידו, החל הרמטכ"ל דאז אהוד ברק לקדם את בניין הכוח של צה"ל בכיוונים אלו – "צבא קטן וחכם" הנשען על יכולות מודיעין ואש מדויקת, יוכל להתמודד בהצלחה עם האיום הסורי ו"החזית המזרחית" (צירוף כוחות צבא ממזרח לפלישה סורית) וישמיד במהירות ובדייקנות את טורי השריון הנעים מערבה לרמת הגולן.

הלחימה בלבנון, על כל מורכבותה וקציר הדמים השנתי הממוצע של כ-25 הרוגים, נתפסה כאיום משני. יחד עם זאת, טבעו של העימות בלבנון, העימותים ביהודה ושומרון ועזה והאופן בו נתפס עימות עתידי, הובילו את צה"ל להבנה לפיה מה שעובד מול סוריה לא יכול לעבוד מול ערפאת, ולכן נדרשת מסגרת חשיבה שונה לא רק באמצעים ובעוצמה, אלא גם ביעדי הפעלת הכוח.

בסוף שנות ה-90 חש צה"ל ביטחון בעוצמתו מול הסורים. "אין ספק מי יותר חזק", אמר לנו הרמטכ"ל מופז בהרצאה בפני חניכי פו"ם ב-1999. לעומת זאת, הסביבה האסטרטגית מול הפלסטינים נתפסה כמורכבת בהרבה: שיתוף פעולה שנכפה על צה"ל מול שותפים הפכפכים, נוכחות גורמי טרור וכוחות מתחרים, בליל של כוחות ביטחון יריבים והבנה כי רכבת השלום יצאה לדרך כך שבסיום כל עימות עתידי יש לאפשר לדרג המדיני לשוב לשולחן הדיונים.

בממסד הביטחוני היו קשובים מאד להתפתחויות מעבר לים. התפיסה הצבאית המהפכנית, האפשרויות הגלומות בטכנולוגיה, התפרקות הצבאות הגדולים, הרצון לצמצם אבדות ולשמר תהליכי משא ומתן ודיפלומטיה מול היריב – כל אלה בישרו הוצאה מחוץ לטווח הסבירות של תפיסת המלחמה הכוללת והכרעת היריב. על קרקע זו שגשגה תפיסת "העימות המוגבל" שהחלה לקנות שביתה בצה"ל.

בחזרה לארה"ב, שם למרות שהתמורות הצבאיות קיבלו כמקובל שם וראשי תיבות – RMA – Revolution in Military Affairs הרי שהתיאבון האמריקני להתערבויות צבאיות נוסח שחרור כוויית והכרעת משמר הרפובליקה של סדאם חוסיין, קטן פלאים תחת ממשל קלינטון.

אם הנשיא בוש האב קיים מבצע שגמל את האמריקאים מטראומת וייטנאם, בעיקר כי היה חכם מספיק לעצור בזמן לפני כיבוש מלא של עיראק, הרי שיורשו קלינטון נרתע באופן כללי מהפעלת כוחות קרקע לכל צורך ועניין ובכל היקף. על ראשית כהונתו העיב הפיאסקו במוגדישו (1993) שהסתיים ב-19 חיילים הרוגים, שני מסוקים מופלים, סרט וספר (Blackhawk Down). הלקח הצורב הוביל להמשך כהונה בה העדיף קלינטון להנחית טילי 'טומהוק' ממרחק בטוח על פני הנחתת כוחות רגליים. בעולם חד-קוטבי בו לא הוברר די הצורך מול מי ולמען מה נלחמים ונהרגים, הגיעה לשיא הגישה הפוסט-הירואית ללחימה בהתערבות ארה"ב וכוחות נאט"ו בקוסובו; שם נטלו לעצמן חברות הברית את החירות להפציץ מהאוויר את כוחותיו של הרודן סלובודן מילושביץ' במשך 78 ימים תמימים, בלי לסכן את כלי הטיס שלהם כמלוא הנימה.

ההמשגה

מהותה של הטקטיקה – מכניקה: פישוט המעשה הצבאי לצעדים פשוטים, מכאניים, המובילים לתוצאות ברורות ככל האפשר וניתנות להגדרה במונחים של השמדת אויב וכיבוש שטחים.

הטקטיקה מורכבת מטכניקות קרביות ואלו מתרגולות. כל מפקד טקטי מכיר את החלוקה ההיררכית הזו, כל מפקד גדוד אמון על טבע הקרב הגדודי בו הוא כמג"ד יכול להשפיע מעשית, ונדרש להישגים ברורים ומדידים, מובנים לכל בשפה פשוטה.

את כל אלו אתגרה השפה החדשה, ברשות ובסמכות הגופים הרשמיים האמונים על עיצובה בצה"ל. כך למשל, בפרסום רשמי של תחצ"ן, הגוף האמון על תורת החי"ר, שובצו בהוראת לחימה ארעית שהופצה ליחידות ביולי 200 (שבועות ספורים לפני פרוץ העימות) מונחים כמו "מנופים", "כתר" ו"שיווק" – לא פחות ולא יותר (סא״ל רז, השפה המסוכנת של העימות המוגבל, מערכות 381-380, 21/12/2001, ראו הערות השוליים להפנייה למקורות ראשוניים).

מחטף השפה

אחד הדברים הניכרים ממרחק הזמן לכותב שורות אלו, היא הקלות המפתיעה בה עברו שינויים מפליגים שכללו סטייה ברורה מתורת הלחימה בצה"ל, כמעט ללא הפרעה, אגב הפיכת השפה המשותפת – כלי הכרחי במקצוע הצבאי – לבליל רעיוני לא-אפוי שהתיימר לשמש אותנו ככלי עבודה יומיומי. כמה אירוניה יש בכך שמובילי השיטה דגלו ב"שיח פתוח" וב"סיעור מוחות" המתעלם מהיררכיה, והצליחו להעביר את השינויים הללו באורח ספק-מחתרתי ספק-אגבי, עבורנו כקצינים בדרגי ביניים שנדרשו ליישם את פירות תפיסת עולם זו בשדה הקרב.

באורח לא מפתיע, עיקר הביקורת שנשמעה בנושא הבלבול בשפה והסתירה המהותית שהיא מקפלת בתוכה מול תורת הלחימה של צה"ל, הגיעה מחוץ לצבא (כמה שנים לאחר פרוץ העימות) ומקרב דרגי הביניים בתוך הצבא.

גם באשר למטרות המאבק המזוין, נראה היה כי נקודת המבט מגובה דרגי הביניים לא לקתה בליקויי המאורות שאפיינו את תקוות השווא בדרג הבכיר, לשובו של ערפאת לדרך הישר וזניחת האלימות. כך למשל, מאמרו של קצין המודיעין רס"ן מיכאל, המתריע כי ערפאת מעולם לא זנח את תפיסת העימות המזוין וממילא לא "חזר" אליה.

סגן הרמטכ"ל דאז משה יעלון, שתחת פיקודו כאלוף פיקוד מרכז בתקופה שקדמה לעימות פרחו תהליכי החשיבה ופיתוח תפיסת "העימות המוגבל", הגן עליה בחירוף נפש. במאמר שפרסם בכתב העת 'מערכות' במלאות שנה לעימות, התפאר יעלון כי

"צה"ל הגיע לעימות הנוכחי שיזמו הפלסטינים, משום שהשכיל לפתח מראש את הידע הנדרש לניהולו של העימות המוגבל. על צה"ל להמשיך בפיתוח הידע על מנת שימשיך רלוונטי מול האיומים השונים הניצבים בפניו. המפתח לכך מצוי בעיקר בעידוד החשיבה והביטוי".

במידה ותהיתם מהם אותם "מנופים" ולמה נועד ה"שיווק", אולי יש בדבריו של יעלון הסבר לכך:

"אנו מנסים לפעול בדרכים שתחזקנה את תחושת הציבור הישראלי לעמוד בעימות הזה ופועלים נגד הפלסטינים בדרך שנועדה להבהיר להם שהאלימות לא תקנה להם הישגים".

אליבא דיעלון, העימות כיום מתנהל ב"מרחבים תודעתיים" ולכן "הערכת המצב" – תהליך היסוד של גיבוש תכנית צבאית – "אינה עוסקת בניתוח "ישויות פיזיות" אלא בניסיון "לאמוד תהליכים ותופעות". המאמר נכתב בשעה שבמרחבים התודעתיים הללו נמנו כבר כ-250 הרוגים, אזרחים וחיילים ישראלים.

מאמרו של יעלון, לו הוגש כעבודת גמר בקורס המלת"מ, היה מקבל לבטח את הציון המקסימלי. כותרות הפסקאות נותנות מקום של כבוד ל"גבולות המערכה", ל"מעצבים" ול"תרבות שיח" המקדשת "סיעור מוחות" המנוגד במהותו לתהליכי תכנון ועבודת מטה בלחימה. אם חששתם שאני מלאה אתכם בתהליכים השמורים למטכ"ל ולפיקוד, יעלון עומד על המשמר ומזכיר כי במלחמה מסוג זה לכל חייל יש השפעה על המערכה, ולכן הבנה מעמיקה חיונית גם ברמות הנמוכות.

והרי לכם הכאוס התורתי עמו נכנס צה"ל למערכה. בעוד שהמבוכה הייתה מנת חלקם של כוחות בשטח מהיום הראשון (ותחמושת לאינספור בדיחות פנימיות), ברמות הבכירות נדרשו שנים, מלחמה כושלת בלבנון ומאות קורבנות טרור פלסטיני רצחני כדי לבער את נגע השפה הלא-צבאית. את מבצע 'חומת מגן' הוביל רמטכ"ל אחר שהיה מחויב פחות להלך החשיבה הזה, והוא נדרש לתת מענה למדינה שהחוזה הבסיסי בינה ובין צבאה רוסק לרסיסים.

הסוסים בהלם

"היפוך קערה", "סוסי הלם", "המנעה מצננת", "רקמה סופגת" ו"השתבללות" – מושגים בהם פגשתי (בחלקם הגדול לראשונה) כמפקד בלחימה בחטיבת בנימין – היו לתרגום הטקטי של אותה "המשגה", תהליכי "בירור המציאות" ולימוד "המערכת היריבה", שהתחוללו בתהליך "חילול הידע" ברמה המערכתית גבוה מעל.

התוצאה הייתה מגדל בבל לתפארת – אני זכור היטב את ההשתוממות שאחזה בי עת קיבלתי ממפקדת החטיבה המרחבית פקודה מרחוק, ככלי להתמודדות עם המון פלסטיני שיידה לעברנו מטר בקבוקי תבערה וסלעים:

למה אתם לא עושים סוסי הלם?"

מה הם לעזאזל סוסי הלם? זאת לא ידעתי. ההשתוממות עברה לגיחוך וזלזול לאחר שקיבלתי הסבר לתרגולת הפלא, בה שני ג׳יפים ממוגנים מדגם 'סופה' אמורים לנסוע במעין טקס צפוי קדימה אל ההמון המתגודד, לחטוף את מטר האבנים ובקבוקי התבערה, לעצור, ולקנח בזריקת רימוני הלם שהיו בבחינת כוסות רוח למת בשלב הזה. עברנו לבודדת סלקטיבית.

לצד מגדל הבבל הרעיוני השתרר מגדל בבל ארגוני. המוני היחידות שנשפכו לאוגדת איו"ש והחטיבות המרחביות הכבידו על מוטת השליטה, הברדק הלוגיסטי שרר בכל וכוחות הועתקו מגזרה לגזרה באופן כמעט קפריזי. התפיסה לפיה שימוש ב"מנופים" ו"איתותים" תעשה את שלה קרסה. תחת זאת נאלץ צה"ל לאזוק את כל סדר הכוחות שלו למשימות השוטפות במוקדי החיכוך הרבים מספור, בגישה הגנתית שחייבה פריסת כוחות רבים למענה בשטח, לאבטחת יישובים מפני ניסיונות חדירה, להחזקת צירים פתוחים ולהתמודדות בעצימות נמוכה עם התקוממות בעצימות הולכת וגוברת.

מציאות חדשה

אחוז בעבותות ה"מנופים" וה"שיווק", נלפת צה"ל כולו בקרנות המזבח של התיאום הביטחוני זכרו לברכה, ואנס עצמו לכבד את הריבונות הפלסטינית על שטחי הרשות. נהרות של דם זרמו מפרוץ העימותים, ימים בהם נאסר על כוחות לנהל מרדפים חמים אל תוך שטחי A, ימים בהם עשה צה"ל מאמצים עילאיים לשמר את ערוצי התקשורת וההידברות עם "המקבילים" כדי "להוריד את גובה הלהבות" (עוד מושג שנולד בתהליך "חילול הידע") ולמנוע "היפוך קערה" לבל יוטבעו מאמצי האיתות, הכתר הנושם ויתר האמצעים הדו-משמעיים בשפה המערכתית שהפעיל צה"ל מול הפלסטינים ונגד חייליו ומפקדיו שלו.

במהרה הסתבר שהראשונים לא התרשמו במיוחד, והאחרונים נאחזו במבוכה מהולה בתסכול. חוויות התיאום הביטחוני נצרבו במגוון טקסים שנראים כיום שייכים לעידן אחר: אסקפיזם כמו-ציורי שכלל סיורים משותפים של קציני מנהל התיאום והקישור עם מקביליהם מהמשטרה הפלסטינית, ביקורי נימוסין בתחנות משטרה לצורך הידוק היחסים ולגימת תה מתוק בצוותא על שולחנות ארוכים, מאוישים בקצינים במדי הסוואה כחולים-אפורים, כשתמונת הראיס משקיפה עלינו מהקיר.

אם זה נראה לכם תלוש ומוזר, המתינו בסבלנות לחלקו השני של המאמר כדי ללמוד על האופן הרציני לחלוטין בו נתפסו מנגנוני התיאום על ידי הדיפלומטים שהכניסו את ראשם המערבי, האנין והבריא למיטת החולי המזרח-תיכוני המדמם, בשיאיו של הסכסוך.

ובזמן שצה"ל ניסה ללא הצלחה לגלגל את המציאות לאחור, טפחה על פניו מציאות בניין הכוח הלקוי שכיוון את הפנס למקום הלא נכון. לאיו"ש הגיעו עוד ועוד כוחות שנדרשו כדי לעמוד בעומס המשימות בעשרות מוקדי הפרות סדר אלימות שכללו תמהיל כזה או אחר של יידויי אבנים, חסימת צמתים, גלגול צמיגים בוערים אל הכביש, זריקת בקבוקי תבערה ו"הפס"ד בנוכחות אמל"ח" (עוד קופירייט מבית היוצר של חילול הידע).

כל אלו חייבו כאמור את שאיבת כלל הצבא הסדיר למשימה. כוחות לא מאומנים ולא מיומנים נכנסו לפעילות שדרשה יכולות שלא היו להם: גדודי שריון ותותחנים נדרשו לקיים פעילות ביטחון שוטף משל היו גדודי חי"ר. קצב המעצרים הליליים היה כזה שיחידות שהוכשרו לכך (דובדבן, יחידות חטיבתיות, מג"ב ויחידות מובחרות אחרות) לא הספיקו עוד, וחיש מהר נולד הצורך להכשיר גם את התותחנים והשיריונאים. אלו נפרדו לשלום מאימוני המסגרת, מהירי החי והכלים שלהם, והיו ל"מוסמכי מעצרים".

חטיבות החי"ר נפרדו אף הן מתרגילים ברמת פלוגה, גדוד או חטיבה, שהפכו לנדירים וקצרים. ריקוד ה"קו-אימון-קו-אימון", ארבעה חודשים לכל תקופה, הפך לזיכרון רחוק. האימונים נדחקו לקרן זווית בת שלושה שבועות שכללו שבוע חופשה, שבוע התארגנות ושבוע שיוחד לתרגיל גדודי מהיר – והופ, לגזרה הבאה.

בניין רעוע

ככל שכבד מחיר הדמים וככל שהצליחו הפלסטינים בביצוע פיגועי התאבדות קטלניים, התברר כי תהליכי תכנון ובניין הכוח שמו דגש מופרז על התמודדות עם הפרות סדר, אך לא לקחו בחשבון שצה"ל יידרש להיכנס למרכזי הערים, על אחת כמה וכמה למחנות הפליטים הצפופים, כדי להתמודד עם כוחות חמושים העושים שימוש מושכל בשטח בנוי ובתווך אזרחי.

ומדוע שנידרש לכך? הלא די בשיווק איתותים מרתיעים, או בשימוש במנופים מכאיבים כדי להעביר את המסר הפשוט לפיו האלימות לא משתלמת? דא עקא, ברוני הטרור לא התייצבו לשיעורים במכון לחקר תורת המערכה, ובאופן בלתי הגיוני לחלוטין הפכו את האלימות לקשה, רצחנית ואפקטיבית יותר. את ליבת השטחים הבנויים הם הפכו למעוז מבוצר. שם, מוגנים באדיבות תפיסת העולם החדשנית עמה יצא צה"ל לעימות, יכלו לפתח בחופשיות את התשתיות הנדרשות, כמו פעם.

 

בתוך זמן לא רב נוצרו בגזרות השונות מוקדי חיכוך קבועים שהתאפיינו בירי לעבר בסיסים ויישובים ישראלים: בצומת איו"ש, ברחוב האנפה בשכונת גילה, מול מחנה 'עופר' ובמקומות רבים אחרים. שוויון הנפש בו קיבלה מדינת ישראל ירי יומי על שכונת מגורים בעיר הבירה שלה הפך כל מה שמתחת לזה לשגרה.

בשלב מסוים הועברנו מהבסיס במחסום א-רם למחנה עופר. בסוף מתרגלים להכל, וגם אנחנו התרגלנו לכך שמדי פעם מגיעים חמושים ויורים על הבסיס. מצאנו גבעה סמוכה, מיקמנו עליה את הרתק הגדודי וירינו חזרה. במקרה שלנו זה עזר בשל תנאי השטח הייחודיים, אך הירי על גילה ובמוקדים אחרים נמשך בכל עוזו והפך לשגרה.

מול שגרה זו בחרו בצה"ל להגיב בירי מנגד במקום בתמרון – כיבוש אזורי חיץ שימנעו את הירי על שכונות אזרחיות. כמויות אדירות של תחמושת קליעית מסוגים שונים נורו בתקופה זו, ו"עליית מדרגה" נחשבה לעלייה בקליבר הירי. למותר לציין שהדבר לא הביא מזור לתופעה. ב-26 במרץ 2001, שנה תמימה לפני מבצע 'חומת מגן', נרצחה התינוקת שלהבת פס בפתח ביתה בשכונת אברהם אבינו ביישוב היהודי בחברון, מפגיעת צלף שהתמקם בשכונת אבו-סנינה השולטת על האזור. צה"ל פסח על חברון במבצע 'חומת מגן' ורק לאחר שגדשה סאת הפיגועים שהוציאה תשתית החמאס בעיר בשנת 2003, ניאות הדרג המדיני לאפשר לצה"ל ושב"כ לטפל סופית באיום. לכך התווספו גם מעמדה ורגישותה של חברון כשטח מיוחד בו התמקם כוח משקיפים (TIPH – Temporary Presence in Hebron) כחלק מהסכם חברון משנת 1997.

דרך הייסורים

השימוש ב"איתותים" כשל לחלוטין. ב-12 באוקטובר 2000, כשבועיים בלבד מפרוץ העימות, חיילי המילואים ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי הי"ד טעו בדרכם ונרצחו על ידי המון משתולל ברמאללה. כשהתבררו ממדי הזוועה, השתרר פתאום בגזרה שקט מקפיא ומתוח. כמפקדים, חשבנו שהשמיים ייפלו כעת על הפלסטינים. שנפתחו עליהם שערי הגיהינום. התכוננו לתגובה קשה ביותר.

אלא שבמסגרת הפרדיגמה לפיה בראשות יאסר ערפאת הפלסטינים הם פרטנר סורר ולא אויב מר – הודיעה ישראל ל"בני שיחה" על כוונה לתקוף את בניין המשטרה בו נערך הלינץ׳, וכדי "לאותת" את המסר הנכון נבחרו למשימה מסוקי קרב שירו לאחר אזהרות טילים קטנים ומדויקים על בניין נטוש. בתקופה זו בוצעו מספר התקפות (לרבות במטוסי קרב) באותו הנוהל לפיו היעד הוא העברת מסרים והחרבת מבנים נטולי משמעות כשהם ריקים מאדם, מה שזכה לכינוי המלגלג "הפצצות הנדל"ן".

 

ב-1 ביוני 2001 אירע פיגוע הדולפינריום בתל-אביב, שהוגדר בצבא ובאמ"ן כ"פיגוע אסטרטגי" ונקודת מפנה בעצימות הסכסוך וביכולת הפלסטינית להוציא פיגועי התאבדות מורכבים. בפיגוע נרצחו 17 נערים ישראלים ועוד ארבעה מתו מפצעיהם בהמשך. חרף התוצאות הקשות והזעזוע והזעם הציבורי, התגובה הייתה מאופקת. "גם איפוק הוא מרכיב של כוח" התבטא אז ראש הממשלה שרון, וזכה לתמיכה בינלאומית מקיר לקיר.

השיפור המבצעי בפעילות הפלסטינים התבטא גם בפעילות מול חיילי צה"ל. ריבוי המוצבים והמחסומים יצר נקודות תורפה קבועות, ואפשר לתוקפים סבלניים לנצל את רמת הדריכות ההולכת ופוחתת של בקרב כוחות שהלחימה העצימה הפכה עבורם לשגרת ביטחון שוטף שוחקת, על כל רעותיה החולות.

בתקופה שקדמה למבצע 'חומת מגן' אירע רצף פיגועים נגד חיילים ואזרחים שניצל את התנאים המבצעיים ששררו בשטח. הפיגוע הראשון בוצע בחודש פברואר 2002 נגד כוח צנחנים שאייש את מחסום סודרא ובו נרצחו שלושה חיילים. שבוע לאחר מכן הותקפה עמדת מחסום בעין עריכ, שם נרצחו שישה חיילי צה"ל. את הפיגוע ביצעו שוטרים פלסטיניים. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-3 במרץ 2002, ביצע מחבל פלסטיני תושב הכפר סנג׳יל פיגוע ירי קשה בוואדי חרמיה, במהלכו יירה ללא הפרעה במשך דקות ארוכות לעבר צומת המשטרה הבריטית, ורצח שבעה חיילים ועוד שלושה אזרחים. קשה לתאר את תחושות התסכול, החידלון וחוסר האונים שחשנו כמפקדים נוכח אובדן היוזמה והניסיון להכיל את געשי האלימות בעוד ועוד כוחות, עמדות, סיורים ומגבלות. הפכנו שקופים, מתגוננים ונעדרי תעוזה.

צה"ל נדרש לסרגל מאמצים ארוך וקשה: נדרשו מבצעים רבים ברף העזה עולה, בד בבד עם הצלחותיהם של הפלסטינים, כדי לשכנע את צמרת צה"ל שהמשימה אפשרית. ראשית נכנסו כוחות חטיבתיים למרכזי הערים לפשיטות מוגבלות בזמן ובהיקף. בהמשך הגיעו גם כניסות למחנות פליטים (העיקרית שבהם כניסת גולני למחנה הפליטים בלטה) ואלו היו למכשירי למידה היעילים ביותר לשינוי הכיוון. תרומתם הייתה בבניית ידע טקטי רלוונטי, ובהכשרת לבבות בקרב לוחמים ומפקדים בכירים כי הדבר אפשרי, וביום פקודה יוכלו כוחות צה"ל להיכנס גם לצפופים שבמרחבים הבנויים ביהודה ושומרון. רק רצף פיגועי ההתאבדות ותוצאותיהם המחרידות דחק להסרה סופית של המחסומים על הפעלת הכוח וכפה על צה״ל וזרועות הביטחון לאמץ שוב תפיסת הכרעה שתכליתה מחיצת הטרור, לרבות שימוש בסיכולים ממוקדים נגד פעילי ״הזרוע המדינית״ בארגוני הטרור.

הכרעה על חורבות הכלה

מבצע 'חומת מגן', וכן המבצע העוקב – 'דרך נחושה', הם סמל לקריסת תפיסת ההפעלה ובניין הכוח עמן יצא צה"ל לעימות. בניגוד למאמר האפולוגטי של סגן הרמטכ"ל דאז יעלון, העובדה שבסופו של דבר נאלץ צה"ל לצאת למבצע להכרעת הטרור במחיר דמים לא פשוט, מהווה בעיטה בישבנה של תפיסת "העימות המוגבל" שאימץ הצבא על סעיפיה וגרורותיה.

אילו הייתה תקפה – די היה באיתותים ובמשחקים ב"שדות תודעתיים" בכדי לשכנע את הפלסטינים שבאלימות הם לא ישיגו דבר, ולהחזירם למשא ומתן, לשיתוף פעולה ביטחוני והמשך תהליך השלום. כזכור, הפלסטינים לא השתכנעו, ורק הכרעה צבאית הביאה בסופו של דבר לראשית דעיכתו של גל הטרור.

מעטים יודעים או זוכרים, אך מבצע דומה ('מגן הבית') תוכנן גם בעזה. הוא נגנז לאחר שהובהר כי פיגוע מסוים שאירע בראשון לציון והיה אמור לשמש כעילת המבצע, לא יצא מעזה כפי שסברו. הסיבה העמוקה יותר הייתה טמונה בהערכה לפיה יישום מוצלח של מודל 'חומת מגן' בעזה יהיה מורכב ויקר יותר באבדות.

תחת זאת, בוצעו מספר מבצעים שהחלישו מאד את הפת"ח והרש"פ אך לא הצליחו למגר את תשתיות הטרור של חמאס והג׳יהאד. אלה המשיכו בפיגועי התאבדות קשים ופיגועים נגד יעדים אסטרטגיים (ניסיון לפגוע בעתודות הנפט של ישראל בנמל אשדוד), לצד ירי הולך וגובר של קסאמים לשטח ישראל. ראש הממשלה שרון דרש מהרשות, שוב, לטפל בטרור החמאסי, אך לדרישה זו לא היה כל סיכוי להתקיים – לא ביכולת וייתכן שגם לא ברצון.

אי קיומו של מבצע תואם 'חומת מגן' בעזה מחד, והבחירה במסלול ההתנתקות שדנה למוות את הרשות הפלסטינית כגורם הכוח המרכזי ברצועה מאידך, הותירו את השטח לחסדי ארגוני טרור ולארכיטקטורה מדינית שנתפרה בין ישראל וארה"ב. שני השותפים הקרובים יצרו מבנה מנותק מהקשרי המציאות בשטח, בדמות דיפלומטיית הימים ההם שבחרה, בהיעדר צד פלסטיני לדון עמו, בברירת מחדל של נסיגה חד-צדדית והקמת מאזן הרתעה הנתמך בלגיטימציה בינלאומית מול אויב קיצוני דתי.

את הצעד הזה ביצעו במשותף שני מנהיגים בוגרי טראומות לאומיות קשות – ראש הממשלה אריאל שרון שהורה על מבצע 'חומת מגן' בשיאו של גל טרור חסר תקדים, והנשיא בוש הבן שחווה את נחת זרוע הטרור בפיגועי ה-11 בספטמבר בשנת כהונתו הראשונה.

על הדיפלומטיה שעטפה את העימות – בחלקו השני של המאמר.

---

סא"ל (מיל') גד אבגי שימש כסגן מפקד גדוד סדיר בלחימה בגזרת עוטף ירושלים בפרוץ אירועי 'גאות ושפל'. בשנים 2005-2003 כיהן כעוזר נספח הגנה בשגרירות ישראל בוושינגטון. מוסמך לתואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, במגמת דיפלומטיה וביטחון.