בעיניים פקוחות אל תוך התהום

הפלסטינים באופנה, תנועת החרם קמה לתחייה ו"תהליך מדיני" כבר פה יחד עם הטרור – הפעם הכל הודות לאנשי "ימין"

רה"מ בנט והשר לפיד | עמוס בן גרשום, לע"מ

כל ישראלי שנולד בגיל המתאים זוכר את הרגעים האלה. מבזק חדשות מיוחד. הלב מחסיר פעימה. דיווחים ראשוניים מהשטח על הרוגים ופצועים. כוחות ביטחון רודפים אחרי מחבלים. במקביל, הכותרות מבשרות לנו על "תהליך מדיני" או "פסגת שלום" ומזהירות מפני "בידוד בינלאומי" אם אלו לא יתקיימו.

הסכם אוסלו הארור נכנס לחיינו בקיץ 1993. הוא היה מלווה באינספור הבטחות על תקווה ושלום, וכמובן באלפי קורבנות ישראלים. יחד איתו צמחה בשמאל גם "תעשיית השלום" שהביאה רק מלחמות, לצד "תנועת החרם" שתפקידה לייצר עוד ועוד שקרים נגד ישראל, לעיתים על גבול עלילות דם, כדי ללחוץ עליה לעוד ועוד ויתורים מול גלי טרור רצחני ובלתי-פוסק.

לאחר שכל ההבטחות היפות טבעו בדם וכל ניסיון לשיחות שלום או מחווה ישראלית נענה כמעט מיד באלימות פלסטינית, מרבית הישראלים התפכחו מאשליית אוסלו. התברר כי תופעות הטרור והחרם שלובות יחדיו, שיטותיהן זהות ומטרתן דומה. נדרש מאמץ מדיני ארוך-שנים מצד ממשלות ימין כדי להסיר מסדר היום רעיונות עוועים כמו "פתרון שתי המדינות" – שם קוד לחיסול המדינה היהודית דה-פקטו – יחד עם שיקום כוחה הכלכלי וההרתעתי של ישראל וחיזוק מעמדה הבינלאומי.

כל זה נמצא כעת שוב בסכנה. בירושלים נמצאת ממשלה המקדמת בפועל את אותה מדיניות שמאל שכשלה בגדול בעבר. בוושינגטון נמצא ממשל עוין לישראל ולהוט לפייס דווקא את אויביה, ויחד עם זאת כזה שיודע ללחוץ היטב על הכפתורים הנכונים אצל שרים כמו לפיד וגנץ, וגם אצל ראש הממשלה. תנועת החרם שנדחקה לשולי השמאל הסהרורי שוב זוכה ללגיטימציה, וגם הפלסטינים שוב נהנים מאור הזרקורים אחרי תקופה ארוכה בחושך. כל הסימנים מראים שאוסלו שוב כאן, ולמי שזוכר את התוצאות הרות האסון בסיבוב הראשון זו בהחלט מגמה מטרידה.

רוחה של אשליה

הסכמי אוסלו שהחלו להירקם בראשית שנות ה-90 ביטאו את רוחה של תקופה. אותן שנים שלאחר נפילת ברה"מ הולידו את המחשבה לפיה שהמערב ניצח ולכן דמוקרטיה וליברליזם יהפכו בבוא היום לנחלת הכלל. בדרום אפריקה הסתיים שלטון האפרטהייד הנודע לשמצה; מרבית מדינות מזרח אירופה הפכו לדמוקרטיות וחלק מהן הצטרפו לנאט"ו עד לסוף המילניום, ותהליכים דומים התרחשו ברחבי אסיה. לאווירת האופוריה המדומה הזו הוסיפו אירועים כמו סיום הסכסוך המזוין בין קתולים לפרוטסטנטים בצפון אירלנד ב-1998.

כמובן שכל אותו זמן התרחשו גם טרגדיות. ברואנדה התבצע רצח עם ובבלקן פרצה מלחמה איומה. בחבל נגורנו קראבך נמשכה האלימות הדדית בין אזרבייג'ן וארמניה. בלב כל המהומה, ארה"ב והאיחוד האירופי שזה מכבר נולד ניסו בכוח להפוך את הפלסטינים למה שהם לא.

בהוספת חטא על פשע, הפלסטינים נהנו לפתע ממעמד שווה לזה של ישראל. אין זה משנה כמה ישראלים נרצחו באותה תקופה – האמריקנים, האירופים ואיתם השמאל הישראלי התכחשו למציאות ותייגו את כל מי שניסה להצביע עליה כפי שהיא כמחרחר מלחמה. גם בשיא האינתיפאדה השנייה היו מי שלא הפסיקו להאמין שהקמת מדינה פלסטינית היא הכרח, וככל שהרש"פ הפכה מושחתת יותר, אנטי-דמוקרטית ואנטי-ליברלית, כך העמיקה התפיסה המעוותת הזו.

בשנת 2009 חזר בנימין נתניהו לשלטון ומיד פעל לתיקון המשבר. הוא הצליח להוכיח לעולם שהפלסטינים לא מעוניינים בשלום אמיתי ונאבק כדי לשמור על סטטוס-קוו ובהדרגה להפוך את המגמה. כשנתיים לאחר מכן הזהיר שר הביטחון אהוד ברק כי ישראל עומדת בפני "צונאמי מדיני". לדבריו אז, "הדה-לגיטימציה של ישראל באופק" ומול הסכנה הזו יש לפעול: "יוזמה מדינית תקטין את הסיכונים". הוא זכה כמובן להדהוד ולתמיכה מהשמאל הישראלי ומרוב כלי התקשורת.

ואולם, ברטרוספקטיבה רבת שנים ניתן לראות כיצד נתניהו ניתץ את הטענה כי בשביל להשיג שלום בין ישראל לעולם הערבי חייבים לעבור ברמאללה. הוא בנה מסלול עוקף רמאללה ובמקום להתמקד בפלסטינים חתם על ארבעה הסכמי שלום, חיזק את היחסים עם מצרים וירדן בזכות ייצוא בגז, תוך שהוא מצליח להפחית באופן משמעותי את הטרור ביהודה ושומרון.

כחלק מאותו תהליך, מעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל השתפר פלאים. יוון וקפריסין סייעו לנטרל את טורקיה ולפתוח פתח לאירופה, והקשרים עם בריטניה, אוסטרליה וקנדה התחזקו על חשבון גרמניה וצרפת הלעומתיות. ישראל גם חזרה לאפריקה שהייתה ברובה עוינת ובמקביל נפתחו גשרים אל מדינות דרום אמריקה. אך חשוב אולי יותר מכל: מנהיגי מדינות חשובות החלו לראות בישראל ובמנהיגה שותפים לדרך. נשיאי ארה"ב, רוסיה וברזיל, ראשח ממשלת הודו ויפן, ראשי מדינות וישגרד ונסיך הכתר הסעודי הם רק מהרשימה.

ההשקעות בסייבר וטכנולוגיה לצד פעילות בינלאומית ענפה באותן שנים הובילו בין היתר גם לתבוסה של תנועת החרם. מבט במספרים מראה את התמונה כולה: בשנת 2009 ישראל מוקמה במקום ה-43 בתמ"ג לנפש. כיום כלכלת ישראל ממוקמת בין עשרים המובילות בעולם והיא ממשיכה לצמוח למרות משבר הקורונה. בשנת 2017 הייצוא חצה לראשונה את רף מאה מיליארד דולר ועד לקורונה נשטפה ישראל במיליוני תיירים מדי שנה.

ואז הגיעו בנט וסער

במשך כל תקופת השגשוג נתניהו זכה לביקורת מימין מצד פוליטיקאים שטענו כי הוא מנהיג חלש שנכנע לטרור. תנסו למצוא למשל פוסטים ישנים של בנט (לפני שנמחקו) ותראו את הדיסוננס העצום בין ההצהרות שלו אז לבין המדיניות שהוא מוביל כיום. מי שהציג את עצמו בעבר כמנהיג לאומי נחוש, היום מתבטא כמו זהבה גלאון ופועל כמו יוסי שריד. וכך, עשרה חודשים לאחר כינון הממשלה, עבודה סיזיפית של שנים הושלכה בשם שירות השמאל.

בנט, סער ושאר חבורתם טוענים להיותם אנשי "ימין ממלכתי". אך החודשים האחרונים הוכיחו כי הם נמצאים מזמן בשמאל, כולל בתחום המדיני. סער שותק לנוכח הקפאת הבנייה בפועל ביהודה ושומרון והרחבת הבנייה לפלשתינים בשטחי C, ואילו בנט עומד בראשות ממשלה שפוגעת במתיישבים יותר מכל, תוך הפרת כל הבטחות העבר.

בנט וסער גילו אדישות להצהרות שקריות כמו אלו של השר בר-לב אודות "אלימות המתנחלים". בנט עמד דומם לצד מזכיר המדינה בלינקן כאשר זה השמיע הצהרות כוזבות דומות, ואז המשיך בעצמו לשימוש במונח "הגדה המערבית". במקביל, גנץ, לפיד וחבריהם לממשלה מטעם מרצ החזירו לחיים את הרשות הפלסטינית, וגם ב'וועידת הנגב' המדומה שהייתה אמורה בכלל לעסוק באיראן, מרבית הזמן הוקדש למחזור הסוגיה הפלסטינית.

 

ואם כבר מדברים על הזנחת הסוגיה האיראנית, בנט נכנע לחלוטין מול האמריקנים בעניין הקיומי הזה ולמעשה מהווה שוליה של לפיד בכל הנושאים המדיניים, בזמן ששר החוץ מצדו הרס חלק ניכר ממרקם היחסים שנבנה בשנים האחרונות מול מדינות קרובות ורחוקות. גם תנועת החרם כבר עושה קאמבק מבחוץ ומבית; ואם נוסיף לכך החלטות מופקרות כמו זו של שרת האנרגיה להפסיק את חיפושי הגז או הטיפול הרשלני של שרת התחבורה בפקק בנמלים – גם כלכלת ישראל נחלשת ביחד עם מעמדה האסטרטגי.

בראייה לאחור אנו יודעים כי התקופה שבין חתימת הסכם אוסלו א' ועד לעליית נתניהו לשלטון בפעם הראשונה, היא זו בה התגבשו תהליכים שפגעו אנושות במדינת ישראל. אך מי שהוביל אותם אז היו מפלגות שמאל שקיבלו לכך את המנדט מהציבור. ואילו כיום תהליכים מסוכנים לא פחות מתרחשים דווקא תחת אלו שהגדירו את עצמם כימין, ולא מחזיקים בשום מנדט לעשות זאת.

הסכם אוסלו ב' עבר בקולותיהם של גונן שגב ואלכס גולדפרב, שני חברי כנסת שנבחרו מטעם מפלגת 'צומת' הימנית וערקו לשמאל תמורת ג'וב מפנק. ידיהם היו הידיים המכריעות שהעבירו את ההסכם בכנסת וההיסטוריה זוכרת אותם לדיראון עולם. כיצד יזכרו אנשי 'תקווה חדשה' ו'ימינה' המובילים את ישראל כעת שוב אל פי התהום? למרבה הצער, את הסכנות אנחנו כבר מכירים ומחיר הדמים ידוע היטב. אך עדיין יש כאלה המעדיפים להמשיך קדימה בעיניים פקוחות לרווחה.


אלי ורד חזן הוא מנהל אגף קשרי חוץ בתנועת הליכוד.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

  

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. פוסט של עמיחי בן סעדון:

    יכול להיות שהייתי יכול לעצור את הפיגוע ביום חמישי בערב, אבל משטרת ישראל מנעה את זה ממני.

    ביום חמישי קבענו החבר׳ה מהצוות בסדיר לשבת בתל-אביב, לא רחוק מהבר שבו התרחש הפיגוע.
    לא יוצא הרבה לפגוש את החבר׳ה מהיחידה, וזה תמיד כיף.

    ואז התחיל הפיגוע.

    והאינסטינקט הראשון שלי, כלוחם במילואים, היה לשלוף את האקדח שאני נושא עלי בקביעות ולהסתער על המחבלים.
    זה מה שהוכשרנו לעשות.
    ברפלקס, שלחתי יד לכיוון האקדח.
    שכחתי לרגע שהוא לא נמצא שם.
    כי אמנם רציתי באותו הרגע לחתור למגע ולעצור את הפיגוע,
    אבל משטרת-ישראל החליטה שזה לא רעיון טוב.

    משטרת-ישראל כנראה מעדיפה יהודים מתים,
    ולא אוהבת שיהודים מתגוננים.

    איך אני יודע את זה?
    כי לפני חודש נסענו אשתי ואני בדרך לשבת נעימה אצל אחי בשומרון.
    ביציאה מירושלים נכנס בנו רכב מאחור בעוצמה.
    ירדתי לראות מה קרה.
    כשניגשתי לבקש פרטים מהנהג הוא ואדם נוסף שישב לידו התחילו לצעוק עלי בערבית.
    הבחור שליד הנהג יצא מהרכב ובא לכיווני בצורה מאיימת, הסתובבתי אליו והנהג ירד מהרכב והתנפל עלי מאחור.
    אחד מהם חנק אותי מאחור והבחור השני הצטרף אליו והכניס לי אגרופים לפנים.

    תדמיינו את עצמכם רגע בסיטואציה הזאת, טוב?
    אתם באמצע כביש מהיר, מישהו מתנגש בכם מאחורה, ורגע אחרי ערבי אחד חונק אתכם מאחורה והשני מכניס לכם אגרופים לפנים ולצלעות. כל זה מול עיני האישה שלכם, שצורחת להם שיפסיקו.

    החשש הגדול שלי היה שיגיעו לאקדח שלי שהיה מתחת למעיל וישתמשו בו נגדנו.
    המחשבה שלי הייתה שמכאן אני לא יוצא בחיים.
    כשאני מתחיל כבר לאבד אוויר מהחניקה, חשבתי על מה יקרה לאשתי כשהם יגמרו אותי.
    משם באו לי הכוחות.
    הצלחתי לדרוך את האקדח ביד אחת על החגורה, כשאני כפוף כלפי מטה ושניהם רוכנים מעליי.
    יריתי כדור אחד לרצפה כדי להרתיע אותם,
    ונתז של הכדור פגע ברגל של הערבי שנתן לי אגורפים לפנים.
    זה שחנק אותי הידק את האחיזה,
    ויריתי לו ברגל כדי להשתחרר.

    הצלחתי להשתחרר מהמחבלים לקול צרחות האיימה של אשתי.
    התרחקתי מהמחבלים ונכנסתי לרכב, ונסענו משם במהירות.
    מיד התקשרנו ל 100 ודיווחנו על התקיפה.
    נסענו ישר לתחנת המשטרה הכי קרובה כדי להגיש תלונה, ושייתפסו את החלאות האלה.

    כי אני הטוב בסיפור.
    כי אני לוחם ומפקד ואזרח טוב שהרגע תקפו אותו שני חלאות, כמעט למוות, ומה שהציל את חיי ואת חיי אשתי היה האקדח שמדינת-ישראל נתנה לי רישיון לשאת כי היא סומכת עלי בדיוק בשביל רגעים כאלה.
    כדי לשמור על החיים של המשפחה שלי, ושל עם ישראל.

    אילו תמימים היינו.
    מתברר שמשטרת-ישראל העדיפה אותי ואת אשתי מתים.

    כי מהרגע הזה התחלנו מסע מביש של רשלנות ועוינות מצד משטרת ישראל.

    מהרגע שנכנסתי לתחנה להגיש תלונה (מיוזמתי, כשאני מקור המידע היחיד לכל האירוע, כן?), התייחסו אלי כאל אחרון הפושעים.
    לקחו לי את האקדח, שמו עלי אזיקים, והכניסו אותי לחקירה, ולאחר מכן לתא מעצר.

    עוד לא עיכלתי את מה שקורה, והגיעה בשורה חדשה מממלכת החלם של משטרת ישראל:
    מתברר שהאירוע התרחש 10 מטר לתוך שטח שיפוט של תחנה אחרת, ולכן צריך להעביר אותי תחנה (בחיי).

    הועברתי עם אזיקים בידיים וברגליים, לתוך ניידת, שלקחה אותי בנסיעה של כמה ק"מ עד למקום מפגש עם ניידת אחרת, כדי להעביר אותי תחנה.

    רק כמה שעות אחרי שניסו להרוג אותי,
    כשעוד לא עיכלתי את האירוע הטראומתי שעברתי,
    אחרי שאני עצמי הלכתי להגיש תלונה במשטרה;
    הוציאו אותי, מול כל האנשים שהיו שם במקרה, אזוק בידיים וברגליים כמו אחרון הפושעים, והכניסו אותי לניידת אחרת.

    בחיים שלי לא הושפלתי ככה.
    נלקחתי לתחנה לעוד כמה שעות של חקירה, שבסופה החוקר הצדיק את הירי שלי ושיחרר אותי.
    חבר לקח אותי משם ישירות למיון, לבדוק את המכות מהאגרופים שחטפתי בפנים ובצלעות.

    חודש עבר מאז האירוע הזה.
    ובמשטרת ישראל לא מוכנים להחזיר לי את האקדח.

    האבסורד שקרה לגיבור שחיסל את המחבל בבאר-שבע אינו חדש. כל נושא נשק יודע שבאירוע אמת גם אם ברור שפעל לצורך הגנה עצמית, הוא יצטרך עו"ד טוב כדי לצאת מהאירוע.

    ביום חמישי האחרון, יכולתי אולי להציל חיים.
    יכולתי אולי לאתר את המחבל מוקדם יותר ולסיים את האירוע.
    יכולתי אולי להציל חיים!

    אבל נראה שמשטרת ישראל חיה בשלום עם כמויות הנשק המטורפות שמסתובבות ברחוב הערבי,
    אבל לא אוהבים שיהודים מגינים על החיים שלהם במדינת ישראל.
    היא מעדיפה אותנו כנועים.
    היא מעדיפה אותנו מתים.

    האקדח שלי עדיין אצלם.
    גם בפיגוע הבא אני לא אוכל להציל חיים.

    בינתיים אמשיך לעשות מילואים, אמשיך לאהוב את המדינה הזאת בכל ליבי.

    אבל מישהו במשטרת ישראל חייב לעצור רגע ולחשוב מה נסגר אצלם.
    הטירוף הזה לא יכול להימשך.

    אז נפתלי בנט – Naftali Bennett קראת לנו, האזרחים האחראיים נושאי הנשק, לשאת אותו עלינו.
    אבל האם אתה מתכוון גם לגבות אותנו אם נדרש לעשות בו שימוש?

    ובינתיים, אני רוצה את האקדח שלי בחזרה.
    ועם ישראל רוצה בחזרה את הביטחון לדעת שליהודים מותר להגן על עצמם כאן מול הטרור.

    https://m.facebook.com/story.php?st

    1. אוי לנו כי נשברנו בידי אחינו שונאי נפשנו.
      לא תהיה לנו תקומה כי נפלנו בידי זדים מבני עמנו שגנבו את השילטון מידי העם,
      אלא אם כן העם יעלה עליהם יכבוש ויחזיר את השילטון לידיו

  2. כל הדם של הנרצחים בפיגועים שהיו ושלצערי עוד יהיו,הוא על הידיים של בנט \ גנץ\ לפיד\שקד.
    במדינה אחרת אולי הייתה מתרחשת הפיכה צבאית, אבל אני לא רואה את זה קורה כאן.

  3. לראות את שני האהבלים בתמונה והזחיחות המטומטמת שנוזלת להם מהפרצופים הגיב:

    קראתי שבנט הוא בן לאם גויה שהתגיירה גיור מטעם הרפורמים שחוגגים בר מצווה לכלביהם.

    זה יכול להסביר מה קורה פה.

    הערב רב מתגבר על העם היהודי הוא עם ישראל.

  4. מאמר מצויין. המצב אסון. דחוף, דחוף, להפיל את הממשלה. להחזיר את נתניהו לראשות הממשלה.