התעלמות מרגשות כמו יוקרה ובושה ביחסים בינלאומיים היא התעלמות הן מלקחי ההיסטוריה והן מהמציאות הגיאופוליטית
פרופ' דונלד קגן היה היסטוריון של העת העתיקה שהתמחה בחקר תולדות יוון. הוא חיבר מספר ספרים בנושא ושימש כמרצה באוניברסיטת ייל במשך כארבעה עשורים. קגן הלך לעולמו ב-6 באוגוסט 2021.
מאמר זה פרי עטו ראה אור בכתב העת 'קומנטרי' בחודש אפריל 1997.
***
במשך 2,500 השנים האחרונות, לפחות, מדינות ניהלו את ענייניהן ולעיתים קרובות יצאו למלחמה מתוך שיקולים שלא היו עומדים במבחן של "אינטרסים לאומים חיוניים". באינספור מקרים שונים הן פעלו כדי לטפח או להגן על אוסף אמונות ותחושות שעומדות בסתירה, או לפחות נראו כעומדות בסתירה, לצרכי המדינה המעשיים, והמשיכו במסלול הזה אפילו כאשר הסכנה הייתה ברורה ויקרה מאוד.
פוליטיקאים מודרניים ותלמידים של מדע המדינה נוהגים להגדיר את המניעים האלה כלא-רציונליים. אך התפיסה לפיה הדבר הרציונלי היחיד בהתנהלות מדינות הוא החיפוש אחר רווח כלכלי או יציבות פוליטית היא בעצמה דעה קדומה של ימינו, תוצר של הניסיון להתייחס לעולם ההתרחשות האנושית כאילו היה יקום פיזי דומם וחסר מניעים. גישה כזו להסבר של התנהגויות אינה הולמת כיום ומעולם לא הייתה.
כבוד הוא חלק מקטגוריה מסוימת של דאגות ומניעים אשר שלטה ביחסים בין עמים ומדינות מאז העת העתיקה. כבוד כולל מרכיבים כמו החיפוש אחר תהילה; התשוקה להימלט מבושה, השפלה ומבוכה; הרצון לנקום ולשקם את המוניטין, או הנחישות להתנהל בהתאם לאידיאלים מוסריים מסוימים. למרות שהתפיסות לגבי מהו דבר מכובד ומהו דבר לא מכובד עשויות להשתנות על פי הזמן והמקום, לעיתים באופן שטחי ולעיתים עמוקות, ולמרות שתפיסתם של אנשים שונים את רעיון הכבוד, במיוחד אלו החיו בזמנים מוקדמים, עשויה להיראות טיפשית או מיושנת, גם הבדלים קטנים אלה מסתירים לעיתים דמיון בסיסי ואפילו זהות.
***
כמובן, האמירה לפיה מרדף אחר כבוד עומד בניגוד לראיה "ריאליסטית" של אינטרס לאומי אינה דומה לאמירה לפיה אין לה כל מקום בתחרות על כוח או על יתרון מוחשי וברור. ניתן להבין בקלות יותר עמדה כזו אם נתרגם כבוד למונחים כמו הרתעה, הערכה, חוב, חשיבות, הוקרה, או במיוחד – יוקרה. כאשר כוחה של מדינה גדל, הכבוד וההערכה להם היא זוכה צפויים לגדול גם הם. באופן הפוך, כאשר יוקרתה של מדינה נשחקת, כך גם כוחה, אפילו כאשר מבחינה חומרית או "אובייקטיבית" נדמה כי אותו כוח נותר ללא שינוי.
האדם הראשון שאבחן מקרוב את מערכת היחסים בין כוח וכבוד במובן של יוקרה היה ההיסטוריון האתונאי תוקידידס. בדומה ל"ריאליסטים" של ימינו, הוא הבין את הקשרים הבינלאומיים כתחרות על כוח, ואת המלחמה כאמצעי של אותה תחרות. אך בניגוד למרבית החוקרים כיום, תוקידידס הרחיב את ההסבר וטען כי במאבק על כוח, בין אם בשאיפה לכמות עוצמה מספקת או פשוט כדי לצבור כמה שיותר ממנה, אנשים פועלים מתוך מגוון של מניעים. בתיאורו את הגורמים לפרוץ המלחמה הפלופונסית, ובמיוחד באופן בו הוא מספר על המחלוקת בין ערי המדינה קורינת וקרקירה, תוקדידיס מבהיר כיצד "פחדים" ו"אינטרסים", עד כמה שהם נפוצים, לרוב נסוגים בהחלטיות מפני שיקולים של "כבוד" או איומים על הכבוד.
כבוד במונח בו משתמש תוקידידס (כלומר כבוד כיוקרה) שיחק תפקיד קריטי במהלך ההיסטוריה. בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, החל מהרגע בו גרמניה פתחה במדיניות "המסלול החדש" ב-1897, רוב ההתרחשויות באירופה הסתכמו בפוליטיקה של יוקרה. חיל הים הגרמני היה, אחרי הכל, מה שווינסטון צ'רצ'יל כינה "צי של מותרות". למרות שהיה לו תפקיד מרכזי בפרוץ המלחמה, הוא לא לקח חלק משמעותי בלחימה עצמה ומעולם לא סייע במיוחד לגרמניה באופן מעשי. המשברים מול צרפת ב-1909 וב-1911 סביב מעמדה של מרוקו פרצו בשל החיפוש הגרמני אחר יוקרה, ודבר דומה ניתן לומר על האולטימטום הנוקשה והמיותר שהציבה גרמניה במהלך המשבר הבוסני בשנים 1909-1908. אלו הם רעיונות המדיניות שיצרו, בתורם, את מערכת הבריתות בטרם המלחמה ואת מירוץ החימוש הימי והיבשתי, והציבו את אוסטריה ורוסיה על מסלול התנגשות בבלקנים.
הדאגה הבריטית לכבוד, ולסכנה שחוסר כבוד יציב לביטחונה ולכן גם לעוצמתה, שיחקה תפקיד גדול בהחלטות שלקחה הממשלה בלונדון בטרם המלחמה. בנאומו המפורסם בבית האחוזה בעיר, ראש הממשלה לויד ג'ורג' אמר:
אני מאמין כי זה חיוני… שבריטניה תוכל בכל האמצעים לשמור על יוקרתה בקרב מעצמות העולם… אם ייכפה עלינו מצב בו השלום יוכל להישמר רק על ידי ויתור על המעמד האדיר בו זכתה בריטניה במאות שנים של גבורה והישגים; על ידי כך שבריטניה תזכה ליחס, במקומות בהם האינטרסים שלה מושפעים ביותר, כאילו הייתה חסרת חשיבות בין האומות, אז אומר בתקיפות כי שלום במחיר הזה יהווה השפלה בלתי-נסבלת עבור אומה גדולה כשלנו"
שר החוץ הבריטי אדוארד גריי דיבר במונחים דומים. ב-3 באוגוסט 1914 הוא סיפר לפרלמנט כי בריטניה יכולה להישאר מחוץ למלחמה ולהצהיר על נייטרליות בלתי-תלויה, אך הוא דחה את הנתיב הזה:
אם אכן ננקוט בקו הזה ונאמר: אין לנו שום קשר לעניין… אנו עלולים, לדעתי, להקריב את כבודנו ואת שמנו הטוב ואת המוניטין שלנו בפני העולם, ולא נוכל להימלט מן ההשלכות הכלכליות החמורות לכך"
שנים לאחר מכן, גריי כתב כי "הסיבה האמיתית לצאת למלחמה הייתה זו, אם לא היינו עומדים לצד צרפת ולצד בלגיה מול התוקפנות [הגרמנית], היינו מבודדים, מבוישים ושנואים; ולא היה לנו דבר מלבד עתיד אומלל ובזוי". הבריטים, בקצרה, הונעו מתוך פחד מהסכנה שהציבה גרמניה לאינטרסים החיוניים ביותר שלהם, אך הם הבינו את הסכנה והביאו את עצמם לעמוד בפני ההשלכות, בכך שראו אותה כאיום על כבודם.
***
לפחות לסוג אחד של כבוד, אם כן, יש מקום בשיקולי עוצמה לאומית – יתכן כי קשה יותר למדידה מאשר "אינטרסים" מוחשיים, אך מדיד בכל זאת. אלא שאומות, כמו יחידים, מחזיקות גם בתפיסות אחרות של כבוד, והן גם רודפות אחריו בדרכים שאינן בהכרח תוצאה מחושבת אלא יותר רגשית. תיאורו של תוקידידס את הסכסוך בין קורינת לקריקרה מראה, למעשה, כיצד רעיונות ודחפים שונים אלה משתלבים לעיתים קרובות. הקורינתים, הוא כותב, הפכו למעורבים במלחמת אזרחים לא חשובה בשולי העולם היווני –
וגם מפני האיבה שנטרו לקרקירים. כי הקרקירים זלזלו בהם. עם שיוצאי עירם היו, לא חלקו להם בעצרות המשותפות את הכבוד הנהוג ולא קידשו ראשונה על הקורבנות למען איש קורינתי, כמנהג כל התושבות, אלא בזו להם"[i]
הייתה זו המכה לכבודם העצמי שיצרה את השנאה אשר הניעה את הקורינתים לפעולה. לא שאלה של אינטרס כלכלי, לא תחרות על כוח או סכנה ביטחונית ולא חשש מעשי, אלא תחושות עוול ובושה הן שהובילו לפריצת מלחמה ארורה.
כפי שהקורינתים פעלו מתוך תחושה של כבוד פגוע, כך גם עשה מוסוליני מאות שנים לאחר מכן כאשר יצא לנקום את תבוסת הצבא האיטלקי בחבש – אותה "צלקת מבישה", במילותיו של המשורר גבריאלֶה ד'אנונציו. אך המסע החבשי של מוסוליני ב-1935 לא נערך רק לשם נקמה או למחיקת ארבעה עשורים של בושה, אלא בחיפוש אחר דבר מה: הוא נועד לפאר את המשטר הפשיסטי, ואף למעלה מכך – לגלות מחדש את תהילת האימפריה הרומית העתיקה.
במהלך הדורות, לטוב ולרע, כבוד במובן של תהילה, מוניטין ותפארת הניע החלטות הנוגעות ליחסים בינלאומיים ומלחמה ושלום. בעולם ההרואי המתואר באיליאדה, אכילס העדיף להילחם ולמות בטרויה, מאשר לחיות לנצח בבטחה בביתו, מכיוון שכך הייתה נמנעת ממנו התהילה ההופכת את חיי הגיבור לראויים. בימי השושלות, המלכים היו מוכנים לסכן את השגשוג הכלכלי והביטחון של ממלכותיהם כדי להשיג תהילה. בהמשך, כאשר הדתות עלו לגדולה, שליטים צלבנים עשו דבר דומה בשם הדת האמיתית.
המאה ה-20, כך אטען, הביאה תחושת כבוד חדשה לזירת היחסים הבינלאומיים. מלחמת העולם הראשונה שמה למעשה קץ לסדר המדיני הישן; מאז והלאה, המאבק יהיה בין מדינות שהפכו דמוקרטיות בהדרגה מצד אחד, לבין רודניות מסוג כזה או אחר מנגד. האומות המנצחות במלחמה הגדולה היו עצמן דמוקרטיות, ולכן שואבות לגיטימציה מתמיכת העם כולו, ונסיבות אלה הולידו מערכת רעיונות חדשה לגבי מה נחשב מכובד בהתנהלות מדינות. במסגרת התפיסה החדשה הזו, המלחמה עצמה נחשבה לפסולה מוסרית, וגורמיה לכאלה הקשורים לתוקפנות הטבועה במשטרים אוטוריטריים. מנגד, הדמוקרטיה הייתה טובה וצודקת בפני עצמה וגם שימשה ככוח דוחף לשלום. עם הזמן, השתרש הרעיון לפיו המלחמה הצודקת היחידה היא זו המתרחשת להגנת הדמוקרטיה וזכות ההגדרה העצמית.
***
וודרו וילסון אם כן לא דיבר רק בשם עצמו כאשר אמר כי אחת המטרות העיקריות של מלחמת העולם הראשונה הייתה הגנה על הדמוקרטיה והרחבתה. יתרה מכך, בניגוד לקואליציות מוקדמות כמו הברית המרובעת במאה ה-19, המכשיר אותו הציג הנשיא האמריקני להתנגדות מול תוקפנות ושמירת השלום – ביטחון כולל בדמות חבר הלאומים – לא היה תוצאה של דיונים פרטיים בין מספר מצומצם של דיפלומטים, אלא של מגעים נרחבים, פתוחים ופומביים, אשר נתמכו בידי פוליטיקאים, ארגונים ציבוריים ותעמולה בתפוצה רחבה. האליטות הפוליטיות במדינות דמוקרטיות עשוית להתייחס לכך בציניות, אך מאז ואילך הן נאלצו להתמודד עם דעת קהל שלקחה זאת ברצינות, ובכך הודק באופן משמעותי הקשר בין הצורך להתנגד לתוקפנות לבין כבוד ומוסר.
תגובת המערב להתקפה האיטלקית על חבש ב-1935, אשר כפי שהראינו, נעשתה בעצמה בשם הכבוד במשמעותו הישנה, מספקת דוגמה טובה לתפקיד החיוני של הכבוד במשמעותו החדשה. לפני מלחמת העולם הראשונה, ככל הנראה שפלישה אירופית למדינה אפריקנית שאינה בעלת ערך או אינטרס עבור כוחות אירופים אחרים לא הייתה גוררת תגובה משמעותית. אפילו אז הייתה נטייה קטנה מאוד בקרב הממשלה הבריטית לנקיטת עמדה נחושה מול איטליה. היו שטענו בעד מדיניות שקולה ו"ריאליסטית". מדיניות כזו, המכירה בחולשה הצבאית הבריטית ובצורך לשמור על מוסוליני כבן-ברית נגד היטלר, הייתה מוכנה להקריב את חבש בשם האינטרס הלאומי.
אך כפי שההיסטוריון קורלי ברנט ציין, "השנה הייתה 1935, לא 1835 ולא 1735, ומדיניות החוץ האנגלית כבר לא הייתה עניינו של שר החוץ בלבד ואפילו לא של הקבינט". באותה העת, בריטים רבים חשו כי אינם יכולים להתעלם מן המחויבות להתנגד לתוקפן, ולא משנה כלל האם ארצם מסוגלת להתנגד באופן יעיל. התוצאה הייתה שלמרות ששר החוץ הבריטי סמואל הור ועמיתו הצרפתי פייר לאבל (שהיה גם ראש הממשלה) חשו שניהם כי אין צורך להתאמץ כדי לעצור את מוסוליני, הם גם חשו כי החלטה כזו לא תתקבל היטב בציבור. והם צדקו: הסכם הור-לאבל שנועד להכיל את ההצלחה האיטלקית בחבש התקבל בבריטניה בהתפרצות זעם וזכה לגינוי רחב כפרס לתוקפנות, מכה קשה לרעיון חבר הלאומים וצעד פחדני. הור נאלץ להתפטר מתפקידו.
שנתיים לאחר מכן, מאמציו של ראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין לנהל מדיניות פייסנית המבוססת על חישובי אינטרסים קרים נתקלו במציאות דומה, שרק התגברה בעקבות הבושה של 1935 והשלכותיה. כאשר צ'מברליין הציג בפני ממשלתו את הכוונה הבריטית לנטוש את צ'כוסלובקיה כעניין מעשי של היגיון בריא, אחד מחבריה היה חסר טקט מספיק כדי להעיר כי הוויתורים המוצעים היו "לא הוגנים כלפי הצ'כים, ומבישים עבורנו". שר אחר השווה את המשבר הנוכחי עם זה של 1914, אז הגרמנים פלשו לבלגיה: "ישנו גרעין קשה בעם הבריטי שלא אהב לשמוע כי אלמלא יוותר על דברים מסוימים, הרי שהסיפור גמור". בפרלמנט, מפלגות האופוזיציה של הלייבור והליברלים שטחו את טענותיהן, כפי שכתב ברנט:
לא מטעמים אסטרטגיים אלא על בסיס מוסרי ואידיאולוגי. כוח פולש – ומה שהיה גרוע מכך, כוח פשיסטי – זכה לעידוד מעשי מצד הממשלה הבריטית בניסיונו להתרחב על חשבון מדינה קטנה, ומה שהיה גרוע מכך, מדינה דמוקרטית"
צ'מברליין ועמיתיו, כך ידוע כיום לכל, שגו בהבנת טבעו האמיתי של היטלר ובהבנת האיום שהציב. אך הם גם שגו מאוד בהבנת המציאות החדשה של זירת היחסים הבינלאומיים כפי שהם מתנהלים בידי מדינות דמוקרטיות. המציאות הזו הובנה היטב ולעומק בידי ווינסטון צ'רצ'יל, שהפך לראש הממשלה בעקבות נפילת נורבגיה ודנמרק באביב 1940, אשר אילצה את צ'מברליין לפרוש בבושת פנים. לאחר שדחה בנחרצות הצעת שלום מצד היטלר, שהיה נראה אז כבלתי-עציר, צ'רצ'יל ניסח מדיניות התנגדות ששיקפה במדויק את תחושות מרבית הבריטים, שהעדיפו את הסיכון והסבל של מלחמה על פני החרפה של שלום מביש עם רודן המגלם את כל הבזוי בעיניהם.
***
לדוגמה הבריטית נודעה מאז השפעה ניכרת על הגישות במערב, ובמיוחד בארה"ב. "אנלוגיית מינכן" הייתה כמובן כוח משמעותי בעיצוב המדיניות האמריקנית במהלך העימותים מול ברה"מ. עימות זה היה בוודאי תחרות על כוח, ובוודאי כלל מרכיבים של פחד ואינטרס, אם להשתמש בקטגוריות של תוקידידס. די אם נזכיר את הפחד מפני מלחמה גרעינית, ואת האינטרס להימנע ממנה. אך חשוב לא פחות היה העימות בין ערכים ורעיונות, בו שאלות של כבוד היו כרוכות כחוט השני.
עבור מרבית האמריקנים, ברה"מ הייתה דיקטטורה תוקפנית ומיליטריסטית שאינה שונה בהרבה מאלו עליהן גברו זה עתה במלחמת העולם השנייה. הטענות בעד בלימת הסובייטים, שלא לדבר על הבסתם, כללו לא רק אינטרסים ביטחוניים אלא גם תחושות כבוד והגינות. קשה להאמין כי העם האמריקני היה מקבל על עצמו גיוס חובה, מיסים גבוהים למימון תקציב הביטחון, ברית מתמדת עם אירופה ואת הסכנה של מלחמה אמיתית, אלמלא היה מונע בידי גורמים שהם מעבר לתפיסת האינטרס החומרי בלבד.
למען הספר ספק, אותם דחפים לא-חומריים – כלומר תשוקה אנטי-קומוניסטית, הנחישות להתנגד להתפשטות הקומוניזם בכל מקום בעולם, ואפילו הכוונה להביסו – עוררו דאגה רבה בקרב החלקים ה"ריאליסטיים" של ממסד החוץ האמריקני, אשר חששו שפעולה לפיהם תוביל למסע צלב מסוכן שיתיש את משאבי ארה"ב, או למלחמה כוללת והשמדה הדדית. בטענתם מתוך שיקולי אינטרסים, הריאליסטים סברו כי במקום כל זאת עלינו לקבל את הקומוניזם העולמי כדבר קבוע ולהתרכז בניסיון למצוא נקודות להכלה. כאשר היה נראה כי מאזן הכוחות העולמי עומד להשתנות לטובת הסובייטים בעקבות התבוסה האמריקנית בווייטנאם, הריאליסטים טענו בעד מדיניות הכלה רחבה עוד יותר; מדיניות כזו, הזכתה לכינוי 'דטאנט', יושמה הלכה למעשה בידי הממשל בוושינגטון.
לרוע המזל, מדיניות הדטאנט לא הובילה לפיוס והכלה, אלא לתוקפנות גוברת מצד הסובייטים ולמרוץ חימוש מוגבר שהפר עוד יותר מאזן הכוחות. ההמשך מוכר היטב. הפלישה הרוסית לאפגניסטן בשנות ה-70 המאוחרות סייעה לשלהב את הרגשות של מיליוני אמריקנים שראו זה מכבר את מדיניות ההפשרה לא רק כשגיאה אלא כנסיגה חסרת-כבוד, והביאה לבית הלבן ממשל חדש שהיה מחויב לשיקום הכוח והכבוד של ארה"ב. למבוכתם של הריאליסטים, המאמץ הנחוש שהפגין רונלד רייגן לחיזוק הצבא האמריקני ועימות מול "אימפריית הרשע" לא הוביל לקריסה כלכלית של ארה"ב או למלחמה אובדנית, אלא לקריסת ברה"מ והרודנות הסובייטית בכלל, ולניצחון ערכי החירות והדמוקרטיה.
***
הסוף המוצלח הזה לא היה יכול להיות מושג רק באמצעות המרדף אחר מה שמומחים רבים ראו כאינטרס הלאומי הפרקטי של ארה"ב, בדיוק כפי שהמדיניות העקבית והיקרה של עימות גלובלי בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה לא הייתה יכולה להימשך ללא מחויבות אמריקנית לערכים עמוקים ואנושיים יותר מאשר דאגה ליתרון גיאופוליטי וכלכלי.
הריאליסטים צודקים למדי כאשר הם מצביעים על מרכזיות התחרות עבור כוח ביחסים בינלאומיים, וכמו כן על סכנות הפזיזות שעשויה להיגרם מן המרדף אחר יעדים מופשטים כמו כבוד. אך סכנות כבדות לא פחות קשורות למרדף אחר כוח לשמו, ולא משנה עד כמה הוא ייערך לאור שיקולים זהירים. יתרה מכך, הכוח בפני עצמו הוא לעולם אינו מטרת המרדף הסופית, וזה נערך תמיד בשם ערכים.
במדינות דמוקרטיות מודרניות, ערכים אלה נוטים להיות מוסריים בטבעם, וכוללים תפיסה דמוקרטית מסוימת אודות כבוד. הניסיון להדיר אותם מתוך שיקולי מדיניות הוא שיא האשליה, ועומד בניגוד מוחלט לריאליזם אמיתי.
[i] 'תולדות מלחמת פילופוניס' בתרגום א.א. הלוי, הוצאת מוסד ביאליק, 1959.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
מרתק וחשוב. תודה
לי נראה שמושגה ה"כבוד" כאן הוא מנגנון הישרדותי חיוני. בלעדיו, התוקפן יכול לאיים בגרימת נזק לצד השני אפילו במחיר של גרימת נזק לעצמו (זה מה שמלחמה עושה). ה"רציונלי" חסר הכבוד יעדיך לשלם כופר לתוקפן ולצמצם את הנזק העצמי, אבל זה יאפשר לתוקפן לחזור על התרגיל שוב. לעומת זאת בעל הכבוד יפחיד את התוקפן, כי אז זה התוקפן עצמו יעמוד בפני ברירה האם לממש את האיום ולסבול נזק שעלול להיות ממש רציני, או לוותר על ה"כבוד" שלו (אם לשני הצדדים יש מספיק נחישות מבוססת כבוד, אז המלחמה באמת תקרה).
מה שעלול לקרות כאשר מעצמה, לא משנה כמה חזקה צבאית, מתחילה לאבד את תדמיתה כבעלת כבוד (ואולי גם את הכבוד עצמו), אנחנו רואים בימים אלו.
מצד אחד, מעניין, מצד שני עצוב לראות שהגיון בריא מצריך מחקר אקדמי ועוד יותר גרוע, שהתוצאות שלו מפתיעות מישהו.
מה שעצוב הוא שאלה שמזלזלים בכבוד ובחיוניותו רודפים אחרי אהבה וצידוק מוסרי(על בסיס המוסרי בעיניהם) למרות שאלו לא הוכחו כחיוניים ולמעשה ישנן דוגמאות להסתדרות בלעדיהן.
תומאס ג’פרסון: “כשהממשלה חוששת מהעם, יש חירות. כשהעם חושש מהממשלה, יש עריצות.”
התקוממות עממית ומהפכה אזרחית נגד הממשלה הבוגדנית עכשיו!!!