ניסיון ההדברות מיצה את עצמו ונכשל לחלוטין. הסירוב להכיר בכך ולהוביל מדיניות נחושה יותר רק יבטיח את התעצמות האיום
בתוך שטף החדשות האחרונות על הירי הטרגי בבית הספר בטקסס והמלחמה המתמשכת באוקראינה, חלפה לה מתחת לרדאר, למרבה הצער, עדותו בסנאט של השליח המיוחד מטעם הנשיא ביידן לענייני איראן, רוברט מאלי. דבריו של מאלי אמנם היו מלאים במסרים ריקים בעלי קשר קלוש למדי למציאות, אך הם הדגישו עד כמה המדיניות של ממשל ביידן כלפי איראן הגיעה למבוי סתום ומסוכן – כזה שהנשיא לא מכיר בו או פשוט מסרב להתמודד עמו.
הופעתו של מאלי בפני ועדת הסנאט ליחסי חוץ הייתה למעשה הפעם הראשונה בה הממשל הנוכחי נדרש לתת דין וחשבון פומבי בנוגע למאמץ המתמשך שניהל כדי לשכנע את איראן לחזור להסכם הגרעים מ-2015. באופן די צפוי, מאלי בזבז חלק ניכר מזמן העדות כדי להאשים את החלטת הנשיא טראמפ לסגת מההסכם כאחראית להסלמה בתוקפנות האיראנית במזרח התיכון ולהאצת תוכנית הגרעין. במקביל, מאלי התעלם באופן מחושב מן המציאות הלא-נוחה לפיה ההתקדמות המדאיגה ביותר שביצעה איראן לעבר פצצה, כולל הצעד חסר-התקדים של העשרת אורניום לרמה של 60% ובכמות מספקת לפצצה, התרחשו דווקא במשמרת של ביידן.
גם העובדה כי מספר ההתקפות מצד גורמים הנהנים מתמיכה איראנית נגד כוחות אמריקנים ואחרים במזרח התיכון הוכפל בשנתו הראשונה של ביידן כנשיא, לעומת שנתו האחרונה של טראמפ. ההתנהלות האיראנית הייתה אולי תוקפנית תחת מדיניות הלחץ המקסימלי שהפעיל טראמפ, אך היא הפכה גרועה הרבה יותר תחת הגישה הפייסנית בהרבה בה נקט ביידן.
למרות שהודה כי אפילו לאחר שמונה סיבובים מקיפים של שיחות דיפלומטיות בווינה, הסיכויים לשוב להסכם הגרעין הם "במקרה הטוב קלושים", מאלי לא סיפק שום סימן לגבי כוונת הממשל להציע נתיב פעולה אחר. למעשה, הוא הגן על המשך הגישה הנוכחית בהתבסס על אותו טיעון כושל: "האם עדיף לנו להחיות את הסכם הגרעין, ובמקביל להשתמש בכל הכלים ברשותנו, דיפלומטיים, כלכליים ואחרים, כדי להתמודד עם מדיניות ערעור היציבות בה נוקטת איראן? או שעדיף לנו להיפטר מההסכם ולהסתמך אך ורק על מדיניות לחץ כדי לגרום לאיראנים להסכים להגבלות נוספות על תוכנית הגרעין ומיתון התוקפנות האזורית?".
זו משוואה שצריך לנתח לעומק. חלקה הראשון נוגע לשאלה עד כמה זה אינטרס אמריקני להחיות את ההסכם שיעניק לאייתוללות רווח כלכלי עצום אשר כמעט מיד ינוצל למימון עוד טרור, להגדלת ארסנל הטילים הבליסטיים והכט"במים, יחד עם הענקת לגיטימציה בינלאומית לתכנית גרעין אשר על פי אותו הסכם תוכל לפעול בחופשיות וללא הגבלה עוד לפני תום העשור. זו דאגה אשר רחוקה מלהיות טריוויאלית.
ומה לגבי הצעתו של מאלי כי שיחות הגרעין צריכות להיות מלוות במקביל במאמץ לשימוש "בכל הכלים ברשותנו" במטרה להדוף את החתרנות האיראנית האזורית? עבור כל מי שעוקב מקרוב אחר המתרחש באיראן ובמזרח התיכון, טענה זו עומדת בניגוד חריף למציאות אותה יצרה המדיניות של ביידן בשטח.
ניקח למשל את סוגיית אכיפת הסנקציות. תחת ממשל ביידן, איראן הורשתה כמעט להכפיל את מכירות הנפט שלה בהשוואה לתקופת טראמפ, והן הגיעו לממוצע של מיליון חביות ביום בשנה האחרונה, רובן נרכשו בידי סין. כתוצאה מכך, יתרות המטבע הזר הזמין לאייתוללות הרקיעו שחקים. בסיום כהונת טראמפ, המשטר בטהרן היה במצוקה כלכלית ניכרת, כאשר אותה יתרה עמדה על 4 מיליארד דולרים בלבד; לאחר שנה של אכיפה נרפית במיוחד תחת ביידן, האיראנים נהנים היום מיתרה נוחה הרבה יותר של 31 מיליארד דולרים. האם זה פלא אם כן שאיראן הרגישה בסדר גמור עם התמשכות השיחות בווינה ומול כל ויתור אמריקני העלתה דרישות מופרזות חדשות?
הדיוק בו תיאר מאלי את המדיניות האמריקנית לא היה טוב יותר בנוגע לענייני ביטחון. הוא תיאר בעדותו עולם בו ממשל ביידן "עובד מדי יום, עם ישראל במיוחד אך גם עם שותפינו האירופים, כדי ליצור אסטרטגיה שתרתיע ותגיב לכל פעולה איראנית, בין אם מדובר בהתקפות נגד כוחות בשטח, תכנית הכט"במים או תכנית הטילים". במסגרת המאמץ הזה, הוסיף, "אנחנו הופכים כל אבן".
במציאות, רשימת ההתקפות האיראניות נגד מטרות אמריקניות ואחרות שלא זכו לתגובה, ארוכה מדי מכדי לפרט אותה במלואה. בין היתר ניתן למנות פעולות מורכבות כמו מתקפת כט"במים על בסיס אמריקני בסוריה בחודש אוקטובר, ירי טילים בליסטיים סמוך לקונסוליה האמריקנית בכורדיסטן, או המתקפה המשולבת נגד מטרות באיחוד האמירויות, אחת מבנות-הברית הוותיקות והחשובות ביותר של ארה"ב באזור, בה נמצאים גם אלפי חיילים אמריקנים. ישנן הרבה דרכים לתאר את הדפוס הזה של כישלון להגיב נגד התקפות חוזרות ונשנות מצד משטר סורר המבקש להרוג ולפצוע. אך שימוש "בכל הכלים ברשותנו" כדי "להרתיע ולהגיב לכל פעולה איראנית" בוודאי אינו אחת מהן.
למרות מאמציו של מאלי במהלך השימוע לצייר תמונה של ממשל הנחוש לנקוט במדיניות קשוחה, האמת יצאה לאור כאשר הוא נשאל בנוגע לנכונות הממשל להשתמש בכוח כדי לגבות את הצהרת ביידן לפיה איראן לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלו. תגובת מאלי? "אופציה צבאית לא תוכל לפתור את העניין הזה". לדבריו "הפתרון היחיד פה הוא פתרון דיפלומטי", מכיוון שלבסוף "אנחנו יודעים שמתקפה צבאית אינה התשובה לתוכנית הגרעין האיראנית".
מה קרה ל"שימוש בכל האמצעים" כדי "לעצור את איראן מלהשיג פצצה"? לא ברור. יתרה מכך, גם אם נניח כי מאלי וביידן באמת מאמינים כי אין ביכולתה של ארה"ב לפתור את הבעיה באופן צבאי, מדוע הם שולחים את המסר הזה בפומבי? איזו מטרה משרת הוויתור המוחלט על מנוף כל כך חשוב במהלך שיחות מורכבות מול אויב סרבן?
יו"ר ועדת הסנאט, הסנאטור הדמוקרטי בוב מננדז, הבהיר היטב כי לא השתכנע מעדותו של מאלי. "רוב דבריו התמקדו בהחלטות של ממשל טראמפ", ציין הסנאטור והוסיף כי ביידן הוא האחראי על המדיניות מול איראן מזה שנה וחצי. מננדז אף הזכיר את אינספור בכירי הממשל אשר מזהירים במשך חודשים כי איראן נמצאת "שבועות ספורים" משבירת הכלים בדיונים, והפציר במאלי שיסביר "מהי תוכנית ב' שלכם? מכיוון שאני מקבל את התחושה שאין תוכנית כזו".
בדיוק כך. אין שום תוכנית ב'. מאלי הבהיר בעדותו כי הממשל מתכנן בכל מקרה להמשיך בקו הנוכחי "לחזור להסכם הגרעין בהתבסס על ההנחה לפיה הרווחים מפירוז איראני שווים את ההקלה בסנקציות אותה אנו מציעים". מאלי הוסיף כי "העובדה שאנחנו יושבים בשולחן הדיונים אין משמעותה שאנחנו מתמהמהים [לפעול נגד איראן]", אך לא הצליח להצביע על צעדים מסוימים (מעבר לעוד הקלה בסנקציות) בהם נקט הממשל כדי להדוף את הרחבת תוכנית הגרעין או התוקפנות אזורית מצד איראן.
במילים אחרות, במציאות הנוכחית ממשל ביידן אינו פועל אלא בוחר להתמהמה. הוא לא מעוניין להכריז על כישלון סופי של שיחות הגרעין, אותן איראן מנצלת במשך יותר משנה כדי להגיע לסף מבצעי, מכיוון שהכרזה כזו תחייב אותו לפנות לתוכנית חלופית, תוכנית שכאמור אינה קיימת. חלופה כזו תכלול בהכרח נכונות כלשהי להתעמת עם איראן, ישירות או באמצעות בנות-ברית, יחד עם לחץ כלכלי וצבאי מחודש ומתמשך לעצירת תוכנית הגרעין, מתקפות הכט"במים והניסיונות לחטוף בני ערובה. נכון להיום נראה כי ביידן עושה הכל כדי להימנע מלהגיע לתוכנית ב'.
כל זה בוודאי אינו מספק את בנות-הברית של ארה"ב במזרח התיכון, במיוחד את ישראל, שמסיבות ביטחוניות וקיומיות אינה יכולה להרשות לעצמה להיות סבלנית כל כך, ועשויה לחוש מחויבת לקחת את העניינים לידיים כדי למנוע איראן גרעינית. צעד כזה עשוי להוביל בתורו לעימות חריף שעלול להתפשט למלחמה אזורית.
ארגון JINSA בו אנו עובדים פרסם לאחרונה דוח הקורא לממשל ביידן לעבור לתוכנית ב', יחד עם המלצה מפורטת לגבי המרכיבים שאסטרטגיה כזו צריכה לכלול. מרכיבים עיקריים יהיו למשל אכיפה נחושה של הסנקציות הקיימות שיפגעו בהכנסות הנפט של איראן, כולל נכונות להעניש חברות סיניות הרוכשות ממנה נפט; שיתוף פעולה עם מדינות אירופה כדי להפעיל את סעיף ה- snapbackבהסכם שיכונן מחדש את כל הסנקציות שהטיל האו"ם על איראן; וגינוי של איראן מול הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על כך שהיא חוסמת ביקורי פקחים באתרים החשודים במדינה.
בנוסף, הדוח מפציר בנשיא ביידן להכריז באופן פומבי על מחויבות אמריקנית מחודשת לביטחון המזרח התיכון, כולל שימוש בכוח כדי למנוע ממשטר האייתוללות לפתח נשק גרעיני. יחד עם זאת, ארה"ב צריכה לחזק את היכולות הצבאיות של בנות-בריתה באזור, ולנצל במלואם את 'הסכמי אברהם' כדי לבנות מסגרת ביטחונית שתוכל לשאת את מירב הנטל בהתמודדות מול התוקפנות האיראנית. עדיפות מיוחדת צריכה להינתן לכך שישראל תחזיק בידה את כל היכולות הדרושות כדי לפעול בעצמה למניעת איראן גרעינית, כולל העברה מהירה של מטוסי תדלוק, כמות גדולה של חימוש מדויק ופצצות חודרות בונקרים, ועוד סוללות יירוט.
עדותו של רוברט מאלי בסנאט חשפה מציאות עגומה. מדיניות ממשל ביידן בכל הנוגע לאיראן מיצתה את עצמה ונכשלה לחלוטין. הסירוב להכיר בכך ולחשב מסלול מחדש רק יבטיח את התעצמות האיום האיראני, ויוביל לסיוט בו איראן מחזיקה נשק גרעיני ומוכנה למלחמה. בדיוק כפי שבתי הנבחרים דחקו בביידן לאמץ מדיניות קשוחה יותר כלפי רוסיה, כעת הם צריכים ללחוץ על הנשיא לשנות נתיב ולעבור לחלופה מציאותית ונחושה יותר כלפי איראן, כזו המנצלת במלואה את הכוח האמריקני ואת כוחות בנות-הברית כדי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית.
ג'ון האנה כיהן בעבר כיועץ לביטחון לאומי עבור סגן הנשיא צ'ייני וכיום משמש כעמית מחקר במכון היהודי לביטחון לאומי של אמריקה (JINSA). מייקל מקובסקי כיהן בעבר כבכיר בפנטגון, וכיום משמש כנשיא מכון JINSA. המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
