"הפל את החומה": 35 שנה לנאום רייגן בברלין

הנשיא האמריקני הוכיח לעולם כי עמידה מדינית נחושה וכנה יכולה לסלול את הדרך לחירות ושגשוג

משק כנפי ההיסטוריה. רייגן בברלין, 1987 | National Archives

ה-12 ביוני מסמן את יום השנה ה-35 לנאומו של הנשיא רייגן בשער ברנדנבורג בברלין, נאום הזכור במיוחד בשל שש מילים הנטועות בזיכרוננו עד היום: "מר גורבצ'וב – הפל את החומה הזו".

באותה העת הנאום לא זכה לפרסום רב, ושאלת השפעותיו האמיתיות, כמו במקרה של מרבית הנאומים, תמיד תישאר פתוחה. רק בדיעבד אנחנו מקבלים מושג לגבי חשיבותו האמיתית – לאחר תקופה של רבע מאה בה גרמניה הייתה מפולגת ומפוצלת, נאום רייגן בישר את הבאות.

אני זוכר היטב את הערב הקריר במינכן, ב-12 באוגוסט 1961. היחד עם כמה חברים לספסל הלימודים, חגגתי את יום הולדתי העשרים באחד ממרתפי הבירה האגדיים של העיר. למחרת היינו אמורים לנסוע לברלין, אך באותו הלילה בו רוחנו התעלתה במינכן, צמח לו גם המבנה האפל של החומה בלב ברלין.

ברלין עצמה, בירתה לשעבר של מזרח גרמניה, הייתה ממוקמת במרכז גרמניה המזרחית, במרחק של כמעט 160 ק"מ מגרמניה המערבית והדמוקרטית. החומה חילקה את העיר לשניים: מזרח ברלין תחת שליטה סובייטית, ומערב ברלין תחת ניהול אמריקני, בריטי וצרפתי. במהרה הפך החלק המערבי של העיר לאי של חירות בלב מדינה טוטליטרית עוינת. החומה ריסקה את חלומותיהם של מיליונים שקיוו לערוק למערב. יותר ממאה אלף ניסו לחצות אותה, ומאות מהם נורו בדרך.

עבור בני הדורות שגדלו מאוחר יותר, קשה להבין את החיים במהלך המלחמה הקרה (1991-1947). סיפורים מעין אלה התפרסמו מדי ערב בחדשות, והאיום במלחמה גרעינית רדף אותנו בכל עת. אך למרות החשש מהשמדה פתאומית, ארה"ב נהנתה מצמיחה אדירה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. האידאולוגיה המערבית הדוגלת בדמוקרטיה ושוק חופשי התנגחה ישירות מול המרקסיזם-לניניזם. והתוצאות לא היו יכולות שונות יותר.

תושבי מזרח ברלין סבלו ממשבר כלכלי חמור, התוצאה הצפויה של שלטון קומוניסטי, שהפך את ההבדלים באיכות החיים בין שני חלקי העיר לברורים מאוד. פרנויה ופחד, עוני והזנחה, אפיינו את החיים במזרח העיר, בעוד המערב נראה בהשוואה כמו יהלום נוצץ.

החומה הפכה לסמל של דיכוי, ו-25 שנים לאחר הקמתה הנשיא הרייגן הפציר במנהיג הסובייטי האחרון, מיכאיל גורבצ'וב, לשים לכך קץ. באותו נאום רייגן ציין גם את ההתאוששות המרשימה של מערב ברלין לאחר המלחמה. כאשר כמה מהמאפיינים העיקריים של מערב העיר, ציין בין היתר את "התפוקה התעשייתית הגדולה ביותר בקרב ערי גרמניה: בנייני משרדים עמוסים, בתים ודירות משובחות, שדרות גאות ושלל פארקים טבולים בירוק".

לסיכום אמר רייגן:

כאשר צפיתי לפני זמן קצר מן הרייכסטאג, הסמל לאחדות גרמנית, שמתי לב למשפט אשר רוסס בצבע על החומה, יתכן שבידי ברלינאי צעיר:

'החומה הזו תיפול. אמונה הופכת למציאות'

כן, בכל רחבי אירופה, החומה הזו תיפול, מכיוון שהיא אינה יכולה לעמוד מול אמונה. החומה הזו לא תעמוד מול החירות"

כישלון המערכת הסובייטית בכל המובנים הפך למשבר חמור בהרבה ממה שברה"מ הייתה יכולה להתמודד עמו. כולם ידעו את זה, כולל גורבצ'וב.

חומת ברלין אכן נפלה כשנתיים לאחר מכן, בנובמבר 1989, בתפנית היסטורית שהייתה דרמטית לא פחות מרגע הקמתה. ההיפוך המוחלט הוביל להתחלה חדשה עבור אלו שחייו תחת משטר סובייטי רודני, הזדמנות לנתץ את השלשלות ולפתוח בחיים חדשים תחת אותם ערכים שהפכו את המערב למשגשג: דמוקרטיה, שלטון החוק וטיפוח זכויות האזרח. הפרק האחרון בתולדות המרקסיזם הסובייטי נחתם בתום שנתיים נוספות, כאשר ברה"מ התפוררה סופית בחג המולד של 1991, מתנה לעולם כולו.

בשלושת העשורים שחלפו מאז, גורלה של רוסיה השתפר מעט מבחינת הממשל הפנימי, אך מדד החירות של מכון הריטג' לשנת 2022 מדרג אותה כמעט אחרונה באירופה, ובמקום ה-113 מבין מדינות העולם. היא אינה המעצמה שהייתה בעבר ובוודאי לא המעצמה שהיא שואפת להיות. הפלישה הפרועה והמגושמת לאוקראינה גובה מחיר עצום לא רק במבוכה לאומית אלא בעיקר בחיי אדם. כפי שקורה לרוב במשטרים רודניים, פשעי מלחמה וטבח באזרחים הופכים לתופעה נפוצה במדינות בהן החירות עצמה היא פשע.

ברחבי העולם, הקומוניזם הפעיל כיום נותר צל של עצמו בעבר, ובהתחשב ברקורד הברור והכושל שהוא מציג, אני עדיין נדהם מכך שישנם אנשים הממשיכים לראות בו סוג אפשרי של משטר תקין. השגשוג היחיד שהוא מביא מתחלק בין קומץ אוליגרכים ומקורביהם, שהם היחידים הזכאים לרכוש פרטי וזכויות אחרות.

יתכן כי המתנה הגדולה ביותר אותה העניק לאמריקה הנשיא רייגן הייתה בהאצת הקריסה של ברה"מ אותה קידם בכך שבנה מחדש את הצבא האמריקני, הפעיל לחץ כלכלי כבד על יריבי ארה"ב ויישם בנחישות את מדיניות "שלום מתוך עוצמה". אך לדעתי האישית, הנאום בשער ברנדנבורג היה זה שהבהיר לעולם כי עמידה נחושה מול הקומוניזם יחד עם כנות וישירות יכולים לסלול את הדרך לחירות ושגשוג. עלינו לזכור היטב את הלקח הזה גם כיום.


הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *