אדם אמיץ בזמנים אפלים

ביום ה-15 במרץ, ולדימיר קארה-מוּרְזָה נשא נאום בפני חברי בית הנבחרים של אריזונה. "אלה הם זמנים אפלים מאוד ברוסיה", אמר. "אלה הם זמנים בהם כלואים בבתי הסור מאות אסירים פוליטיים, והמספר הזה רק הולך לצמוח". פחות מחודש לאחר מכן, קארה-מורזה עצמו הפך לאסיר פוליטי.

הוא נולד בשנת 1981, וכיום הוא אחד מאנשי האופוזיציה הבולטים ביותר ברוסיה. (בהתחשב במצב העניינים, אולי מוטב שנחזור להשתמש במונח "דיסידנטים"). הוא פוליטיקאי, עיתונאי ופעיל חברתי. חסיד של דמוקרטיה. במשך 15 שנים הוא עבד לצד בוריס נמצוב שהיה מנהיג האופוזיציה. הם הפכו לחברים קרובים מאוד. נמצוב שימש כסנדק לאחד מילדיו של קארה-מורזה. ("ברוסיה", כך סיפר לי בעבר, "זה הופך אותך לחלק מהמשפחה").

ב-27 בפברואר 2015 בוריס נמצוב נרצח, נורה למוות במרחק יריקה מהקרמלין. ההתנקשות השפיעה עמוקות על התנועה הדמוקרטית ברוסיה, וכמובן גם על קארה-מורזה באופן אישי. "חיי התחלקו לשני חלקים – לפני ואחרי ה-27 בפברואר", אמר.

שלושה חודשים לאחר הרצח של נמצוב, קארה-מורזה עצמו כמעט וקיפח את חייו בניסיון הרעלה – שיטת חיסול שהפכה לידועה לשמצה במהלך שלטון פוטין ואנשיו. כאשר שב לאיתנו, קארה-מורזה המשיך לעבוד ללא פחד. לאחר כשנתיים הוא שוב ניצל בנס מניסיון הרעלה נוסף.

ג'ון מקיין הכריז אז במליאת הסנאט בוושינגטון כי חברו ולדימיר "שוב שילם את המחיר על אומץ ויושרה, ועל כך שהעמיד את האינטרסים של העם הרוסי מעל האינטרסים האישיים שלו". חבר הקונגרס אד רויס, שכיהן אז כיו"ר הוועדה לענייני חוץ, הגדיר את קארה-מורזה "אחד האנשים האמיצים ביותר שאני מכיר". הרבה אחרים הגדירו אותו כך.

בשנה שעברה, קבוצה של חוקרים עצמאיים הצליחו לזהות את אנשי יחידת המשטרה החשאית שהרעילה את קארה-מורזה, אלכסיי נבלני ואחרים. (נבלני הוא מנהיג האופוזיציה הנוכחי ואסיר פוליטי גם הוא). קארה-מורזה כתב לאחר החשיפה: "קשה לתאר את הרגשות במילים. זה דבר אחד לדעת שמישהו ניסה להרוג אותם – ודבר אחר לגמרי לראות את השמות והתמונות של האנשים שממש ניסו לעשות את זה".

במשך שנים, רעייתו של קארה-מורזה, יבגניה, וילדיהם נאלצו לחיות מחוץ לרוסיה. "מן הסתם זהו לא מצב אידיאלי", הוא אמר לי ב-2017, "אך אין ברירה אחרת. אני מגיע לבקר אותם לעתים קרובות, אבל צריך לבלות את מרבית זמני ברוסיה". הוא היה מוכן לסכן את עצמו, אבל חשש מאוד לגורל משפחתו.

רבים ביקשו ממנו שיעבור לעבוד במערב. אמנם גם שם לא היה בטוח לחלוטין, אך בוודאי פחות מסוכן מאשר ברוסיה. נמצוב כבר מת. קארה-מורזה כמעט מת. פעמיים. לא די בכך? האם לא עשה מספיק? האם העובדה שהוא נמצא על אדמת רוסיה לא הופכת אותו למטרה קלה יותר? קארה-מורזה דחה את כל המפצירים ואמר כי הוא שייך לרוסיה. "ומה יבגניה חושבת על כל זה?", שאלתי אותו ב-2017. הוא ענה: "אם תשאל אותה היא תגיד 'ידעתי למה אני נכנסת'". ואז, כשהוא מסמיק קלות, הוסיף: "אני אסיר תודה שיש לי אישה כזו בחיי".

כיום, יבגניה אומרת לי כך: "כאשר התחלנו לצאת, לפני עשרים שנה, הבטתי בו וחשבתי: 'אני יכולה לדמיין את חיי עם האיש הזה. הוא חכם, הוא מצחיק. אדם מכובד וישר'. בהמשך, כאשר החלו הרדיפות וההרעלות, חשבתי: 'הלוואי שהחיים שלנו יהיו קצת יותר משעממים'. אבל אני מעריצה את ולדימיר. תמיד הערכתי אותו על כך שעמד על עקרונותיו, ולא הייתי רוצה שישתנה".

כאשר היא מסבירה מדוע התעקש להמשיך לעבוד ברוסיה, היא אומרת: "הוא מאמין שלולא עשה זאת לא הייתה לו הזכות המוסרית לגייס אנשים למאבק, כאשר הוא לא לוקח את הסיכון בעצמו".

אז ב-2017, שאלתי את ולדימיר האם העובדה שהוא אדם מוכר תגן עליו. הוא היה חבר של פוליטיקאים בכירים בארה"ב, הופיע בתוכניות טלוויזיה ונשא דברים ברחבי העולם. סוג של ידוען. קארה-מורזה הביט בי ואמר בשיא הרצינות: "אתה צוחק?". הוא המשיך: "אם הם הצליחו להרוג את מנהיג האופוזיציה (נמצוב) על הגשר שליד הקרמלין, הם יכולים לעשות הכל".

ולדימיר פוטין פתח במתקפה כוללת נגד אוקראינה ב-24 בפברואר. באופן טבעי, קארה-מורזה יצא נגד המלחמה. ב-15 במרץ הוא נאם באריזונה. ב-11 באפריל התראיין ממוסקבה לרשת CNN. הוא דיבר על היסטוריית האלימות של משטר פוטין, ולא חסך במילים: "המשטר השולט בארצנו כיום הוא לא רק מושחת או רודני. זהו משטר של רוצחים, וחשוב שנאמר זאת בקול". הוא המשיך: "זה מצב טראגי, למען האמת, שהיה צורך במלחמה כוללת באירופה כדי שמרבית המנהיגים במערב יפקחו את עיניהם ויראו את אופי המשטר".

המראיינת שאלה גם היא מדוע הוא ממשיך לשהות ברוסיה לאחר כל מה שעבר עליו. האם אינו מפחד למות? "אני פוליטיקאי רוסי, אני חייב להיות ברוסיה. זו ארצי. אני חושב שהמתנה הכי גדולה שנוכל להעניק לקרמלין תהיה אם נחליט לוותר ונברח. זה כל מה שהם רוצים".

הוא נעצר באותו הלילה. חמישה או שישה סוכנים התנפלו עליו כאשר צעד מהחניה לדירתו. הוא נגרר לרכב מסחרי ונלקח לתחנת משטרה. לא ניתנה לו האפשרות להתקשר לעורך דין. ביום למחרת, נגזרו עליו 15 ימים בכלא בעילה של התנגדות למעצר (דבר שכמובן לא עשה). זו שיטה מוכרת במוסקבה. עוצרים אותך על עבירה קטנה, בזמן שהאישומים הגדולים מתבשלים.

בהמשך הוא נלקח לבית המעצר ובסופו של דבר הורשה להיפגש עם עורכי דין, שניים מהטובים שבהם: ואדים פרוקורוב ואולגה מיכאילובה (היא גם פרקליטתו של נבלני). הרשויות לא אפשרו לקארה-מורזה גישה לטלפון או לאינטרנט, אך בבית המעצר הוא הצליח להכתיב דברים לאחד מעורכי הדין. בין הפרטים שדווחו סופר כי כאשר הגיעו לבית המעצר, הסוכנים שליוו אותו צלצלו בשער ואמרו: "הנה האסיר הפוליטי שלכם".

כ-15 אלף אזרחים רוסיים נעצרו או עוכבו לחקירה בגלל השתתפותם במחאה נגד הפלישה לאוקראינה. הם הפגינו אומץ רב ולקחו סיכון גדול. בטור שפרסם לפני מעצרו כתב קארה-מורזה על שבעת האנשים שקיימו מחאה בכיכר האדומה כאשר ברה"מ פלשה לצ'כוסלובקיה ב-1968.

בקרמלין טענו אז שהאומה כולה תומכת בפלישה. המשוררת נטליה גורבנבסקיה נזכרה באותם ימים שנים לאחר מכן. "אומה פחות אני", כך אמרה, "אינה כל האומה. אומה פחות עשרה, מאה, אלף איש – אינה כל האומה". ולכן, הודות למחאה בכיכר האדומה, הממשלה "לא יכולה לומר שיש אישור מכל האומה לפלישה לצ'כוסלובקיה".

ב-22 באפריל, שבוע וחצי לאחר המעצר, הגיע האישום הגדול נגד קארה-מורזה. הוא הואשם בהפרה של חוק חדש, שנחקק מספר שבועות קודם לכן. על פי החוק החדש, כל ביקורת על המלחמה באוקראינה היא עברה פלילית, ויכולה לשאת עונש של עד 15 שנות מאסר.

לפני המלחמה פעלו ברוסיה מספר כלי תקשורת עצמאיים ומכובדים, כמו תחנת הרדיו Echo of Moscow והעיתון 'נובאיה גאזטה'. כיום כולם נסגרו. הרשתות החברתיות חסומות. בטור אחר שהספיק לפרסם לפני המעצר, קארה-מורזה כתב: "אפלה כמעט מוחלטת ירדה על רוסיה במהירות מבהילה".

הראשונה שעמדה לדין תחת החוק החדש הייתה בלוגרית בשם ורוניקה בלוצרקובסקיה המתגוררת בצרפת. תגובתה הייתה: "זכיתי להכרה רשמית בכך שאני אדם הגון!". במקרה של קארה-מורזה, הרשויות ציטטו את הנאום באריזונה כראיה מרשיעה נגדו. נכון לכתיבת שורות אלו, הוא ממתין לפתיחת משפטו.

חבריו ובני-בריתו מנסים להרעיש כמה שניתן. צ'רלס קראוטהאמר סיפר לי פעם על משהו שהעיתונאית מג גרינפלד אמרה לו. היא הייתה עורכת דעות ב'וושינגטון פוסט' כאשר חייו של מתנגד המשטר הסובייטי אנדריי סחרוב היו בסכנה. היא שאפה לפרסם ידיעה עליו לפחות פעם בשבוע, כך שהעיתון יוכל לסייע באופן כלשהו להשאיר אותו בחיים.

בין מובילי הקמפיין כיום למען קארה-מורזה נמצאת אשתו. אני נזכר באביטל שרנסקי שפעלה למען בעלה נתן במהלך תשע השנים בהן היה כלוא בגולאג. היא השיגה אישור עלייה לישראל אך הוא לא. שרנסקי סיפר לי לפני כמה שנים כיצד "הטעות הגדולה ביותר של ה-ק.ג.ב הייתה שהסכימו לאביטל לצאת מהמדינה".

"מעולם לא הייתי אדם ציבורי", אומרת יבגניה קארה-מורזה, "ולא נהניתי להיות באור הזרקורים. אני אדם די מופנם. אוהבת לעבוד מהבית ולטפל בילדים. אך למרבה הצער הנסיבות לעתים משתנות, וכאשר בעלי מורעל או נזרק לכלא, אני מוכנה לעשות הכל כדי להחזיר אותו הביתה".

גרסה מלאה של הכתבה ראתה אור לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.