דמוקרטיה בגרעון: איך מרסנים אינפלציה דוהרת

כפי שכותרות העיתונים מדווחות מדי בוקר, הכלכלה האמריקנית כיום סובלת מהאינפלציה החמורה ביותר שנראתה מזה שני דורות לפחות. לא בצירוף מקרים, החוב הציבורי של ארה"ב נמצא גם הוא בשיא של כל הזמנים. כצפוי, פרשנים מן האופוזיציה מפנים את האשמה לעבר ממשל ביידן, ומנגד הסנגורים הקבועים מצביעים על שורת אשמים אחרים, החל מרוסיה ועד ל"חמדנות התאגידים". אלא שההתקוטטות המפלגתית והרעיונית הזו מפספסת את הנקודה העיקרית.

חלק מהכלכלנים מבינים היטב כי אין להתייחס למשבר הנוכחי כבעיה פוליטית אשר פרצה לפתע עם הבחירות לנשיאות לפני כשנתיים. אלן בלינדר מאוניברסיטת פרינסטון, למשל, טוען במשך שנים כי עיסוק בפוליטיקה פשוט חוסם את הדרך לרעיונות חכמים. "בעיית פנס הרחוב" אותה ניסח גורסת כי ארה"ב לא הייתה מגיעה למצבה הנוכחי, אילולא רעיונות המדיניות של העבר נפלו קורבן לפוליטיזציה של כלכלה אידיאלית.

ובנוגע להווה, כלכלנים מן הזרם המרכזי מצטרפים לבלינדר בקריאה לעקר את הפוליטיקה מהחלטות כלכליות, לשחרר לחופשי את רעיונות האליטה האינטלקטואלית ולבסוף – הללויה! – לנהל מדיניות חכמה. חלק מאותם כלכלנים מודים בכך כי למעשה טעו בעבר.

אבל בואו נהיה כנים. אפילו מרצים במוסדות היוקרתיים ביותר מתקשים שלא לגחך בעודם ממליצים כי עלינו להוציא לחלוטין את הפוליטיקה מן המשוואה הכלכלית. אחרי הכל, זוהי אמריקה – דוגמה ומופת של סובלנות פוליטית עבור העולם כולו. ובכל זאת ולמרבה הבלבול, עדיין ישנם הוגים וחוקרים רבים הסבורים כי עלינו להחליף את הפוליטיקה בשיפוט אליטיסטי. במונחים של מדיניות מוניטרית ופיסקלית של ימינו, הטענה הזו הולכת אחורה בזמן לפחות עד לימיו של ג'ון מיינרד קיינס.

בשלהי שנות ה-70, כאשר האינפלציה הראתה סימנים מוקדמים של נסיקה משמעותית, הכלכלנים ג'יימס ביוקנן וריצ'רד וגנר הפנו את תשומת הלב לחוב המטפס ולסכנות האינפלציוניות של התקופה. ספרם משנת 1977 נשא את הכותרת המכוונת 'Democracy in Deficit: The Political Legacy of Lord Keynes'. וגנר וביוקנן לא בררו מילים כאשר תיארו את ההשפעה הקיינסיאנית כאשמה ב"גרעונות מתמשכים ותופחים, סקטור ציבורי הצומח במהירות, שיעורי אבטלה גבוהים, אינפלציה מתמדת ועולה, והתפכחות מאשליית הסדר הסוציו-פוליטי האמריקני".

וגנר וביוקנן טענו כי העידן הפוסט-קיינסיאני מתאפיין ב"הנחות המוקדמות של הארווי רוד" – הקמפוס בקיימברידג' בו התגוררה משפחת קיינס. אחד מהביוגרפים של קיינס, רוי הארוד, טבע את ביטוי ה"הנחות מוקדמות", וביוקנן את וגנר השתמשו בו כדי להסביר כיצד התיאוריה הכלכלית של קיינס פועלת בתוך ריק פוליטי, בו החלטות מוניטריות ופיסקליות אמורות להתקבל בידי האנשים החכמים ובעלי הסמכות – אריסטוקרטיה אינטלקטואלית שתבטיח את התנאים לשגשוג, חירות ואפילו שלום. בשנת 2011, לאחר שהנשיא אובמה הציג את "חבילות התמריץ" שלו, רבים ציינו כי "קיינס חזר". אלא שבפועל, ההשפעה הקיינסיאנית מעולם לא עזבה, ומקרו-כלכלנים וקובעי מדיניות עדיין סובלים מאותן הנחות מוקדמות מבית הארווי רוד גם בימינו.

בהמשך לתיאורו של הארוד, מאקרו-כלכלנים, פוליטיקאים ופקידי הבנק המרכזי בימינו עדיין רואים בעצמם את החכמים והנאורים, כאלה שהמומחיות שלהם מאפשרת לנתח את המצב ולקבוע את דרך הפעולה הטובה ביותר. אותן אליטות רואות בעצמן טובות לב ונדיבות, ולכן עלינו לבטוח בהן כי יבחרו את נתיב הפעולה הטוב ביותר עבור החברה כולה. לבסוף, הם מתוארים גם כאנשים הגיוניים, ולכן ישאפו לשכנע אחד את השני ואת הציבור כולו כי הנתיב הנבחר הוא הטוב ביותר. התיאור שלעיל, בן 45 שנים, נראה הולם ביותר גם בשנת 2022.

בעוד פנסי רחוב מוכרים עשויים להאיר באור חזק יותר בשדרות פנסילבניה מאשר בהארווי רוד, אל לנו להתפתות ולהטיל את רוב האשמה רק על פוליטיקאים. מי שליבו את אש המשבר הכלכלי הנוכחי הן האליטות האמריקניות הטועות והמטעות. גם המסקנה לפיה עלינו להחליף את "האריסטוקרטיה האינטלקטואלית" בדמוקרטיה עשויה להיות מפתה מאוד. שוב, זוהי אמריקה. אך כאשר בוחנים מקרוב את ההיסטוריה שמאחורי הבעיות האלה, כפי שעשינו במחקרנו, מתברר כי דמוקרטיה משוחררת מכבלים הייתה חלק מהבעיה, ותקופות משבר בהחלט הצדיקו את היחס לממשלה כמקור תקציבי לכלל.

יתכן כי הנקודה המרכזית בבעיית האינפלציה של ימינו היא שאיננו יכולים להסיר ממנה לחלוטין את המימד הפוליטי, אך אנו כן יכולים לבודד באופן מוצלח יותר את ביתנו הפיסקלי והמוניטרי מן הצדדים הרקובים של הפוליטיקה. חלק מן המסלול קדימה צריך להיות בהחלפת האמון בפוליטיקה ובאליטות עם הכרה במגבלותיה, ואחריה ריסון. לשם כך נדרשת ההבנה כי פוליטיקאים וחברי אליטות השלטון אינם מלאכים וגם לא קוסמים, וכי דרישות מצביעים לעוד ועוד מתנות ראויות גם הן לשיפוט מוסרי.

מנקודת המבט של כלכלה בריאה, עסקים גדולים ישגו בכך שינסו להשיג הון תאגידי באמצעות תוכניות ממשלתיות. עבור בתי אב, תהיה זו טעות לדרוש עוד כסף שינפח את בועת מחירי הדיור ואת תוכניות הפנסיה. עבור פוליטיקאים, תהיה זו טעות לקחת קרדיט על תקציבים בזבזניים והצלחות כלכליות, בעודם מסיטים את האשמה לכישלונות לעבר אחרים. ועבור בכירי הבנק המרכזי, תהיה זו טעות להמציא מנגנוני שליטה חדשים שיהפכו את עבודתם לכזו הדומה למתכננים מרכזיים מימים עברו.

הוצאת הפוליטיקה מן המשוואה משמעותה אימוץ כללים סובייקטיביים שיכשירו מחדש את כולנו להפסיק ולראות בממשלה מקור תקציבי בלתי נדלה. במקום להחליף את אליטות החוכמה בדמוקרטיה משוחררת מכבלים, עלינו לפנות לריסון חוקתי וממשל בסגנון רפובליקני. דור שלם של תקציבים מנופחים וחלוקת מזומנים מצד שתי המפלגות יצר אפקט גלישה שלילי משמעותי, והשאיר אותנו עם בעיית אינפלציה קשה.

אם אכן ניקח ברצינות את עמדתם של וגנר וביוקנן מתוך 'דמוקרטיה בגרעון', המשמעות היא התמקדות במוסריות פוליטית וכללים מוסדיים. כללים אלה יציבו ריסון ואיפוק על המדיניות המוניטרית, ויגבילו הן את ההיקף והן את קנה המידה של המדיניות הפיסקלית. כלכלנים כמו אלכס סלייטר ואחרים צודקים בכך שאנו זקוקים למילטון פרידמן כיום יותר מאי-פעם. אך אפילו יותר מכך, אנחנו זקוקים לעמדות כמו של וגנר וביוקנן בחזית הדיון הפוליטי והכלכלי.

פרופ' פיטר קלקגנו הוא מרצה לכלכה במכללת צ'רלסטון. פרופ' אדוארד לופז הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטת מערב קרוליינה. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר 'המכון האמריקני למחקר כלכלי' – AIER.