סלמן רושדי לא יהיה הקורבן האחרון

אז אתה סלמן רושדי המצרי שכולם מדברים עליו?"

כך פנה אלי סלמן רושדי האמיתי בפגישתנו הראשונה והיחידה, לפני כשלוש שנים בברלין. היה זה באירוע לציון שלושה עשורים לנפילת חומת ברלין, שנפל על אותו תאריך בו צוינו שלושים שנה לפתווה שפרסם האייתוללה ח'ומייני נגד רושדי.

"לפני שלושים שנה היה רק סלמן רושדי אחד בעולם. כיום יש לפחות סלמן רושדי אחד בכל מדינה אסלאמית, ובוודאי במדינות המערב. אתה אמור להיות מרוצה", כך השבתי. הוא היה רגוע ושנון, אבל דחה נחרצות את תפקיד הגיבור והמודל לחיקוי. הוא לא רצה להיזכר רק בגלל הפתווה. רושדי הגיע לאירוע ללא שומרי ראש, ופשוט ביקש שיתייחסו אליו כסופר. אמרתי לו כי לפני שלושים שנה שנאתי אותו מבלי לקרוא מילה אחת שכתב. אך כיום אני אחד ממעריציו הגדולים, ולא בגלל גזר הדין הרודף אותו, אלא בגלל ספריו הנהדרים כמו 'ילדי חצות' ו'האנחה האחרונה של המורי'.

בשנת 1989 הייתי עדיין תלמיד תיכון בכפר מצרי כאשר ח'ומייני קרא לרצוח את רושדי. המורה סיפר לנו כי סופר הודי הנקרא סלמן רושדי העליב את הנביא מוחמד וקרא לו "כלב". הוא ציטט שיר מאת המשורר המצרי פארוק גוידה שביקר את רושדי והאשים אותו בחילול קודשי האסלאם ונביאו. המשורר תיאר את רושדי כאדם שליבו נלכד בידי השטן, וחזה כי יום אחד אביר מוסלמי יכרות את ראשו השטני. נכון, זה היה רק משורר ולא אימאם, אך הוא הצליח היטב להבעיר בי חימה נגד רושדי. בתור מוסלמי אדוק שהעריץ את הנביא, לא הייתה לא ברירה אלא לשנוא את רושדי, בדיוק כפי ששנאו אותו כולם סביבי.

בסוף אותה שנה התחלתי ללמוד ספרות אנגלית בקהיר, ובהמשך נתקלתי בעותק מוברח של 'פסוקי השטן'. לא מצאתי בספר שום דבר שיצדיק את השנאה הרבה כלפי מחברו. זה היה רומן בסגנון הריאליזם הקסום, די דומה ליצירות של גרסיה מרקס למשל, רק עם נגיעת הומור בריטי ורוח של מספר סיפורים הודי. הספר לא עסק באסלאם, אלא באדם מוסלמי שעבר למערב בניסיון להתחיל חיים חדשים, אך אמונתו ועברו המשיכו לרדוף אותו. למעשה, זהו סיפורו של האדם הצעיר שניסה לרצוח את רושדי לפני כשבועיים.

כאשר שמעתי על ניסיון הרצח בערב יום שישי, הוכיתי בתדהמה וכעס עמוק. ראשית חשבתי על סלמן. אדם בן 75 התלוי בין חיים למוות, למרותו שלא ביצע שום פשע מלבד השימוש בזכותו לביטוי אומנותי. ואז חשבתי על המשורר המצרי שהתנגד לחופש הביטוי של סופר, ותמך בהמון הזועם שקרא להוצאתו להורג. אותו משורר עדיין נחשב לאינטלקטואל מוערך במצרים, ולא מוכר כאסלאמיסט, אם כי מרבית הגותו נטועה עמוק באסלאמיזם.

ואז חשבתי על עצמי, סופר שמבקר את האסלאם באופן חריף הרבה יותר מרושדי, וכתוצאה מכך עומד בפני איומים על חייו. נזכרתי ביום בו שוטר ממשטרת ברלין הגיע ונתן לי אפוד חסין כדורים, והמליץ שאלבש אותו בזמן ההרצאות שלי. הוא הסביר שהאיומים נגדי הפכו לרציניים יותר ויותר, כמו גם התוכניות לממש אותם. והכל בגלל שהעזתי לכתוב ספר שנקרא 'פשיזם אסלאמי'. חשבתי על כל המקרים בהם אנשי הביטחון החרימו חפצי מתכת בכניסה להרצאות שלי, ועל הפעמים הרבות בהם הותקפתי ברחוב בברלין למרות ליווי משטרתי.

האם אני הקורבן הבא? זאת שאלה שצצה באופן אוטומטי בראשי לאחר הפיגוע במשרדי 'שרלי הבדו', ואז שוב לאחר עריפת ראשו של המורה הצרפתי סמואל פטי שהעז להציג קריקטורה של מוחמד בכיתה, וכעת שוב לאחר ניסיון ההתנקשות ברושדי.

האם חייב להיות קורבן נוסף? היכן נעוץ שורש הבעיה? האם הוא נמצא באידיאולוגיה חסרת רסן ובתאולוגיה של אלימות שפרחה במשך מאות שנים בלב האסלאם, וכעת בלתי ניתנת לעצירה? או שמא בגלל מדיניות המערב להסתיר פחד מטרור וחשש לקשרים הכלכליים עם מדינות מוסלמיות מאחורי סיסמאות על כבוד, סובלנות ורב-תרבותיות? או שפשוט חירות אינה דבר המפעם בלב רוב האנשים כאן?

מדוע זה בסדר לבקר את ישו, משה או בודהה, אבל אסור לבקר את מוחמד? מדוע קיצונים סלפיים פועלים ומטיפים ללא הפרעה במערב, בזמן שכל מבקר של האסלאם חושש לחייו? מדוע מבקרים של האסלאם נחשבים לעושי צרות בגן העדן הרב-תרבותי, אפילו כאשר הדוקטרינה הרב-תרבותית מציעה כעת מקלט לאסלאמיסטים רבים?

לאחר לילה ללא שינה, נמאס לי לבסוף מעיתונים גרמניים שדיווחו כי המניע לניסיון הרצח של רושדי עדיין "לא ידועים". תהיתי מה אנשי רוח ואינטלקטואלים בעולם הערבי אומרים על המתקפה, אז ביקרתי בחשבונות שלהם ברשתות החברתיות והופתעתי לגלות שחלק מהם תומכים ברושדי ומאחלים לו החלמה מהירה. הם הדגישו כי לדעות יש לענות רק בדעות, ולא באלימות. אך כאשר המשכתי לקרוא התאכזבתי שוב.

רבים מהם גינו את ניסיון הרצח, אך עדיין התעקשו כי הספר 'פסוקי השטן' היה גם הוא פשע, מכיוון שפגע ברגשות המוסלמים. הרוב המוחלט לא חשבו על האדם המבוגר הנאבק על חייו בבית החולים, אלא ראו באמונתם המוסלמית את הקורבן האמיתי של המתקפה. הם חששו כי התקרית תפגע בתדמית הדת, ותעניק ל"אסלאמופובים" במערב עוד דלק.

זו תפיסה ילדותית, אנוכית וחסרת אחריות, בה אני רואה סכנה גדולה יותר מאשר האסלאמיזם עצמו. אנחנו מדברים כאן על האליטה האינטלקטואלית, לא על האדם מן השורה אשר לרוב מגיב לביקורת באופן לא-רציונלי. אליטה זו ממשיכה לקבור את הראש בחול ודואגת יותר לתדמית האסלאם מאשר לקורבנות האלימות האסלאמיסטית. היא אינה מסוגלת לנקוב בשמות הגורמים האמיתיים למצב האומלל. מאחורי שנאתם לרושדי ישנה שנאה עמוקה למערב ולכל הקשור אליו. רבים מהם גדלו ספוגים בשיח אסאלמיסטי, אותו ינקו כמעט עם חלב אימם, ואפילו כשהם טוענים לחילוניות, יסוד חשיבתם נותר אסלאמיסטי.

וכפי שהיה במשך כל העשורים האחרונים, הדיאגנוזה השגויה מובילה לתרופה השגויה. הם טוענים כי הבעיה מגיעה מבחוץ ונובעת מגישת המערב כלפי האסלאם, ולא מגישת האסלאם כלפי המערב ושאר העולם. טקטיקה נפוצה היא לראות בסלמן רושדי חלק מאג'נדה מערבית לחתור תחת האסלאם. חלק אפילו הולכים רחוק יותר ומשווים אותו לדאע"ש ואוסמה בין לאדן כדי לשלול כל אהדה אליו. הם משתמשים בשיטה הישנה הזו כדי להטיל ספק בכל מבקר של האסלאם.

וכך, הפונדמנטליזם ממשיך להשתולל והשנאה זולגת מגבולות העולם האסלאמי ומכה במקומות כמו ניו-יורק, לונדון, ברלין ופריז. השנאה הזו גם חוצה דורות של מוסלמים. החשוד ברצח רושדי הוא בן 24. הוא נולד שנים לאחר שרושדי כתב את ספרו ולאחר הפתווה של ח'ומייני. ובכל זאת הוא חש חובה להשתיק את רושדי לנצח.

לא הופתעתי כלל לקרוא תגובות מלאות שנאה, שמחה לאיד ותיאוריות קשר מצד מוסלמים מן השורה, אך היה זה הלם לראות אינטלקטואלים, שבעצמם נאבקים על חופש הביטוי בארצם, לא רק נוטשים סופר עמית אלא גם עורכים לו משפט שדה בעודו שוכב פצוע ומדמם בחדר מיון. איכשהו, זה הזכיר לי תגובות של חלק מהאינטלקטואלים בגרמניה, אשר בזמן פרשת הפתווה היו עסוקים בביקורת ספרותית על 'פסוקי השטן' במקום לעמוד לצד עמית שספג איומים על חייו.

למרבה הצער, אנחנו חיים בתקופה בה ההיגיון תמיד ידחק למושב הנוסע, גם במערב וגם במזרח. בחלל הזה הנגרם מהעדר היגיון, אידיאולוגיות זהות קיצוניות מתרחבות ובונות מרכזי כוח עליהם לא יוותרו בקלות. מדינות המערב חסרות אונים ואין להן שום רעיון או תוכנית להתמודדות. זו הסיבה מדוע עורכי 'שרלי הבדו', סמואל פטי וכעת סלמן רושדי הוקרבו על מזבח הרב-תרבותיות. וזו הסיבה, למרבה הצער, שהם לא היו הקורבנות האחרונים.

חאמד עבדל-סמאד הוא סופר גרמני-מצרי. הטור התפרסם לראשונה באתר Front Page Magazine.